ראשית, אני רוצה לומר שהדרך הזאת אינה חדשה: היא קיימת בצורות רבות ושונות, כל עוד בני האדם חיים על פני האדמה. הצורות והדרכים חייבות להשתנות ככל שהאנושות מתפתחת, אך הנתיב הבסיסי נשאר זהה.

זה מביא אותנו לשאלה מהו נתיב זה. בואו נציין מה זה לא. נתיב זה אינו פסיכותרפיה, אם כי היבטים של זה חייבים בהכרח לחלוק תחומים בהם גם הפסיכותרפיה עוסקת. במסגרת הנתיב, הגישה הפסיכולוגית היא רק סוגיה צדדית, אמצעי לעבור את החסימות. חיוני להתמודד עם בלבול, תפיסות מוטעות פנימיות, אי הבנות, עמדות הרסניות, הגנות מנוגדות, רגשות שליליים ורגשות משותקים, שאת כל זה גם הפסיכותרפיה מנסה לעשות ואף להציג כמטרתה הסופית. לעומת זאת, הנתיב נכנס לשלב החשוב ביותר רק לאחר שהסתיים השלב הראשון הזה. השלב השני והחשוב ביותר מכיל את הלמידה כיצד להפעיל את התודעה הגדולה יותר השוכנת בתוך כל נפש אנושית.

הנתיב גם איננו תירגול רוחני שמטרתו – א פריורי- להגיע למודעות רוחנית גבוהה יותר. ישנן שיטות ותרגולים רבים המנסים להגשים את העצמי הרוחני. למרות השימוש בשיטות תקפות כדי להגיע למטרה זו, דיסציפלינות רוחניות רבות אינן מקדישות תשומת לב מספקת לאותם תחומים של עצמי האגו, הספוג בשליליות ובהרס. לפיכך, כל הצלחה מושגת היא תמיד קצרת מועד ובאמת אשליה, למרות שחלק מן החוויות עשויות להיות מספיק אותנטיות. אבל מצב רוחני שהושג בדרך חד-צדדית זו אינו מוצק ואינו יכול להישמר אלא אם כן נכללת כל האישיות. מאחר ובני אדם נרתעים מלקבל ולהתמודד עם חלקים מסוימים של עצמם, הם מחפשים לעתים מקלט בדרכים המבטיחות שניתן להימנע מלהיפגש פנים אל פנים עם האזורים הפנימיים הבעייתיים הללו.  אם אתם חושבים על נתיב רוחני כעל תרגול של מדיטציה לשמה, או כדי להגיע לחוויות קוסמיות ומודעות קוסמית, אז נתיב זה הוא הדרך שלכם.

 איך אתם יכולים לאמוד אם חוסר הכנות ברמה עמוקה יותר קיים בכם או לא? זה באמת מאוד פשוט. יש מפתח שלא ניתן לטעות בו, אם תבחרו להשתמש בו, הוא ייתן לכם  תשובות ללא טעות. המפתח הזה הוא: איך אתם מרגישים לגבי עצמכם וכלפי החיים שלכם? כמה משמעות, הגשמה ועושר יש בחייכם? האם אתם מרגישים בטוחים עם אחרים? האם אתם מרגישים בנוח עם העצמי האינטימי ביותר שלכם בנוכחות אחרים, או לפחות עם אנשים מסוימים שיש לכם מטרה משותפת? כמה שמחה אתם מסוגלים להרגיש, לתת ולקבל? האם מציקים לכם טינה/ תרעומת, חרדה ומתח, או שאתם מוטרדים מבדידות ותחושה של בידוד? האם אתה זקוקים לפעילות- יתר כדי להקל על החרדה?

 חדווה, התלהבות, שמחה, והתערובת הייחודית של התרגשות ושלווה אשר מרמזים/ מצביעים על שלמות רוחנית הם תוצאה של אמת פנימית. כאשר מצבים אלה נעדרים, אז האמת חייבת להיעדר. זה פשוט עד כדי כך, ידידי.

אם אתם דורשים מחייכם, ולכן מכל דרך שאתם שוקלים להיכנס אליה, לעקוף את הרגשת החרדה והכאב שלכם, להימנע מלקחת בעלות על חוסר היושר שלכם, על מעשי הרמאות שלכם, על הנקמנות והזדוניות שלכם, על המשחקים שלכם ועל העמדת הפנים המתוחכמת שלכם, אז אולי מוטב לכם לא להתחיל בנתיב הזה. אבל אם אתם מצפים למאמץ אמיתי ומוכנים לצאת למסע אל תוך עצמכם כדי למצוא, להכיר ולהוציא את כל מה שבכם, אם תזמינו את כל האמת הפנימית שלכם ואת המחויבות למסע, אם תמצאו את האומץ והענווה לא להיראות אחרת ממי שאתם, אפילו בעיני עצמכם, אז יש לכם את כל הזכות לצפות שהדרך הזאת תעזור לכם לממש את החיים המלאים שלכם, ותגשימו את הכמיהה שלכם בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת. זוהי תקווה ריאליסטית. יותר ויותר תדעו שזה יהיה כך. לאט לאט תתחילו לתפקד מהמרכז הפנימי ביותר שלכם, שזו חוויה שונה מאוד מלתפקד מהפריפריה שלכם. עכשיו אתם כל כך רגילים לזה האחרון שאתם לא יכולים אפילו לדמיין איך עוד זה יכול להיות. עכשיו אתם תלויים כל הזמן במה שקורה סביבכם. אתם תלויים בהערכה ובאישור של אחרים, על להיות נאהבים, ועל להיות מוצלחים במונחים של העולם החיצון. בין אם אתם מודעים לכך ובין אם לאו, אתם שואפים בתוך תוככם לוודא שתשיגו את כל זה כדי לקבל שלווה והגשמה.

כאשר אתם מתפקדים מהמרכז שלכם, ביטחון ושמחה נובעים מתוך באר עמוקה בתוככם. אין זה אומר בשום אופן כי כאשר זה קורה אתם נידונים לחיות ללא אישור, הערכה, אהבה או הצלחה. זו עוד אי הבנה דואלית כשאתם חושבים "או שאני חווה את המרכז שלי, ואז אני חייב להפסיד/לאבד על כל אהבה והערכה מאחרים ולהיות לבד, או שאני חייב לוותר על האני הפנימי שלי, כי אני לא יכול לשקול חיים בודדים כאלה". במציאות, כשאתם פועלים מהמרכז המשוחרר של האני הפנימי ביותר שלכם, אתם מושכים אליכם את כל שפע החיים, אבל אתם לא תלויים בזה. זה מעשיר אתכם וזה מילוי של צורך לגיטימי, אבל זה לא חומר החיים. החומר הוא בפנים.

 נתיב זה נועד למציאת מרכז זה, את המציאות הרוחנית הפנימית העמוקה הזאת, ולא איזו בריחה אשלייתית דתית. נהפוך הוא, נתיב זה הוא פרגמטי ביותר, שכן החיים הרוחניים האמיתיים לעולם אינם עומדים בסתירה לחיים המעשיים עלי אדמות. חייבת להיות הרמוניה בין שני ההיבטים של השלם. נטישת חיי היומיום אינה רוחניות אמיתית. ברוב המקרים, זה רק סוג אחר של בריחה ... היקום עשיר בשמחותיו, בהנאותיו ובאושר עילאי: בני האדם אמורים לחוות אותם, לא לזנוח אותם.

 מעט מאוד אנשים על כדור הארץ מוכנים לקחת על עצמם / להתחייב לנתיב זה. אפילו פחות מכך נוהגים על פי הנתיב לאורך כל הדרך. לרוב האנשים יש תקוות שווא שהם עשויים למצוא דרך אחרת להגיע להגשמה, אחת שתוביל אותם מסביב לכתמים הכהים שלהם. הם לא רוצים לדעת שכתמים כהים אלה הופכים אותם לאומללים ולבודדים. חלקם מתחילים (בנתיב), אבל כאשר הם מתקרבים לכתמים הכהים האלו הם נסוגים בחזרה בסלידה עצמית והופכים את כל האנרגיה ההרסנית שלהם כלפי חוץ, לאלה שעוזרים להם למצוא את דרכם. הם אינם רוצים להסתכן בעצמם או למצוא את הכיוון , דרך החושך שלהם.

אבל לאלה שיש להם את האומץ ללכת עד הסוף, ללא פשרות ובסבלנות, איזו תהילה מחכה להם במרכז הפנימי ביותר שלהם!

 כיום, יש בוודאות הרבה יותר היכולים לעשות זאת מאשר בזמנים עברו. הרבה יכולים, אך מעטים יעשו.