[התנהגות אימפולסיבית החורגת בממדיה]

שאלה

בשלב מסוים אמרת שצריך לאפשר לחומר מהלא מודע להיכנס למודע, אבל שלא צריך להיות באקטינג אאוט. זה נראה סותר למה שאתה אומר בדרך כלל על לשחרר.

המדריך

לא, זה בכלל לא סותר. אקטינג אאוט פירושו להיות מונע על ידי דחפים עיוורים, אף כי אפשר לנסות להסביר זאת. הבה ניקח, למשל, דוגמה מאוד פשוטה של עוינות. לעשות אקטינג אאוט של עוינות היא התנהגות עוינת כלפי אנשים אחרים. אתה צריך להאשים אותם כדי להצדיק את העוינות הזו. זו המשמעות של אקטינג אאוט. אבל לשחרר ולקחת אחריות, להודות שיש ולתת ביטוי לעוינות שבתוככם, זה משהו אחר לגמרי. זה אומר לאפשר לעצמכם להרגיש את העוינות מבלי להעביר אותה למשהו או למישהו ובכך להסביר ולתרץ אותה. אקטינג אאוט זה משהו שונה לחלוטין. לשחרר נעשה בעבודה הפיזית, כפי שאתם עושים כעת בנתיב. וזה נעשה על ידי עמידה על הזכות להיות עצמי. "אני מרגיש מאוד כועס. יש בי רגשות כעס כאלה שאני יכול להרוג". זה דבר שונה מאוד מלפעול על פי ההרגשה הזו, להוציא את זה לפועל, החוצה.

אקטינג אאוט מסוכן והרסני. לקחת אחריות ובַּעֲלוּת על הרגש זה לעולם איננו מסוכן והרסני. עם זאת, לבני אדם יש את הפחד הגדול ביותר מהדרך הלא מסוכנת והבלתי הרסנית הזו של להרפות, לשחרר ולהודות שהרגש קיים ולאפשר להרגיש מה אנחנו עושים עם זה. ויש את הפיתוי והנטייה הגדולים ביותר לפעול באקטינג אאוט.  זה נראה בלתי מובן, במיוחד לאחר שֶׁחוֹוִים את ההבדל. אבל בכל זאת זה כך. זה כך, כי האדם מרגיש שלא מקבלים אותו אם משהו שגוי אצלו או שהוא טועה; ומקבלים אותו יותר, אם הוא יכול להטיל את האשמה על אחרים; וגם כי הוא כל הזמן מבולבל במושג הדואליסטי של או/או. הוא מרגיש שמשהו לא בסדר עם אחרים, והוא לגמרי מתרכז בזה; לכן הוא עצמו במצב של נטול אשמה. או אם הוא טועה,אז אחרים הם חסרי אשמה. אם כך, הוא כל הזמן מבולבל, כי אף אחד מהם לא ממש מתאים ומרגיש כמו האמת. זה לא יכול להרגיש כמו האמת. רק מי שנמצא בנתיב שכזה, מסוגל למצוא איך הוא הרסני, איך ההרסנות שלו משפיעה על ההרסנות של הזולת, איך ההרסנות של הזולת מוציאה מתוכו את ההרסנות שלו, ואז הוא יכול לקחת אחריות על ההרסנות האישית שלו. אז הוא יכול לראות גם את ההרסנות של האדם האחר, אבל בלי האלמנט שיש בו האשמה; והוא גם לא יאשים את עצמו. הוא פשוט יראה ללא כפייה לפעול, מבלי להאשים או לטייח ולנקות את עצמו.

שאלה

כשאני יושב כאן, אני מרגיש כאילו קיר ירד וההתנגדות שיש לי לרגשות היא כל כך חזקה בזמן הנוכחי. אני מרגיש באופן מאד מודע את ההכרה לרצות את ההתנגדות הזו, אבל ברגע זה, אני מודע יותר לכך שאני לא רוצה, אבל אני לא מצליח להבקיע את זה.

המדריך

ובכן, כמובן שלא, אם אתה לא רוצה אותם. מה שהפכת להיות מודע אליו במצב הרוח הזה, במצב הזה, היא הבעיה על פני השטח כפי שהיא תמיד - הפחד מרגשות, דחיית הרגשות שלך, המניפולציה של הרגשות שלך. אולי לא תמיד עשית מניפולציות באותם אמצעים, באותן דרכים. לעתים קרובות, אולי, עשית מניפולציות בכך שהפכת את עצמך לקהה. או שהתכחשת לרגשות שלך על ידי התקת האנרגיות לערוצים שונים. אבל פעמים רבות – תמיד באופן לא מודע – הִפְעַלְתָּ מניפולציות והכחשת את קיומם של הרגשות על ידי הרסנות, כפי שאתה מרגיש כעת באופן מאד מודע, ועל ידי היאחזות בחוזקה במערך מסוים של רגשות כעס והאשמה ומרדנות וטינה ורחמים עצמיים, אבל בלי להיכנס עמוק יותר לרגשות האלה. כך הגנת על עצמך, כביכול, ממלוא הרגשות הללו, כמו גם מרגשות טובים. עכשיו, הנה הבעיה, היא על פני השטח.

ההצעה שלי היא שתשאל את עצמך את השאלה הבאה: "ממה באמת אני מפחד כשאני מרשה לעצמי להרגיש באופן מלא?" זהו מפתח עבורך, ידידי, מפתח מאוד מאוד חשוב. תרגיש את ה"לא" הזה כלפי רגשות, כאשר אתה מתחיל להיות מודע להם. אבל תרגיש את זה חזק יותר. תרגיש שהלא לרגשות הוא הסיבה להיאחזות ברצון להרגיש מאוד שלילי והרסני ולחפש כל מיני סיבות. ואז תרגיש, תחקור בתוך עצמך: "למה? ממה אני מפחד?" בואו כולנו ביחד כאן, מי שמודע לפחד הזה שיבוא עם תשובה. למי מכם יש מושג ממה אתם חוששים כשאתם מרגישים?

תגובה

להיפגע

המדריך

כן. למה אתה חושב שאתה נפגע יותר כשאתה מרגיש מאשר כשאתה לא מרגיש?

תגובה

ובכן, אם יורשה לי לחזור לאקטינג אאוט, אני מפחד להרגיש כי אני מפחד שאני הולך לפעול בהתאם לרגשות שלי ובכך להידחות או להיענש או לקבל סנקציה כלשהי.

תגובה [אדם אחר] 

אני מפחד להיות מפלצתי ורצחני.

המדריך

אלו הכרה וזיהוי טובים מאוד.

תגובה [אדם אחר] 

אני מפחד להיכנע לרגשות עצמם.

המדריך

כן, ולמה?

תגובה 

כי יש כל כך הרבה מרירות ועוינות שמתלווים אליהם.

המדריך

כן.

שאלה

על הדבר המפלצתי הרצחני הזה: לפני כמה חודשים היה לי סוג נוראי של חזיון, של משהו כמו פרצוף מפלצתי, אתה יודע, והסתכלתי למעלה והבנתי שזה יכול להיות רק אני. הדבר הזה הוא לא רק דמיוני; אני מסיק שזה הצטברות של דברים שלא חיו או פעולות של עוינות. אבל הרגשתי שאני חייב לקבל עזרה מיד כי אני עדיין מרגיש כל כך עוין.

המדריך

עכשיו, זה מאוד מאוד טוב כשמזהים את זה. אתם מבינים, חבריי, מלכתחילה, זו אחת הטעויות הקיצוניות ביותר להאמין שהמודעות מאלצת אתכם לפעול. זה בדיוק להפך, כפי שאמרתי קודם. ככל שאתם יכולים לקחת אחריות יותר ולהחזיק בבַּעֲלוּת של הרגשות המפלצתיים הרצחניים האלה - הקיימים במידה מסוימת אצל כולם - כך תוכלו יותר להודות בהם ולאפשר להם להיות על פני התודעה שלכם, ברוח של "טוב, זה חלק ממי שאני, ואני הולך לגלות לָמָּה."

אתם תראו ששום דבר לא קורה. שום דבר רע לא קורה כשאתם מודים שזה קיים. עד כדי כך, לא תפחדו מהנאה, כי אתם חוששים מההנאה רק באותו היקף שלא פגשתם את הרגשות הרצחניים, המפלצתיים. או להפך. אתם מפחדים מהרגשות הרצחניים, המפלצתיים באותו היקף שאתם פוחדים מהנאה, ואתם מטפחים את הרגשות השליליים כדי להדוף את ההנאה. זה עובד בשני הכיוונים.

נראה שההנאה מאיימת עליכם. נראה שזה "משמיד" אתכם בגלל שאתם מרפים, בגלל השחרור, בגלל שנתתם למשהו אחר מלבד המיינד המודע שלכם להניע אתכם. כעת, ככל שתאפשרו לתנועה הפנימית הזו להתרחש בביטוי השלילי כמו גם בביטוי החיובי שלה, ותלמדו שהיא לא משתלטת בצורה עיוורת - ולכן אתם משלבים איתה את הרצון המועיל שלכם - כך תאיים עליכם פחות התנועה הפנימית. בהכחשת התנועה הפנימית, אתם מקהים את עצמכם, אתם מוציאים את עצמכם מהחיים, כי אתם מוציאים את החיים מתוככם. התנועה הבלתי רצונית של הרגשות, של תנועת הנשמה, היא החיים. אלו החיים האמיתיים, ללא קשר לעיוותים ולסטיות הרגעיים של התנועה הזו.

הזעם הרצחני הוא בעצם שום דבר מלבד רגשות אהבה והנאה מוכחשים ולא מובנים. אינכם יכולים להתכוון ליציאה לדרך ולמצוא את הפתרון לבעיות שלכם ואת המימוש העצמי שכולכם שואפים אליו, כאשר אתם חושבים שזה קורה עם אגו מודע מעובד. עליכם לאפשר לתנועות הפנימיות לזרום ולהתמודד איתן, לקבל אותן, לברך אותן, גם אם הביטוי הראשון שלהן הוא הזעם הרצחני הזה שבמידה רבה או פחותה קיים בַּכֹּל, בכל אחד.

שאלה  

אני בא מהיותי מפייס ואדם טוב מאוד, עכשיו אני הופך למרדן ואני נהנה מזה מאוד. אני מסוגל להגיד לאנשים ללכת לעזאזל. עכשיו, מה אתה יכול להגיד על זה?

המדריך

ובכן, אֹמַר את זה. זוהי מטוטלת טבעית כפי שהיא מיטלטלת כרגע. חשוב מאוד, ידידי, שתבין שגם זה לא הפתרון. אתה צריך ללמוד לשחרר את העוינות, את הכעס, את המרד, בצורה שזה לא ייצור אשמה ויעשה אותך במקום שגוי. כי אם אתה מייצר שוב אשמה של עצמך ואתה שם את עצמך במקום שגוי, בהכרח תיזרק שוב לצד השני של המטוטלת. יגיע פחד. אתה גורם לעצמך חולשה על ידי כך. אתה צריך למצוא דרך אחרת, אלטרנטיבה אחרת, לשחרר את הכעס שלך, לא על ידי העמדת עצמך במקום שגוי, לא על ידי יציאה נגד אחרים. אתה לא צריך ללכת נגד אחרים כמו שאתה עושה עכשיו, וגם לא צריך ללכת נגד עצמך, כפי שעשית בעבר, כי למעשה המשמעות של שניהם היא אותו דבר.

בדרך הישנה, כשהלכת נגד עצמך, לא ידעת את זה. אבל לא משנה כמה פִּיַּסְתָּ וְרִצִּיתָ, הלכת באופן קבוע נגד אחרים, אם לא אחרת, אז בכך שלא אהבת אותם אי פעם, לא משנה כמה הכניעה שלך  נראתה כאהבה על פני השטח הגולמיים, כשלא הסתכלת מקרוב. אם כך, לא היה שם הבדל. אכן יצאת נגד אחרים בכך שהלכת נגד עצמך. ובאותו אופן שאתה הולך עכשיו נגד אחרים, אתה בהכרח חייב ללכת נגד עצמך. בגלל שאתה שם את עצמך במקום שגוי, אתה מרגיש אשם, וזה מחליש אותך. אתה לא יכול לחיות בלי, אף אחד לא יכול בלי להיות בקשר טוב עם הסובבים שלו. עכשיו, אם אתה עושה אקטינג אאוט לתוקפנות ולכעס שלך ולזעם שלך בצורה כזו על ידי שימוש בזה כנשק נגד אחרים, זה לא שונה משימוש בו כנשק נגד עצמך. צריך למצוא דרך אחרת.

הדרך השנייה היא פשוט לקחת אחריות על הרגשות האלה. אמרתי את זה הרבה פעמים בעבר, שמעת אותי אומר את זה. קראת את זה בהרצאות, ואני חייב לומר את זה שוב בהקשר הספציפי הזה, שכן זה חל עליך וכמובן, על כל החברים שלי בצורה כזו או אחרת , במוקדם או במאוחר.

אם אתה יכול להגיע לנקודה של להגיד, "יש לי את כל הרגשות האלה, כל הרגשות הרעים האלה; זעם, אולי אני אפילו רוצה להרוג, אני רוצה ללכת נגד אחרים. זה מה שאני רוצה. אני לא צריך להיות צודק לגבי זה; אני לא צריך לשכוח מזה."  אתה מבין, ברגע שאתה הולך נגד אחרים, אתה "בונה תיק" נגד אחרים, אתה פוטר את עצמך על ידי האשמה של אחרים וזה נותן לך את התירוץ לרגשות הרעים שלך. זה שוב עיוות, ובסופו של דבר, עיוות חייב להפוך לקונפליקט ולכאב עבורך.

אמנם, אם אתה יכול לקבל את העובדה שיש לך רגשות הרסניים - בין אם אתה צודק או טועה, מבלי לתת לזה להרוס את כל התחושה שלך לגבי הערך שלך כאדם- אתה תצא בדרך הנכונה. אם אתה יכול לבטא ישירות את הרגשות השליליים שלך, אז אתה תהיה בסדר.

שאלה 

אני מאוד לא אוהב את ההלפרית. אני שונא אותה.

המדריך

כן, אתה יכול לומר זאת. כן, אפשר להגיד את זה ולתת לזה ביטוי בלי לבנות תיקים, בלי לחפש גורמים וסיבות. כי הרגשות האלה נמצאים בך - ומקורם במקום אחר לגמרי. הרשה לעצמך לבטא את הדברים הללו בצורה ישירה מאוד, מבלי להזדקק להצדקה.

שאלה 

אני מוצא את עצמי יותר ויותר בקשר עם האלימות והזעם והכעס שבי. אני מפחד לשחרר את זה. אני גם רוצה להבין מאיפה זה בא.

המדריך

הנתיב מציג את כל הפרדוקסים הנראים לעין. מי שאימצו את מסכת הכוח כדי להכחיש את חולשתם, חייבים למצוא את החולשה. מי שאימצו את מסכת הרכות הנינוחה כדי להכחיש את האלימות - שהיא גם הכוח - חייבים שיהיה להם אומץ לעבור. דרך זה.  אז תמיד צריך לבוא ההיפך מרמת האישיות החיצונית ביותר שמוצגת לעולם יש לך את האומץ בתוכך, ובהדרכה של חבריך לנתיב ובקבוצות שלך, תוכל לשחרר את זה, להרפות ולוותר על השליטה ועדיין למצוא את השליטה, ולמצוא כוח חדש בעצם היכולת לשלוט במדוע אינך בשליטה. זה אולי נשמע כמו פרדוקס, אבל זה לא. כשאתה עושה זאת, תלמד לסמוך על כך שזה בסדר לעשות זאת.

זו, שוב, מנהרה בלבד. השאלה שלך: מאיפה זה בא? נובעת מהכחשת הרבה ממה שיש בך: הכחשת כאב, הכחשה של מחשבות ספציפיות שהיו לך ושלא נתת לעצמך לחשוב, וזה משהו שאתה צריך לעבוד באופן מושגי [קונספטואלי]; הכחשה של מחשבות אמת; הכחשה של מחשבות לא נכונות; שלילת הכוח שלך; והכחשת החולשה שלך. לעתים קרובות כָּפִיתָ חולשה כוזבת וכאב כוזב כי פחדת מדי מהזעם ומהאלימות שמכסים את החולשה האמיתית ואת הכאב האמיתי. אלו הן הרמות האישיות בהן עובר המסע שלך. אין שום דבר שאתה מחמיץ, כלפי פנים כמו גם כלפי חוץ. בעזרת הנתיב, יש לך את כל מה שאתה צריך כדי לנסוע בבטחה דרך הרמות האלה ולמצוא את התהילה האמיתית של הישות הפנימית שלך.

שאלה

אני מרגיש נקרע לשניים. יש בי חלק בו אני מרגיש הנאה שלילית גדולה ביצירת משבר אחד אחרי השני, בדרך כלל כלכלי, ובכניסה לחוסר התקווה שלי ולהיות קנטרני ובאופן כללי להמשיך לנסות לקבל מבחוץ. והחלק השני שלי מרגיש מאוד שאני רוצה להרפות אל אלוהים שבתוכי ולתת את כל עצמי לחיים, לעבודה שלי ולזוגיות שלי. עשיתי מדיטציה לשחרר, אבל אני מרגיש המדיטציה לא הצליחה, כי לאחרונה גיליתי את המחויבות הזו ליצור בעיות עתידיות, ע"י הכשלה והתייחסות לא הולמת בהווה, לחתור תחת ולהחליש כל צעד שאני עושה קדימה.

המדריך

אני מרגיש נקרע לשניים. יש בי חלק בו אני מרגיש הנאה שלילית גדולה ביצירת משבר אחד אחרי השני, בדרך כלל כלכלי, ובכניסה לחוסר התקווה שלי ולהיות קנטרני ובאופן כללי להמשיך לנסות לקבל מבחוץ. והחלק השני שלי מרגיש מאוד שאני רוצה להרפות אל אלוהים שבתוכי ולתת את כל עצמי לחיים, לעבודה שלי ולזוגיות שלי. עשיתי מדיטציה לשחרר, אבל אני מרגיש המדיטציה לא הצליחה, כי לאחרונה גיליתי את המחויבות הזו ליצור בעיות עתידיות, ע"י הכשלה והתייחסות לא הולמת בהווה, לחתור תחת ולהחליש כל צעד שאני עושה קדימה.

המדריך

אני אדבר בשני מישורים. במישור אחד, אתה הורס מתוך כעס ושנאה. אפילו הרס של עצמך הוא נשק של תרעומת, כפי שאולי ציינת. זה ביטוי של אי רצון לתת את זה לחיים או לכל מי שאתה לא רוצה לשחרר אותו, כביכול. במישור אחר, עלולה להישאל השאלה מדוע זה כך? למה אתה נאחז בלעשות את זה? וכמובן, התשובה היא שאם אתה מוותר, אם אתה משחרר את האחרים, אם תוותר על התרעומת והטינה שלך, אם תוותר על הכעס שלך, ההרס שלך וכדומה וכן הלאה, תצטרך לבוא במגע עם ההכחשה העצמית שלך, הפיחות העצמי, השנאה העצמית שאתה מניח בסתר שזו המציאות האולטימטיבית שלך. ואתה גם מפחד מזה. הדרך לגשת לזה היא, קודם כל, לחוות, באופן מאוד חריף וחד, את שני המישורים האלו. שנית, איפה שאתה רואה שאתה פועל באקטינג אאוט, זה חייב להיפסק. אפשר להיות מעורב בבעיה, בכל זאת, לראות את העיוותים הרגשיים, ולא לפעול לפיהם.

זה דורש מידה מסוימת של משמעת עצמית שמגיעה כשאתה מפעיל את ההגינות וההוגנות שיש בך, היכן שאתה יכול לומר, "כן, יש לי את הבעיות האלה, אבל אני לא צריך לפעול לפי זה, כי זה לא הוגן לאחרים. ולפיכך לא אעמיס על עצמי יותר אשמה, שאז רק תגרום לי להרגיש פחות ראוי ויותר אשם ויותר שונא את עצמי."  אם כך, העצה השנייה כאן היא שאתה מגדיר בבירור היכן אתה פועל על פי זה, ואוסף את כוח האנרגיה הכולל שלך להפסיק לפעול על פי זה. אם תרצה, תגלה שזה יהיה אפשרי. ושלישית, אז היכנס עמוק לתוך עצמך, מעבר לשנאה העצמית הזו, ותן לעצמך את האפשרות למצוא את ההוויה הנצחית שלך. אתה יכול לעשות זאת בצורה מאוד אקטיבית ברגע שאתה מפסיק את האקטינג אאוט מתוך השליליות.