שאלה

השאלה שלי נוגעת למושג החטא במין, כפי שמצוין בדת הקתולית, בהנחה המוקדמת של התגברות או כיבוש המין. זה מונחה גם בחלק מהדתות המזרחיות.

המדריך

הדחף המיני  באישיות הבוסרית והאינפנטילית הוא של התרכזות בעצמי באופן מוחלט ואגואיזם. הדחף מופרד מכוח האהבה ומהכוח הארוטי הכוללים את הישות האחרת, לא כמכשיר הכרחי להשתמש בה, אלא כמטרה לאחדות. כולכם יודעים שאנוכיות והתרכזות בעצמי מנוגדים לחוק האלוהי. כיוון שהאנושות בכללותה, גם היום – וביתר שאת בזמנים קודמים – הייתה והינה לא מפותחת מבחינה רגשית, ומאחר שבתרבויות רבות נוצרו דימויי המון כתוצאה מחוסר הבשלות בה נאמר שמין זה חטא, הדחף המיני נשמר מוּסתָר. שום דבר נסתר לא יכול להבשיל ולהתבגר.

כידוע, זה עובד באותה צורה עם הדימויים האישיים שלכם שהם תוצאה של מסקנות ילדותיות שגויות: הם נשארים כך מכיוון שהם מוסתרים בתת המודע ולכן משותקים בנשמה שלכם. מכיוון שהאישיות הבוסרית והפרימיטיבית חווה את הדחף המיני בצורה אנוכית ומופרדת לחלוטין, זה "לחטוא", אם אתם רוצים לבחור במילה הזו. בגלל זה, אנשים חוששים להתמודד עם המיניות שלהם במודע כדי שהיא תוכל להתבגר עם שאר האישיות. מכאן שהם לא יכולים לשלב מיניות עם רגשות אהבה. זה יוצר מעגל זדוני. ככל שעצם הקיום של המיניות מדוכא יותר על ידי מושג החטא שלה, כך היא יכולה פחות להתבגר ולהשתלב באהבה. בכל פעם שזה בא לידי ביטוי, האדם מרגיש אשם ומתבייש; מנסה באופן מוטעה להוציא מתוך עצמו את כוח המין.

נכון, באופן שבו האדם הבוסרי חווה מין, הוא מזיק בגלל ההתרכוזת בעצמי והנפרדות שלו מאהבה. אבל התרופה אינה טמונה בהוצאה של כוח טבעי שלא ניתן לבטל אותו, לא משנה כמה תנסו; זה טמון בצמיחה בוגרת אל תוך שילוב עם אהבה.

שום כוח, שום עיקרון – בפני עצמו- לא יכול להיות רע או חוטא. זה תמיד תלוי אם הוא אגוצנטרי, נפרד וחסר אהבה בגלל חוסר בשלות רגשית, או אם הוא מוצא איחוד ומשתלב עם האהבה וכוח החיים. זה חל על כל הכוחות, כל הרגשות, כל העקרונות וכל מה שקיים. כשהאנושות תבין את זה - והיום אתם מתחילים להבין- תורות דתיות כבר לא יחזיקו בדעה שמין כשלעצמו הוא חטא.  כמובן, בהיעדר ידע מעמיק יותר, הדתות נאלצו לעמוד על שלהן שמין זה חטא מכיוון שכוח המין הגולמי ולעתים קרובות המסוכן וההרסני למדי התבטא בצורה שגויה אצל אנשים רבים. תוך בהתבוננות בכך, הדתות הגיעו למסקנה שגויה ובחרו בתרופה הלא נכונה. הקיצון המנוגד הוא תמיד התרופה השגויה והרבה יותר קרוב לקיצוניות שרוצים להימנע ממנה.

האלטרנטיבה הנכונה היא להכיר בכוח המיני כמציאות חיה שאינה ניתנת להוצאה ללא פגיעה חמורה באישיות האנושית - אם ניסיון כזה יצליח בכלל - ולתת לזה כיוון ראוי על ידי הכרה במשמעות העמוקה יותר שלו. זה לא נכון יותר לומר שמין הוא טוב או רע, נכון או לא נכון, מאשר לומר שחשמל הוא טוב או רע, נכון או לא נכון. זה תלוי לחלוטין במה שאתם עושים מזה, איך אתם משתמשים ומכוונים את זה. הרבה אנשים מבינים את זה היום. אבל אני חושש שמעט מאוד אנשים מבינים את זה מבחינה רגשית וגם אינטלקטואלית. כאשר אתם נכנסים לרמות העמוקות יותר של תת המודע שלכם, תגלו שהרגשות שלכם רק לעתים רחוקות מסכימים עם הידע האינטלקטואלי שלכם בנושא זה. למה לא?כי בתור ילדים, החבאתם את החשק המיני האינפנטילי. לעתים קרובות גרמו לכם להרגיש כמה רעים הייתם מבחינה זו, ולכן התפיסה שהתפתחה בתוך המין הזה היתה של חטא. המסקנות השגויות הלא מודעות שלכם, בתוספת האשמה והפחד שלכם, גרמו למיניות שלכם להישאר אינפנטילית, כמעט כמו כשהייתם ילדים.

שאלה

יש לי שאלה לגבי משהו שקראתי בעיתון לאחרונה. חשבתי שאולי תיתן לזה הסבר נפשי כלשהו. ביולוג קשר בין יחסי מין ומוות. וכדי להמחיש נקודה זו, הוא אמר שלאדם יש עניין מופרז במין כמו גם בהולדה, ולכן לא חי לנצח, מבחינה פיזית, בעוד שבעלי חיים כמו האמבה, המתחלקים חלוקות מישנה מתוך עצמם, ממשיכים לחיות. אחר כך הוא המשיך לתאר את החיים של כמה בעלי חיים שבהם מין הוא למעשה סיום חייהם - כמו אצל גמל שלמה, היכן שהנקבה אוכלת את בן הזוג. היו כמה דוגמאות אחרות שבהן כמה בעלי חיים בשלב ההולדה מאבדים את המעיים שלהם ובכך מתים. והוא חשב שהאדם כל הזמן מעורב באורגניזם של עצמו, או בהיבט המיני, והוא התרחק מהחלק שאכן מְחַדֵּשׁ, ואשר כל הזמן נולד מחדש. פשוט נדהמתי מזה.

המדריך

כן. ובכן, אתם אולי זוכרים שלפני זמן לא רב באחת ההרצאות, ושוב בהרצאה עדכנית יותר, הדגשתי את המיתאם המסוים בין הפחד של האדם מהמוות לבין הפחד של האדם מנטישה מוחלטת, שהוא כמובן בולט ביותר במין.

עכשיו, המדען הזה, עד כמה שאני יכול לשפוט מדבריך - וזה נכון בדרך כלל בהיבטים רבים אחרים – קלט את האמת, אבל מגיע אליה בצורה הפוכה, במובן שיש הרבה הרבה בני אדם - רוב בני האדם - שמבלבלים בין סיבה לתוצאה, שלעתים קרובות רואים בתוצאה סיבה ולהיפך.

אולי אני יכול להסביר את זה בצורה הטובה ביותר בדרך הבאה. המיתאם האמיתי ברמה הרוחנית והריאליסטית הוא הבא: הקיום האופייני הוא תוצאה של פחד, טעות וניכור מליבת ההוויה האמיתית. והישות האמיתית היא מצב של הוויה. הישות האמיתית נמצאת לנצח באיחוד.  

כאשר מצב זה נקטע, נפסק או מתערער, נגרמת נפרדות. הנפרדות היא תוצאה של האמונה של האדם שזה מצב בטוח יותר כשהוא נפרד. הוא מזהה את תחושת האינדיבידואליות שלו עם האגו החיצוני הזה. לכן הוא מדגיש את כל מה שנראה לו בטוח - שזה למעשה מפריד, מביא לניכור ומפריע להוויה האמיתית – שהיא חיי נצח. זה עצם טבעו של החומר הפיזי - הוא כבר נולד במצב הזה, הוא כבר תוצאה של המצב הזה. באופן לא מודע, הוא תמיד ישאף לעבר מצב של איחוד, לקראת ההקלה מהאגו הכובל, להוויה האמיתית שלו.

כעת, כפי שציינתי פעמים רבות בכל התכנים הלימודיים שקיבלתם ממני בשנים אלו, כאשר זה קורה בבלבול נגרם הרס. מצב הוויה זה, כאשר מנסים אותו, אכן הופך למסוכן מכיוון שהוא טעון ברגשות הרסניים, באכזריות, בהתערערות, בנפרדות. לכן האגו הוא הגנה. זה תפקידו של האדם, המטרה של האדם, למצוא את דרכו בחזרה לאיזון הנכון - מה שיכול לקרות רק כשהוא משתחרר מהרסנות, מתפיסה שגויה - כך שהאגו שלו חייב להיות בריא וחזק כדי לוותר עליו.

עכשיו, כל המצבים הפיזיים האלה במצבי חיים נמוכים - גמל שלמה וחיות כאלה - אלו הם הביטויים הגולמיים מאוד של השילוב בין הנאה והרס, הנאה וסכנה, הנאה והשמדה. הפחדים הנפשיים העמוקים ביותר של האדם הם שכאשר הוא מתמסר להנאה - לאיחוד - הוא ייהרס. זוהי עובדה מבוססת פסיכולוגית שהיא גם מטאפיזית וחשוב להבין אותה. כי הפחד הזה יכול לסגת רק כאשר האדם מגלה בדיוק מהו ההרס שלו ויוותר עליו, ויפקיד את עצמו בידי הכוחות הקונסטרוקטיביים. 

חיי נצח אכן אפשריים רק כאשר האדם מסוגל לוותר על הרסנות, לשחרר את האגו שלו, ולהפקיד את עצמו בידי כוחות עליונים בתוכו ובסביבתו. והו הנתיב הממשי שעליו אנחנו עובדים.

פעולת המוות באדם בריא שהשתלב היטב, היא ההנאה הגבוהה ביותר. עכשיו זה, ידידיי, אולי כמעט נשמע לכם פרדוקסלי, כי אתם מְכֻוָּנִים לְקַשֵּׁר את זה כל הזמן עם כאב וסבל, בין השאר בגלל שלהרבה אנשים הנחילו את הקשר הזה ולכן הם נמצאים במצב כזה של פחד שהם לא יכולים ליהנות באמת מהמעשה הנפלא של ויתור על האגו הקטן. 

כמו באקסטזה הגבוהה ביותר של איחוד בין המינים, הנראית גם כמו כאב וסבל, כך גם בפעולת המוות, אם היא לא נבלמת על ידי פחד. זה אותו הדבר באקט המיני של האיחוד בתנאי שהוא משולב באהבה ובאמון. במצב רגוע, האקסטזה היא עילאית. אם זה מנותק מאהבה ומאמון, אם זו אינדוקטרינציה וזה מלא באכזריות ופחד, זה הופך להיות מפחיד, אימתני, כמו פעולת המוות.

אז הדמיון בין השניים הוא, כמובן, בולט, כאשר מסתכלים קצת יותר לעומק. אם האדם לָנֶצַח עסוק בשני הנושאים הללו, אין בכך צירוף מקרים, כי אלו שתי הכמיהות הגבוהות ביותר. כשאני אומר שניים, זה באמת רק עניין של דיבור, שהרי הם אכן, במובן מסוים, אחד בלבד: התלהבות ותענוג כאחד, פחד אחד בלבד, לפי מצב המיינד והמצב האישי.

אותו מעשה, אותה מקריות, אותו אירוע, אותה התרחשות, יהיה אשר יהיה – ושמעתם אותי אומר זאת פעמים רבות, חבריי – לעולם לא נקבע על ידי המעשה או ההתרחשות או האירוע עצמו. זה תלוי לחלוטין בגישה ובמושגים ובמצב המיינד, במצב הנפשי, וברגשות המלווים את התגובה שיש לאדם אל ההתרחשות. אז מה שנחווה כהתלהבות הגבוהה ביותר עבור אחד, היא החוויה המפחידה ביותר עבור האחר. אם זה כואב, זה רק בגלל בורות ופחד. אבל הטבע האמיתי שלו הוא עונג, התלהבות, אקסטזה, ביטחון, יופי ושלווה; והאדם מתכווץ כל הזמן נגד זה בצורות מינוריות כמו גם בצורה הגבוהה ביותר.

כשהאדם כבר לא חוסם את מצב ההוויה הזה - שלא אומר חוסר אגו במובן של אין לו אינדיבידואליות - אז הוא לא יצטרך עוד לעבור דרך הקשיים של החיים הארציים האלה, ששוב אני חוזר ואומר, זה לא אומר: אי קיום. זה אומר קיום מועצם יותר בצורה הטובה ביותר.

שאלה

יש אנשים שמעולם לא היה אכפת להם ממין. האם להתמודד מול המוות יהיה קשה יותר עבורם או שהם יכולים להפריד בין שניהם?

המדריך

במובן האמיתי, במובן החיובי, חייב להיות מיתאם. אבל ברמה יותר שטחית ומעוותת, מה שעלול להתרחש אז, ולעתים קרובות אכן מתרחש, הוא משהו מהסוג שנשאל כאן לפני כמה ימים, כשלאחת מהחברות שלנו הייתה ההכרה הזו: שהיא נצמדת לשלילי כדי לא לפחד מהמוות.

אם תהפוך את זה, כאשר חייהם של אנשים ריקים ומפחידים, המוות עשוי אז - והם מאמינים שזה סוף הקיום - יהיה כמעט הקלה, לפחות זמנית. אז, במובן הזה, לאמץ את המוות כבריחה מחיים ברמה מוגבלת זו, זה אולי לא יעבוד כמשהו מקביל, אלא עשוי לעבוד כהתנגדות או כסתירה. אבל ברמה העמוקה ביותר של המציאות, זה חייב להיות כך. שכן היכן שיש גישה חיובית לחלוטין לאחד, חייבת להיות גישה חיובית לחלוטין לאחר. לכן, ההתיישרות של האדם שלא לפחד או לא לדחות את החיים, או לא לברוח מהחיים, היא כה חיונית בסופו של דבר עבור כל היצורים, שכן אז כולם הם אחד.

אהבה הופכת לאחת עם סקס. המוות הופך לאחד עם החיים. כבר אין הבדל. אינדיבידואליות היא אחת עם ויתור על האגו. הגדרה עצמית הופכת לאחד עם ויתור על הרצון העצמי. כל מה שנראה כמו סתירה ברמה שאתה עדיין נמצא שם, אז זה כבר לא סתירה. במובן הזה, זה חייב להיות אחד.

שאלה

אני רוצה לשאול על חוויה מוזרה ומפחידה שעברתי לאחרונה. כאשר אני מרגיש משוחרר במיוחד לאחר הבהרות מסוימות ותחת רושם של תחושה גוברת של כוח החיים שבי במהלך המדיטציה, יש לי תחושה כאילו איברי המין שלי "הורמו" ממני. אני מרגיש תקווה חדשה, אבל באותו הזמן יש פחד בתקווה החדשה הזו. מה אתה יכול להגיד לי על זה?

המדריך

חוויה זו היא ביטוי להתקדמות גדולה יותר ממה שאתה יכול אולי להעריך ברגע זה. כתוצאה מההבנה והאמת הגדולים שצברת ושינויים מסוימים בישות הפנימית שלך, שחררת כוח חיים שהיה משותק עד כה.

זה מעורר את התקווה, היכן שלפני כן הרגשת חסר תקווה, שיום אחד אולי תחווה חיים והנאה והתרוממות רוח. בו זמנית, כל זה העלה על פני השטח תפיסה שגויה שקבועה עמוק בנפשך: אם אתה נותן פורקן לאנרגיה החיה בגוף שלך, אתה עלול להיות בסכנה, במיוחד בגלל אובדן איברי המין שלך. תפיסה שגויה זו מתרחשת לעתים קרובות, מה שלא משנה את האיום האמיתי שלה עליך. הילד שבך נשלט על ידי תפיסה מוטעית זו והיא אחראית לרבים מהקשיים שלך. מציאת מקור התפיסה השגויה בתוכך- לא כתיאוריה פסיכולוגית אלא כשכנוע אישי - תאפשר לך בסופו של דבר לראות שהיא כוזבת.

כשאתה מפחד מהתקווה שנפתחת אליך, זה בגלל שאתה עדיין מאמין באיום. התפיסה המוטעית שלך היא שהתקווה לחיים חדשים טומנת בחובה- בו זמנית- סכנה. נראה שהקונפליקט שלך הוא: "האם עלי להישאר כפי שאני ולהיות בודד ונפרד יותר, או שמא אפעל ואולי אהרס?" זה המצב שבו אתה נמצא בתוכך. זה יכול להיפתר רק כאשר אתה באמת מבין שהתפיסה המוטעית היא תפיסה מוטעית. אז הכאב ייעלם, כי הכאב הוא תוצאה של התפיסה השגויה ומהקונפליקט הנובע מכך.

שאלה

יש לי שאלה אישית שיכולה מאוד להשתייך לנושא הזה. זה כולל שני דברים שאני רוצה שתגיב עליהם. ראשית, הייתי במצב מאוד נמרץ לאחרונה, שנראה כקשור לעבודה שלי. זה מנע ממני לישון ואילץ אותי לפנות שוב לנטילת כדורי הרגעה. שנית, בקרוב מאוד אראה אדם שהייתי קרובה אליו בעבר. אני מאוד מפוחדת ואמביוולנטית לגבי האדם הזה, ומרגישה שאני לא יכולה להישאר בשליטה בנוכחותו של האדם הזה. אני חושבת שהטרור המיני שיש לי חזק מאוד במצב הזה.

המדריך

כן, זה אכן נוגע מאוד לנושא ההרצאה הזו [הרצאה מס' 159: גילויי חיים משקפים אשליה דואליסטית] שני ההיבטים הללו קשורים זה בזה - הם תלויים זה בזה. מצבך המאוד אנרגטי הוא תוצאה ישירה של עקירת הכוח המיני הטבעי. אין לו שום דרך למצוא ביטוי בתוך הנאה, וזה מה שהוא נועד לעשות. מניעת ההנאה גורם לך להיות חולה במידה מסוימת. העובדה שאת אוסרת על עצמך, בכל הרמות, את ההנאה העזה שאת אמורה לחוות - מתוך פחדים ורעיונות כוזבים - יוצרת אנרגיה שאינך יכולה להטמיע כראוי. חייבת להיות תחלופה מתמדת של אנרגיה באדם הבריא, המתפקד. זה לא יכול להתרחש כאשר ייעודו של זרם ההנאה נעצר בכוונה ובאופן מלאכותי.

ההנאה מגיעה כאשר עוקבים אחר זרם האנרגיה. זה מוביל לאהבה, לנתינה ולקבלה, לאיחוד, לפתיחה לכוחות החיים. זה מוביל אל העצמי הפנימי ביותר עם כל כוחותיו, כמו גם לאדם אחר שעמו חולקים את התענוגות הללו. כאשר זה מתקיים, המערכת האנושית מתפקדת היטב. לכל יחידת אנרגיה יש חילוף חומרים משלה, קצב או מחזור משלה.

הפחד מלפגוש אדם זה נובע מכך שהאנרגיה של עקרון העונג בך מופעל חזק. לכן התפיסה המוטעית שלך שהאיחוד עם המין השני - והתענוגות של האיחוד הזה - הם רעים ומסוכנים וזה עולה על פני השטח בצורה ישירה יותר. זה טוב, כי זה מאפשר לך להסתכל על זה, לראות את זה בפעולה, לראות את הכוח שלו בתודעה שלך, ולשכנע את עצמך עד כמה הפחד הזה מגוחך. ניתן להפוך את החוויה הזו לאבן ק

פיצה נוספת של צמיחה עבורך, אם תביני מה קורה לך.

אפילו במצב העבודה שלך, הבעיה היא בעצם אותה בעיה. זו חוויה חדשה עבורך. זו חוויה טובה בכך שהיא מראה ששלטת בנכות. זה מראה שאת מתמודדת בהצלחה עם המציאות במידה הרבה יותר גדולה מאי פעם. זה מראה שאת יכולה לקחת ולקבל היבטים מסוימים של החיים שמעולם לא היית מוכנה לקחת ולקבל קודם לכן.  את לא רק עושה עבודה טובה, אלא התגברת על חסימות וקשיים בתוכך. רק לפני זמן קצר הם נראו בלתי עבירים. החוזק האישי והרצון הטוב שלך הובילו אותך לצמיחה הזו, שיש לחוות אותה כמהנה. לגלות את הכוח, המשאבים, היכולות, החוסן וכל נכס שאת יכולה למנות, זה תענוג.

זה יכול להיחווה כידע של האפשרויות האינסופיות של האדם לטובה, כמו התנערות מכותונת משוגעים כובלת ומיותרת ובכל זאת את מונעת מעצמך את ההנאה הזו - ההנאה שבהישג שלך - כפי שאת מונעת מעצמך כל הנאה. זה כאילו היתה שיכבה בינך לבין החוויה - ציפוי עבה ומזוגג כמו קיר מפלסטיק. הקיר הזה מפריד ביניך לבין היכולת של החוויה לגעת בך. זה לא חל רק עליך, כמובן.

צמיחה פירושה, בין היתר, דילול הדרגתי ובסופו של דבר פירוק של השיכבה הזו, כך שתחווי ישירות. המשמעות של זה היא עמוקה, שכן כל עוד את נרתעת מחוויה ישירה ועירומה, את חייבת להיות בבעיה עם עצמך. את חייבת להיות חלשה, תלותית, מפחדת ובעיקר מקופחת.

ככל שמשילים יותר תפיסות מוטעות ומתעוררים לחיים, השיכבה הזו הופכת להיות דקה יותר, וחווים את החיים בצורה ישירה יותר. ככל שהשיכבה עבה יותר, כך את צריכה להיות מודעת יותר ל"הנה אני, מאחורי קיר מזוגג שקוף, ודרכו, בחוץ אני רואה חוויה, אבל זה לא נוגע בי." בכל פעם שחוויה  נוגעת בך, את נרתעת ממנה בפחד. הפחד נגרם ממסקנה שגויה. חוויה של הנאה, כמו גם של אי-הנאה, לא יכולה להזיק לך לעולם, אלא אם כן את מאמינה שזה יזיק לך. הנזק נובע אך ורק מההגנה על עצמך מפני החוויה, על ידי סגירת עצמך.

החרדה שאת חווה היא אך ורק תוצאה של פחד מהנאה, כמו גם מאי הנאה - פחד שהחוויה תיגע בך  ולכן בניית חומת הגנה נגדה. כדי לצאת ממצב זה, עליך להכיר בכך שהלא מודע שלך עדיין לא מוכן כמו המיינד המודע שלך. קבלי את זה לרגע, כי זה התנאי המקדים להשפיע על זה.

תתמודדי עם הלא מודע המתנגד שלך בצורה אינטליגנטית. דברי אליו בצורה נינוחה. אימרי לו, "אני שוגה בכך שאני פוחדת מחוויה. שום דבר רע לא יכול לקרות לי אם יש לי הנאה, או אם אני נפגעת או מאוכזבת. אלו פחדים מדומיינים. אני כן רוצה את החוסן שהוא בעצם שלי. אני כן קוראת לכוחות עמוקים יותר בתוכי מאשר לפחדים ולרעיונות הכוזבים. אני כבר לא רוצה לדחות את החוויה. הפחד שלי ממה שנקרא התרחשויות טובות או רעות מבוסס על אשליה". כך תלמדי, לאט לאט, לתת לעצמך לחוות את כל מה שיקרה בדרכך. תני לזה לבוא אליך - אל תרחיקי את זה.

שאלה

מה הקשר בין ההגשמה הרגשית והמינית שלי כאישה לחיי הרוחניים?

המדריך

מערכת היחסים של זה בכל אדם קשורה בצורה הכי ישירה. כי באמת, האדם אינו יכול להגשים את עצמו מבחינה רוחנית אלא אם כן הוא מגשים את עצמו כגבר, והיא כאישה. כי אין דרך חזקה יותר לחוות את האמת של האהבה, אלא אם אדם הופך ללא הגנה כלפי היחסים האינטימיים והישירים מכולם.

הגשמה רוחנית - הקשר בין הגשמה רגשית, מינית ורוחנית - היא מאוד מאוד ישירה. לא רק שזה לא סותר זה את זה כמו שכל כך הרבה דתות רוצות להאמין - ואמונה זו היא תוצאה של פחד מהרגשות האלה וחיפוש רוחניות הרחק מהגוף ומהרגשות - אלא שבמציאות, היא לא רק קשורה ודומה, היא באמת אותו דבר. זה אותו דבר. ניתן לברר את אותן תגובות ועמדות אצל בני אדם כלפי שני התחומים הללו. מי שאינו מפחד בתחום של ההרגשות, התחושות, המין והגוף - כי הוא יכול להרפות ולהתרגש ממשהו אחר מלבד האגו שלו - מסוגל גם להרפות ולאפשר לעצמו להתרגש גם מהכוחות הרוחניים שבתוכו. מי שמפחד מהאחד חייב לפחד לגמרי מהשני. שכן אותה גישה פנימית קיימת הן כלפי היכולת לשחרר את האגו, והן כלפי היכולת להתרגש מכוח אחר מלבד האגו.

שאלה

אני מאוד רגשי במיניות שלי לאחרונה, וזה מנע ממני לחוות הנאה מלאה. אתה יכול בבקשה להגיב על זה ומה עומד מאחורי זה באופן לא מודע?

המדריך

פחד. פחד וקונפליקט פנימי, תודעה מפוצלת לגבי התודעה המפוצלת הזו, זה כמו לומר: "מצד אחד, אני רוצה את זה באופן נואש, ומצד שני, אני חושש מזה. מצד שני, אני אשם לגבי זה, ואני לא רוצה את זה". זה לא רק כתוצאה ממצב ספציפי.

זהו מצב פנימי מאוד עמוק, קונפליקט פנימי שקיים כשלעצמו ואשר אחראי ליצירת מצב שנראה כי מצדיק את הרצון המפוצל: הפחד והאשמה, מצד אחד, הרצון מצד שני. כרגיל, האדם מניח את העגלה לפני הסוס. הוא מאמין שמה שזה בעצם התוצאה של מצב פנימי הוא הגורם לרגשות המעורערים שלו. הסיטואציה היא בעצם התוצאה של חסימות פנימיות והתחייבות בחצי פה ולא מלאה לרגשות, להנאה, לאהבה. וכשאדם נמצא בנתיב הזה, זה בעצם טבעו של תהליך הגדילה שלו שהוא חייב לחוות- עדיין-  את ההאצה של הפתיחה בצורה מעורערת וקשה.

הוא יכול רק להפוך את הנתיב הרחוק מהנאה ואהבה למצב של לקראת הנתיב, וזה לא יכול לבוא בצעד ישיר אחד. זה הולך רק בעקיפין. אדם כזה חייב לחוות מחדש ברמה מודעת את הקונפליקט. אסור לו להשלות עצמו שרגשותיו נובעים רק מהמצב. המצב נובע מהקונפליקט. ועל ידי הבנה זו, ניתן לפתור את הקונפליקט.

שאלה

בכל פעם שאני מגיע לרמה מסוימת של חקירה עצמית לגבי הרגשות שלי לגבי אמא שלי, אני ניצב מול קיר ריק שהוכח עד עכשיו כבלתי חדיר. נראה שאני לא מסוגל, או רוצה, ליצור קשרים מסוימים בין אמי, המיניות שלי והמיניות של האישה, מה שבא לידי ביטוי חזק במערכות היחסים בהן הייתי מעורב, הן בעבר והן בהווה. ההלפרים שלי מתעקשים שהקשרים האלה הם הכרחיים אם אני מתכוון לפתור את הבעיות הישנות עם אמי ולהיות חופשי להתייחס לאישה בחיי הנוכחיים, הבוגרים. לאחרונה בפגישה הטיפולית שלי, ההלפר שלי הניח שהנרקולפסיה [מצב בו יש גלישה להירדמות ולשינה עמוקה, בלתי נשלטים] הונחה על דרכי כצעד הכרחי כדי לעזור לי להתמודד עם סוגיית המיניות, שאחרת הייתי יכול לדלג עליה. זה איכשהו מרגיש נכון, אבל עדיין חסרים לי הרבה קשרים. אתה יכול לעזור?

המדריך

חברי, אני רוצה לומר לך שמה שמונע ממך לאפשר לעצמך את כל רגשות האהבה והמיניות שלך לאישה, ללא שליטת האגו שלך, מורכב יותר מהרגשות שלך כלפי אמך. יש בך, למשל, פחד אדיר שאם אתה כועס על אבא שלך, ולא על אמא שלך, תאבד את ההגנה שלו ותאויים בחימה של מישהו בהרבה יותר חזק ממך, או מאמא שלך. זו חלקית הסיבה לכך שרבות מרגשות הפחד והשנאה שלך הותקו אל האישה - אמא - שהיא איכשהו פחות מסוכנת. 

אם כך, יש כאן עוד אלמנט. הזדהות חזקה במיוחד עם אביך, יחד עם החלקיות האופיינית של הילד - או שהאב צודק ולכן טוב, או שאמא היא טובה, מה שחייב להפוך את אחד מהם לרע - הופך את זה למתאים והולם להיות בחוסר אמון לאישה ולהאשים אותה. ההזדהות שלך עם האב דוחה ומעכבת את החיים שלך. אם לא ניתן לסמוך על האישה והיא איכשהו האויבת שלך, אז אתה פטור ולעולם לא צריך להתמודד עם האשמה שלך כלפיה.

אז בתוך הנשמה שלך אתה נמצא במצב מתמיד של חלוקה, של או/או מלאכותי, שיוצר בך מאבק. המאבק הזה מתיש אותך, מה שמסביר חלקית את פרקי הזמן של ההתנתקות מהעולם הסובב אותך. הנפש שלך אומרת, "אני לא יכול להתמודד עם כל זה." ההירדמות היא גם אמצעי לא להתמודד עם הדילמה שמאוד כואבת לך. כמובן, כל סימפטום וביטוי שלילי תמיד יכולים לשמש כתרופה, כמשהו המראה את הדרך הנכונה.

מחוברת לכל זה תחושת אשמה חזקה מאוד על כל עשייה לא נכונה. אם אתה או יקיריך טועים, זה נראה לך קטסטרופלי ללא תקנה. חסרה לך תחושה של קבלה של המצב האנושי שהוא בלתי שלם. ומעל לכל, אתה צריך את החזון הפנימי ששינוי וטיהור זמינים תמיד והם למעשה הגורל הבלתי נמנע שלך.

תחושת האשמה הזו הופכת כל הכרה בשליליות שלך, בעצמי הנמוך שלך, לכמעט בלתי נסבלת. וזו גם הסיבה שאתה צריך לבחור בין אבא לאמא ולשמור על מי שבחרת 'נקי', מי שחשוב יותר לביטחון שלך בתור ילד. עכשיו, כגבר, אם האישה חביבה, אתה רואה את עצמך אוטומטית כלא מקובל ואתה מאבד את כל האדמה שלך מתחת לרגליים.

זו הסיבה שאתה לא יכול להתפייס עם עצמך ולאהוב אותה במלואה. הדילמה של הילד ביחס להוריך מועברת כעת אל החיים שלך, שבהם אתה כמו אבא שלך והאשה כמו אמא שלך.

חלק מהאמיתות הללו אולי ראית וזיהית לאורך הנתיב שלך, אבל מעולם לא באמת לקחת את הגילויים האלו פנימה והרשית לעצמך באופן מלא לראות את ההשלכות והמשמעות המלאה שלהם. מה שעליך לעשות זה לראות את זה במלואו, בכל הרמות, ולהשקיע אנרגיה וזמן כדי "להרגיש את זה", כביכול. תרגיש את זה כמו שהיה כשהיית ילד. תרגיש את זה עכשיו. סנכרן את השניים. כאשר אתה כבר לא מתנגד להרגיש את הדילמה הזו, אתה תהיה מודע למלאכותיות שלה והיא תשתחרר. תוכל באמת לתפוס את שני ההורים כבני אדם שהם גם צודקים וגם טועים וניתן לכבד אותם, להסכים איתם חלקית וחלקית לא להסכים איתם.

כאשר תוכל ליישם זאת עליך ועל האישה שאתה אוהב, אתה תהיה משוחרר מהנטל הזה שמונע ממך להתרחב לאהבה ולזוגיות אמיתית. זה ישחרר אותך בו זמנית מאשמה מוגזמת ויהפוך את האשמה לכוח מוטורי מועיל עבור שינוי.

התפלל לגישה הזו ותעקוב אחריה עד כמה שאפשר ואני יכול להבטיח לך ללא ספק שתצא לחופשי. אהבה וברכות ניתנות לך מחדש עכשיו כדי לחזק אותך הלאה בנתיב שלך, נתיב כל כך מבורך.