שאלה

יש לי תסכול ואני רוצה לצאת ממנו. זה השפיע עלי לאחרונה וגרם לי לשנוא לא מעט אנשים. וזה מאוד מתיש, השנאה הזו. אצלי זו שאלה של קריירה, אם לומר זאת בצורה בוטה. אני מרגיש בפנים שיש לי קריירה די טובה. אני מרגיש מאוד מרוצה. אבל מחוצה לי, אני עדיין מרגיש שקפאתי או כמו צמח. אני מרגיש שנכשלתי, בוא נאמר חמש פעמים בניסיון לעשות קריירה. אני מרגיש מאוד מתוסכל מכך שכמה חברים שלי משיגים את זה ביתר קלות.

בדרך כלל בנקודה הספציפית הזו, אני מגיע למצב שבו אני חושב שמדובר בשאפתנות. אני חושב על רעיון כמו קניית ציוד מצלמה שמוציא אותי לדרך, אבל אז אני רואה שיש לזה סימן של להסתובב במעגל, בכך שקניית ציוד עלולה, אתה יודע, להרוס אותי כלכלית. אף פעם לא הבנתי איך לצאת מזה בצורה נכונה.

המדריך

ובכן, הרשה לי לנסות קודם ובאופן ישיר להגיע לרמה העמוקה ביותר כאן. אולי נעבוד על  זה בכיוון הפוך ומשם נלך לרמה יותר חיצונית. התגובה להתרחשויות החיצוניות – למרות התחושה הפנימית של צמיחה והתקדמות שמבוססת על המציאות – נובעת מכך שיש בך תחום אחד, גרעין מסוים, שעדיין אינך רוצה לוותר עליו או לגעת בו והיכן שאינך רוצה להתקדם.   לכן, אתה משליך את זה על משהו היכן שזה לא מוצדק במובנים מסוימים או ששם אתה מגזים, או מעוות את זה והיכן שאתה מתחיל להשוות את עצמך עם אחרים; וזה תמיד מתעתע, שכן אף פעם אי אפשר לקבל הערכה אמיתית, אמינה ומציאותית של כל דבר, מכל היבט, כאשר אדם משווה את עצמו עם אנשים אחרים. זהו עיוות מוחלט.

עכשיו, הקונפליקט שאתה נמצא בו הוא שמצד אחד, אתה מנסה למצוא את העצמי האמיתי שלך ולהיות נאמן לו; שזה הדבר היחיד שיכול לפתור את כל הבעיות, הדבר היחיד שבאמת יכול לתת שלווה, הדבר היחיד שיכול להביא להישגים מציאותיים ובעלי ערך, לא לשם הניראות אלא במובן מספק ומשמעותי; זה הרצון האחד שיש לך. מצד שני, אתה פתאום נקרע אל תוך השוואה ומדידה עם אחרים, אל אמביציה באופן שגוי.

הקונפליקט הזה קיים כי איפשהו חסר רמז קטן שבו אתה לא משתמש ביוזמה- בוא נאמר יוזמה ולא שאפתנות, כדי למנוע בלבול – בצורה מציאותית. כי יוזמה היא הפעלה עצמית, היא מייצרת את עצמה. זה לא על מנת להשיג משהו כדי להוכיח או להרשים אחרים, אלא זה צורך פנימי כדי לבסס את הכוח שלך ואת תחושת היושרה שלך.  היכן שאתה עדיין מתעלם ונרתע מכך, כי יש איפשהו תחום שבו אתה לא רוצה להיות אתה עצמך, אתה מגזים ונוקט בהקצנה של שאפתנות יתר ושאפתנות חֶסֶר ברמה החיצונית. האם אתה מבין מה אני אומר?

שאלה

טוב, אני לא יודע, אולי. בוא ניקח את תחום הציור שבו אני עושה את זה כדי לְרַצּוֹת אחרים. {כן} אני מצליח להפליא, אבל זה לא נותן לי קריירה - ואף פעם לא מרחיק אותי מכל דבר אחר.

המדריך

כן. אתה מבין, הדבר החשוב הוא שתמצא את האזור הזה בך שבו אתה עדיין פועל רק בגלל שאתה חייב, ובעצם לא רוצה לפעול. היכן שאתה רוצה לְהִתָּלֵה באחרים ולא בעצמך. כאשר האזור הזה נחקר לחלוטין, רואים אותו, אומדים ומבינים , הקונפליקט שאתה נמצא בו ייפסק.

שאלה

כן, יש גם את שאלת המשמעת, הלא כך? עבורי, משמעת היא לא מהנה.

המדריך

נכון. אתה מבין, זה בדיוק העניין: כל עוד אתה מְזַמֵּן משמעת כי אתה חייב, כי החיים והסמכות דורשים זאת ממך, זה לא נעים. כל עוד אתה עושה את זה כי אתה חושב שאין דרך אחרת ואתה חייב, אתה כל הזמן מציית לסמכות כלשהי, אבל תמיד מוכן עם בלם פעיל. מדי פעם אתה באמת מתמרד ולא עושה כלום ונותן לעצמך ללכת ולהיות הרסני. אבל כשהמשמעת הופכת להיות מעשה שנבחר בחופשיות, זה לא נטל וזה בעצם מהנה. זה הופך להיות מהנה.

שאלה

אני עדיין רוצה לדעת אם זה יכול להיות מהנה.

המדריך

כן. כאשר זה נבחר בחופשיות. כל דבר שנבחר בחופשיות הוא מהנה. כל דבר שאתה עושה כי אתה חייב הופך להיות נורא. שוב, זה כל כך יחסי. לא המעשה כשלעצמו הוא מהנה או בלתי נעים, הוא טוב או רע, רצוי או לא רצוי; זה תמיד החסות שתחתיה אתה עושה את זה. המעשה הכביכול מהנה ביותר, אם אתה נאלץ להיכנס לתוכו, יהפוך להיות לא נעים עבורך. אתה יודע את זה.

שאלה

אבל אז אם זה הופך להיות מהנה, זו כבר לא משמעת.

המדריך

בדיוק. אבל בהתחלה אתה בוחר בזה, למרות שזה כרגע לא מהנה. אתה בוחר בזה מרצון מתוך הגינות, מתוך היגיון, מתוך צניעות, מתוך האינטרס האישי שלך ולמען האינטרס של אחרים וגם של עצמך. אתה לא עושה את זה בגלל שזה נכפה עליך, אלא בגלל שאתה בוחר בזה. ובבחירה הזו, כשאתה עושה את זה שוב ושוב, זה מפסיק להיות הכרחי להשתמש במשמעת.

אבל אתה מבין, גם בזמן שזה עדיין משמעת, זו פעולה חופשית. כל עוד אתה פועל כי אתה נאלץ, זה חייב להיות לא נעים; זה חייב לעורר מרד ועוינות ושנאה, וזה בתורו מביא לתגובת שרשרת נוספת של אשמה וכן הלאה וכן הלאה. כך שתיטלטל בין ציות, ואתה שונא את האדם האחר על כך שהוא צריך לציית, על כך שתמרוד, ואתה שונא את עצמך על כך שאתה מורד. אתה תהיה בקונפליקט מתמיד.

כל עוד אתה מציית או חושב שאתה חייב לציית, או מורד או חושב שאתה חייב למרוד, כל זה – ההכרח שקיים בחייך ושאתה כל כך שונא - הם אך ורק התוצאות, כי אתה מחליט איפה שהוא בך, אינך רוצה לוותר על סמכות; ולכן, האחריות ההורית שאמורה לסייע לך ולשאת אותך על ידם, חייבת להתקיים.

כשאתה בוחר באופן חופשי, אין יותר חובה. אבל זה יכול להיות רק כשאתה לא גורם להורים שלך להיות אחראים על חייך, כשאתה לא מצפה שהם יסדרו לך את החיים שלך כמו שאתה רוצה שיהיו. אתה יכול לעשות זאת ישירות או בעקיפין עם ההורים. ההורים אולי אפילו לא היבט מודע, אבל כשאתה מנתח את הרגשות שלך, זה מסתכם בכך.

זה באמת חל על כל כך הרבה מכם, במובנים מסוימים; כמובן על כולכם, אבל לחלקכם זה מוצג בצורה חזקה יותר ברגע זה. כל שאלת המשמעת יכולה להפסיק להיות בעיה רק כאשר אתם בוחרים בה בחופשיות מתוך הסבירות, ההוגנות והקבלה שלכם כאדם בוגר ואף אחד אחר לא אחראי עליכם. לכן לעולם לא תצטרכו למרוד או לשנוא או לשנוא את עצמכם.

שאלה

האם אני צודק כשאני חושב שכילד, זה משמש כעונש וכסיום, ושאולי כאדם מבוגר משמעת צריכה להיות קרש קפיצה?

המדריך

כן בדיוק. כעת, זהו צעד של הכרה בכיוון הנכון. בְּדִיוּק. בְּדִיוּק. אתה חייב לראות שאתה עושה את זה למטרה מסוימת ברצון, בהתנדבות, לא כעונש אלא מתוך צרכים שאתה מכיר ורוצה ובוחר, בידיעה "כן, באופן זמני זה עשוי להיות קו של הכי פחות ההתנגדות אם לא אעשה זאת, אבל אז אני לא אֹהַב את עצמי ולא אֹהַב את התוצאה. ואף אחד אחר לא אחראי לתוצאה מלבדי; לכן אני בוחר לעשות זאת." אז זו לא תהיה מטלה. זה לא יהיה עונש. זהו זה. האם אתה זוכה לניצוץ שם?

שאלה

כן, אני מקבל שביב כלשהו. [צְחוֹק]

המדריך

זה נפלא, ידידי. זה נפלא. זה צומח בכיוון הנכון. כל מה שאתה צריך לעשות ברגע כזה הוא בצורה מאוד רגועה, נינוחה ולא כוחנית, לומר לעצמך: "כאן אני רוצה להיות. זה מה שאני רוצה לעשות. זה מה שאני רוצה לגדול אליו. ההכרה שלי, כל הפלנטה הנפשית שלי תהיה מועילה עבור זה, לא תמרוד בזה יותר. נתתי לזה לגדול לתוך זה". ואז תניח לזה, תן לזה להיות, תן לזה לגדול.