שאלה

איך אפשר להתגבר על אינרציה [נירפות ואדישות] ? זה נראה כל כך קשה מכיוון שצריך להתגבר על האינרציה כדי להתגבר על זה, כך שנראה שלכודים בחסימה הזו?

המדריך

כן. כעת, קודם כל, כרגיל, הקושי טמון בכך שלא מודעים לחלוטין לכך שהעצמי לכוד במעגל הזדוני הזה. לכן חיוני לדעת את זה באמת, באמת לקבל את העובדה הזו.

זה עושה הבדל מאוד גדול אם מישהו יודע את זה איכשהו, כמעט בניגוד לרצונו - כי אומרים לו שזה כך - או כשאדם באמת יכול לומר, "כן, יש לי אינרציה שמונעת ממני לחיות, שמחזיקה אותי לכוד. במצב שבו אני לא חווה את החיים במיטבם, שבו אני לא חווה את עצמי במלוא הפוטנציאל שלי. ולכן, האינרציה הזו היא עיכוב ומכשול. ולמרות שאני לא יודע איך לצאת מזה, הייתי רוצה לצאת מזה."

הידיעה התמציתית הברורה וההודאה והקבלה של זה היא הרבה מאוד וזה לא מובן בעצמו כפי שזה עשוי להיראות. אפילו בקרב החברים שלי שנמצאים בנתיב הזה ועובדים עם הלפר, זה בדרך כלל שההלפר מזכיר זאת, בעוד שהאדם חסר הדאגות מקשיב לו ומודה בזה קצת באי רצון - כי הוא מודע במעורפל לנוכחות האינרציה בחייו ושל ההשפעות שלה - אבל הוא לא באמת השלים עם ההשפעה המלאה של עובדה זו.

זהו, אם כן, הדבר הראשון. וזה חל כמובן גם על כל חסימה אחרת. אבל זה בדרך כלל נשכח. לאחר שהדבר הושלם, ההבנה השנייה לגבי האינרציה חייבת להיות שמה שגורם לאינרציה הם שני גורמים בסיסיים. האחד הוא, כפי שאתה גם יודע, דיכוי.

כמובן, רובכם יודעים זאת גם כן, באופן תיאורטי. זה כשאתם לא מודעים למה שקורה בכם, כשיש לכם רגשות מודחקים שאתם מפחדים מהם, אז תמצאו את עצמכם במצב נפשי חסום, נעול, לֵאֶה ונִרְפֶּה. הידיעה הברורה של זה היא גם חשובה ביותר.

הגורם השני הוא שיש בך משהו ספציפי שיש לו אינטרס, כביכול, זה לא אינטרס אמיתי, אבל זה נראה ככה לאישיות הלא מודעת: לא לצאת מהמחבוא, לא לצאת אל החיים, לא להיות פעיל ומתואם עם כוח החיים, לא להיות מודע לחלוטין וליהנות ולפעול בכל מובן המילה.

נראה שיש איפשהו איום של סכנה בזה. חייבת להיות תפיסה מוטעית ספציפית לגבי זה. ישנה חשיבות עליונה להתכוון ישירות כדי לגלות מהי התפיסה המוטעית שיוצרת רצון לא מודע להיות לא פעיל, להיות חסר חיות וחיוניות, כי ההנחה היא שזה בטוח יותר.

אז, במילים אחרות, כדי לסכם, שלושה יסודות: האחד, הידע המלא, הבלתי תלוי וההודאה בנוכחות האינרציה, ההצהרה המלאה כלפי העצמי; השני, ההבנה שמדחיקים רגשות; והשלישי שקיימת תפיסה מוטעית לא מודעת שגורמת למצב האינרטי להיראות רצוי יותר.

ברגע שיודעים זאת ומבקשים בכוונה את הכוחות הפנימיים הגבוהים ביותר של האדם לעזרה ולהדרכה בהקשר זה, ימצאו זאת בדרך המאורגנת של הנתיב הזה, היכן שהכוחות הפנימיים יובילו אתכם לקבל את המימוש הנדרש.

שאלה

האם תוכל להשיב על אחת התגובות הקבועות ביותר שלי, שהיא סוג של חוסר שביעות רצון עצמית וביקורת עצמית שגורמת לפסיביות. איך אני יכול לרדת לשורש זה כדי שאוכל לנקוט בגישה מועילה יותר או בדרך כלשהי לפתור את זה?

המדריך

להתמודדות עם בעיית האינרציה, אמור לעצמך "איזו תפיסה שגויה יש לי שמונעת ממני לרצות להיות פעיל, שמונעת ממני לרצות לקיים את עצמי, ושמונעת ממני לרצות לאהוב?

אם אתה מתמודד עם שלוש השאלות האלה, שהן למעשה שלושה היבטים של אותה שאלה - אבל יש להתחיל אותן כשלוש שאלות נפרדות – ומתחיל ליישם את זה בעימות העצמי שלך, במדיטציה שלך, בעבודה שלך עם עצמך ועם ההלפר שלך - מאוד תמציתי, מאוד ישיר - ומקשיב אל תוך עצמך ושואל את השאלה הזאת במדיטציה שלך ומחכה עד שהתשובה תתגלה, תקבל תשובות.

תקבל את ההבנה שישנן תפיסות שגויות ספציפיות המעורבות שהופכות פְּעִילוּת, אהבה ועצמיות לכאורה לבלתי רצויות ואולי אף למסוכנות עבורך. ברגע שאתה רואה את התפיסות השגויות, אתה יכול לעבוד על זה. לא יועיל אם אגיד את זה, כי החוויה המשמעותית של התפיסה המוטעית תגיע רק כאשר תתגבר על התנגדות מספקת כדי לבקש תשובות מתוכך לשאלות הללו.

אבל אני חושב שאתה יכול להרגיש כרסום מובהק, תחושה מובהקת של היותך לא רצוי ואולי אפילו סכנה בכל שלושת ההיבטים הללו.

תגובה

אה, כן, כן. אני מודע לזה, כן.

המדריך

עכשיו, אתה יכול ללכת רחוק יותר ולהגיד, "למה"?

שאלה

אני גם יכול להרגיש שנראה שאושר הוא רעיון של קבלה במקום נתינה. נראה שזה מצב פסיבי במקום מצב אקטיבי.

המדריך

כן, אבל זה רק במסגרת התפיסה המוטעית הזו. {נכון!} זו התפיסה השגויה בפני עצמה. כי האמת היא שלא משנה כמה זה מקסים ונפלא לקבל את הרגשות הטובים של אחרים, הם חסרי משמעות אם אין לך רגשות טובים משלך. כל כך הרבה כבר חווית. זו רק שאלה עכשיו של להיזכר בעובדה זו.

במשך הרבה זמן אחרים הרעיפו עליך רגשות טובים, וזה היה שטוח וחסר משמעות אלא אם כן התעוררת מרגשות האהבה האישיות שלך. אז חייב להיות משהו נוסף שאומר, "אני לא רוצה לאהוב." ובכל זאת הייתי אומר שזו אפילו לא התפיסה המוטעית.

בעצמי הפנימי ביותר שלך, אתה יודע שזה מרגיש טוב לאהוב, אבל יש כאן אלמנטים אחרים. אולי רמז אחד הוא שיש זדוניות שאומרת, "אני לא רוצה לסלוח למי שרימו אותי. ואם אני אוהב את העולם ואת האנשים, זה נראה שאני סולח למי שמנעו ממני". זה יהיה דבר אחד שתצטרך להתמודד איתו. יש דברים אחרים שקשורים לזה. האם זה אפשרי עבורך להרגיש משהו מזה.

תגובה

באופן כללי, אני מודע לעוינות כלפי אנשים, בצורה מעורפלת

המדריך

כן. אבל יש גם את הרצון לא לסלוח להורים שלך.

שאלה

אה כן.

המדריך

להעניש אותם בטינה שלך. וזה חל אז על כל שאר בני האדם, כי נראה שאם אתה אוהב את העולם, לא היית יכול להוציא אותם מהכלל. היית צריך לסלוח להם; היית צריך לתת לאירועי העבר להישאר בעבר. אמנם אתה שואב סיפוק מסוים- לא הנאה, אלא סיפוק - מתוך טיפוח העוינות שלך, וטיפוח זה הופך אותך לפסיבי. אתה יכול לראות את זה?

תגובה

תודה. תודה. אני חושב שאני מתחיל לראות את זה, כן.

המדריך

כן, זה בסדר. הייתי אומר שזה נכון גם לגבי רבים אחרים שאינם יכולים לצאת מפסיביות ומאינרציה, שהם אוהבים לטפח את הטינה שלהם. הם אוהבים להישען על העובדה שיש להם עם מי לריב בתוכם.

תגובה

גם אם אסלח, ברגע הבא משהו קורה וגם אם זה משהו קטן מאוד, אני מחדש את זה שוב.

המדריך

נכון! נכון! נכון!

שאלה

מסיבה כלשהי, אני לא יכול להרים את האנרגיה שלי כדי לזוז. המיינד שלי עובד אבל הגוף שלי לא רוצה לעשות דברים. הסיבה היא שאני חושש שבכל פעם שאני עושה משהו, אני נחלש או נהרס באופן הדרגתי. נראה שאני חוֹוֶה מפלה בכל נקודה. גיליתי תפיסה שגויה שאני קורא לה "דימוי המאמץ הקשה שלי", שהיא שהחיים מתנגדים לכל תנועה שלי כמו קיר פלדה. כי בתור ילד פסקתי שזה צריך להיות כך, בתגובה לקור של ההורים שלי, שגרם לי להרגיש חסר ערך. מכאן שכל מאמץ או תנועה שלי אל או בתוך החיים - כולל תפקודי גוף לא רצוניים עדינים כמו ראייה,  נשימה והליכה - צריכים להיות מיוסרים ומסוכנים.

שכן באמצעות התבוסה הזו, או שאשיג את אהבתם של הורי או שאתמוטט ואמות מתשישות מוחלטת - כך עדיף להשיג הורים מהותיים יותר ואוהבים. כעת, ככל שהמחוות שלי לחיים חיוביות יותר - כלומר, ככל שאני משקיע יותר מאמץ בחיים - כך עונש התגובה חמור יותר. האם תוכל לאמת זאת ולעזור לי לראות את השלב הבא?

המדריך

זה לגמרי נכון, ואני גם אוסיף כמה היבטים באופן חלקי שמצאת אותם והבנת אותם וגילית אותם על עצמך, שהם, בכל זאת, חלק בלתי נפרד מהתמונה הבסיסית הזו.

לפני שאעשה זאת, ברצוני לומר שהמנגנון הדינמי המעורב כאן הוא בדיוק אותו מנגנון דינמי שתקף לכל תופעה חיה, בין אם היא חיובית או שלילית, בין אם היא מתבטאת בהתאם לחוק האוניברסלי של אמת, אהבה, יופי והגשמה, או אם היא באה לידי ביטוי בהתאם לעיוות שלה.

הדינמיות הזו היא שכל מה שבאמת מאמינים בו ומבקשים שיהיה, יוצר אנרגיה חיה, כוח מוטורי, שהופך להנצחה עצמית. והדרך היחידה לשנות את זה היא לשנות את האמונה הבסיסית. עכשיו, אתה וחברים אחרים יודעים שהרבה מאוד עבודה קשה כרוכה בכך עד שמוצאים את האמונות והרצונות הלא מודעים והבלתי רציונליים הללו, בשל המסקנות והכוונות הלא רציונליות באותה מידה.

זה לא נעשה מיום אחד למשנהו, מכיוון שלמראית עין, למיינד המודע אין שום מושג לגבי זה. אבל רק כאשר זה נעשה מודע על ידי המאמץ שאתה משקיע בזה, אתה יכול להתחיל לחולל שינוי. וזה דורש היבט נוסף של הדיאלוג שהזכרתי: הדיאלוג שבו עצמי- האגו המודע שלך צריך לתקן את הרושם, צריך להטביע את האמת בחומר הנשמה, לא את העיוות שאנחנו עוסקים בו. יחד עם זאת יש להיזהר מאוד שלא לכפות את המחשבות הללו על רגשות שעדיין בסטייה.

מה שאני רוצה להוסיף כאן הוא שבנוסף לדברים שציינת על מוות, קיימת האמונה שאם אתה אומלל – אם לא קיבלת את מה שאתה רוצה ומייחל לו – שאתה חייב להיות רע, אתה חייב להיות חסר ערך. ואז הכעס הזה שמצטבר מזה מחזק את האמונה של חוסר הערך לכאורה שלך. ולכן אתה רוצה להעניש את עצמך על ידי התשה ומניעה מעצמך ולבסוף על ידי מוות.

אבל במקביל זה גם ממלא את העוינות שחייבת להתקיים כלפי ההורים שביצעו את החטא, כביכול, לרמות ולתת לילד שהיית פחות מהראוי, לא לתת בכלל. וכשאני אומר "חטא", אני לא מתכוון לזה מילולית. אני מתכוון שזה בעיני הילד, כי במציאות זה רק חוסר היכולת של ההורים לראות ולהבין בגלל בעיותיהם שלהם.

אבל הילד, כמובן, מרגיש את זה כדחייה אישית, כעלבון אישי, ולכן רוצה לבזות את ההורים – ואומללות ומוות אכן יכולים להיות כאלה. אז הכל מְשַׂחֵק תפקיד. עכשיו אתה מודע לזה, איך הכוחות הנותנים חיים שלך נעצרים. הם תמיד נעצרים על ידי המנגנון שאומר עמוק בפנים, "אתה לא יכול ליהנות; אתה לא יכול להתמסר לכוחות החיים שזורמים וזמינים לך, כי אתה תהיה מקופח כמו שחווית בעבר". ואז מגיעים פחד, כעס ותרעומת.

בתנועת הנשמה הזו של פחד, כעס ותרעומת, הגוף הולך בעקבות המצב ומסתגל למתח הזה. כך שלמעשה - וזו הדינמיקה - נראה שהתפיסה השגויה נכונה. בדרך המתוחה והצפוייה הזו, כוח החיים אינו יכול לזרום בצורה חלקה. זה נעצר כל הדרך. ובמצב קשה ומתוח זה שהגופים העדינים והגוף הפיזי מכניסים את עצמם אליו, זרימת כוח החיים הופכת לקשה ומובילה לתנועה קשה שתיצור תופעות תואמות.

ניתן למעשה לשבור את המנגנון הזה בשתי גישות. מספר אחד הוא מה שהזכרתי קודם. כלומר, עבודת שיחזור וחידוש של תיקון הרושם המוטעה, של להגיד לנפש הלא המודעת שלך שאתה יכול לקבל את כל האושר שאתה פותח עבור עצמך; אתה יכול לקבל כמה שאתה מוכן לקבל וכמה שאתה מוכן לתת, כי החיים הם חילופי דברים תמידיים. ולא לתת בשביל להיות טוב, אלא לתת כי הנתינה והקבלה הופכות לתנועה חיונית אחת של החיים.

הגישה השנייה היא להתבונן במתח הפיזי כשאתה מוכן לפתוח את עצמך לתנועה המהנה של כוח החיים בתוך המבנה שלך. כשאתה רואה את זה מתהדק ברמת הגוף, אתה יכול לנטרל את זה על ידי לא לתת לעצמך להילחץ, אלא על ידי הרפיה. תנועת ההרפיה תופיע כמעט כצעד מסוכן, שכן נדמה לחלק של הַבּוּרוּת כי בהיותך מתוח אתה מוגן, ובהיותך רגוע אתה פגיע. ואת הסיכון הזה כדי להיות פגיע- יש לקחת.

בסופו של דבר, יש לקחת את הסיכון הזה של להיות פגיע בכל הרמות. יש לקחת את זה ברמה שבה נמצאות ההגנות. זה נראה מסוכן לוותר עליהן. נראה שאתה הופך את עצמך לפגיע בכך שאתה מוותר עליהן. יש לקחת את הסיכון הזה. יחד עם זאת, ברמת הגוף, יש לקחת את הסיכון כדי לגרום לעצמך להירגע. וזוהי אותה גישה בסיסית לחיים - להיות נינוח ופגיע ולא מתוח ומכווץ.

שאלה

אני יכול להרגיש את העצמי המודע שלי בבהירות רבה, וזה מרגיש כמו דחפור שדוחף את ההר הזה. אני מרגיש את המאבק אבל לא בא לי לזוז כי זה כמו סלע שיושב במקלעת השמש שלי.

המדריך

בדיוק! העובדה שהפכת להיות מודע לכך היא מהעבודה והמאבק המוערך לאין שיעור שנקטת עד כה. מודעות זו היא התנאי המקדים המוחלט שבלעדיו שום שינוי לא יכול להתרחש.   זה לא תמיד בא ברצף, החלק הראשון של העבודה הוא המקום שבו אתה חושף, השני שבו אתה בונה מחדש. לפעמים הם חופפים זה את זה ונמצאים באינטראקציה ומתחלפים הדדית וגם בו זמנית. אבל אתה יכול להתחיל - במידה שאתה מודע - בעבודת השחזור בדרך שדיברתי עליה עכשיו.