שאלה

בהתחשב בכך שאדם וחוה בספר בראשית נובעים מהצד הגברי והנקבי, כלומר, מההיבטים הפעילים והפאסיביים של הרוח, מדוע דווקא ההיבט הנשי והפאסיבי מוצג כמי שעושה את הצעד הראשון לקראת הנפילה של הרוח?

המדריך

יש בכך סמליות עמוקה מאוד. טעות גדולה בחשיבה האנושית נוגעת להבדל לכאורה בין גבר לאישה, הנדון בהרצאה מספר 62: גבר ואישה. עבורכם זה כמו שני עולמות שונים. עולם אחד מתקשה להבין את העולם השני. לעתים קרובות אתם מרגישים מיואשים משום שגישור על הפער בין המינים נראה בלתי אפשרי. עבור גבר, דרך החשיבה וההרגשה של האישה היא חידה, ולהיפך. שניהם נלחמים בעולמות נפרדים. הדרך היחידה שבה הם יכולים להתאחד לפעמים היא באמצעות הצורך שלהם זה בזו.

בכל אופן, ההבדל אינו גדול כפי שאתם חושבים. האישה היא היפוכו של הגבר, והגבר היפוכו של האישה, אם יורשה לי לנסח זאת כך. הגבר מגלה זרם פעיל, בעוד שהאישה פסיבית יותר. כאשר הגבר פסיבי יותר, האישה פעילה יותר. בשני המקרים, זהו הצד השני של המטבע, אם אפשר לומר כך. הצד החיצוני הפעיל הוא פסיבי כלפי פנים, ולהיפך. זה חל לא רק על פעילות ופסיביות, אלא גם על מגמות אחרות שניתן לחשוב עליהן כגבריות או כנשיות טיפוסיות.

ישנה תפיסה רווחת שהגבר אינטלקטואלי יותר, והאישה אינטואיטיבית יותר. אפילו זו תפיסה מוטעית - לפחות כך היה במקור. אם זה כך לעתים קרובות, זה בגלל שאנשים חיו כל כך הרבה זמן עם דימוי ההמון הזה שרק צד אחד קיבל עידוד להתפתח בכל אחד מהמינים. אסביר זאת ביתר פירוט בהרצאה שאעביר בנושא. מטבע הדברים, שתי התכונות קיימות בכל מין ויכולות וצריכות להתפתח באופן שווה גם בגבר וגם באישה.

אפילו מבחינה אנטומית, הגבר הוא המקבילה של האישה, והאישה היא המקבילה של הגבר. הבנת האנטומיה של גוף האדם צריכה להתבטא בהבנה עמוקה יותר של הרמה הרגשית. שכן, הגוף הוא תמיד סמל לרוח ולנפש.  

כדי לחזור לשאלתך, הסמליות המוצגת בכך שחוה נוטלת חלק פעיל, ובכך אחראית לנפילה, מביאה מספר גורמים לתשומת ליבנו. פעילות, כשלעצמה, אינה פסולה עבור אישה, כשם שפסיביות, כשלעצמה, אינה פסולה עבור גבר. אבל אם זרם בריא ופעיל מדוכא, הוא ילך לכיוון הלא נכון ויהפוך להרסני.

אותו הדבר לגבי זרם פסיבי מודחק, שבו כופים פעילות לא בריאה וכפייתית. שני המינים נפגעו מדימויי ההמון הקיימים זה מכבר בהקשר זה, ודמויים אלו דבקו מתוך הנשמות המעורערות של שני המינים. אם אף אחד מהם לא יורשה להתפתח בחופשיות, בהתאם לטבעו, תוך התחשבות באדם ולא במין, יהיו לכך השפעות מזיקות מאוד.

אין לראות את המקרה של אדם וחוה כעובדה היסטורית, אלא כסמל. חוה מסמלת את הרעיון שפעילות הופכת להרסנית אם לא נותנים לה לתפקד באופן גלוי ובריא. באותו אופן, אדם היה אשם באותה מידה בכך שהיה פסיבי מדי בצורה שגויה והרסנית. אלמלא היה פסיבי במקום שלא היה צריך להיות, הוא היה יכול לעצור את חוה. 

במילים אחרות, הוא היה פסיבי במקום שבו היה צריך להיות פעיל, בעוד שחוה הייתה פעילה במקום שבו היא הייתה צריכה להיות פסיבית. סמליות זו לא מראה שהגבר צריך להיות פעיל לחלוטין והאישה פסיבית לחלוטין. זוהי אי הבנה גסה, וגם לא הגיונית. שכן אדם וחוה מסמלים ישויות אנושיות מקוריות, להן התכונות הבסיסיות שהיו קיימות לפני הנפילה.

אם לפני הנפילה, הייתה נוכחות של פעילות באישה ופסיביות בגבר, אז זה היה אמור להיות כך, וזו רק שאלה באיזו דרך כוחות אלה פועלים ומתבטאים. אם האנושות הייתה מבינה כראוי את הסמליות העמוקה הזו, היא לא הייתה מדכאת חלק תקף באישיות של כל מין. 

אנשים פשוט ראו את פעילותה של חוה כלא נכונה ואז הסיקו שפעילות כשלעצמה מזיקה לאישה. האירוע הסמלי עם אדם וחוה מראה שזרמים פעילים ופסיביים קיימים, מלכתחילה, בשני המינים, אך הופכים למזיקים כאשר הם מכוונים בצורה שגויה.

שאלה

זה הגיוני אם אני חושב על אדם כסמל של גבר ועל חוה כסמל של אישה. אבל חשבתי שהסמליות בפועל אינה של גבר ואישה סמליים, אלא של האלמנטים הפעילים והפסיביים ככאלה.

המדריך

לא. אדם וחוה מייצגים הרבה יותר מאשר האלמנטים הפעילים והפסיביים. הם למעשה מסמלים גבריות ונשיות על כל היבטיהם השונים. ההסבר שנתתי זה עתה הוא רק אחד מפרשנויות רבות. הוא התייחס אך ורק לפעילות ולפסיביות. פרשנויות רבות אחרות לסמליות זו ניתנות ברמות אחרות, העוסקות בהיבטים אחרים של שני המינים.

שאלה

בעיניי, חוה נראית צעד אחד קרוב יותר לנפילה. מדוע?

המדריך

זה לא נובע מפעילות, אלא ממגמות אחרות. האישה תמיד הדגישה את כוחותיה האינטואיטיביים והזניחה את יכולותיה האינטלקטואליות. חַקְרָנוּת וסקרנות אינטלקטואלית נחשבות ליסוד גברי, המתבטא באופן מועיל בפעילותיו של מדען, לדוגמה, בעוד שנשים נוטות יותר לרוחניות. זה נבנה על ידי החברה. אבל שני היסודות קיימים בשני המינים.

כאשר נמצא שחוה אחראית באופן מיידי יותר לנפילה, הוכח שוב שסקרנות אינטלקטואלית קיימת גם אצל האישה. רק כאשר סקרנות זו מדוכאת, ובכך מתועלת בצורה שגויה, היא יכולה להזיק. אם סקרנות יכולה להתבטא באופן לגיטימי ולהשתלב עם היכולות האינטלקטואליות בשני המינים, אז משהו יצירתי ומועיל יכול להתפתח. 

אני יודע שלא מוכח בבירור שפעילות וסקרנות אינטלקטואלית דוכאו אצל חוה, אך מוכח שהן היו נוכחות ללא ספק. וכאשר משהו נוכח מטבעו, הוא חייב להיות תקף בתנאי שהוא מתועל כראוי. ואז יש עוד משהו. רק בגלל שהאישה נוטה יותר לאינטואיטיביות, היא פתוחה יותר לכוחות הרוחניים. לכן היא יכולה להגיע לגבהים גדולים יותר, אבל רק בגלל זה היא גם מגיעה לעומקים גדולים יותר.

שאלה

אני רוצה לשאול שאלה על בראשית. בגן עדן, ישנם שני עצים. אני מבין מדוע פרי עץ הדעת נאסר - כי אנחנו צריכים להשיג אותו לאט בעצמנו, במקום שהוא יוגש לנו על מגש כסף. אבל אני לא מבין את השני, עץ הנצח. אחרי הכל, כרוחות אנחנו בני אלמוות בכל מקרה, אז כבר אכלנו את הפרי. למה זה אסור?

המדריך

זה מתייחס לחיים שלכם על פני כדור הארץ. זה חל, בדיוק כמו עץ הדעת, על הרוח שהתגלמה בגוף. המשמעות של שני העצים לא יכולה לחול על הרוח המשוחררת שחיה במציאות המוחלטת של עולם הרוחות.

אם בני אדם היו נולדים עם ההכרה הפנימית, הוודאות הפנימית - שלא הובאה על ידי העבודה שהושקעה בהתפתחות העצמית - שהם בני אלמוות ברוחם בעוד שהם עדיין לא מטוהרים, האינסטינקט שלהם להישרדות היה חלש מדי. הם צריכים להיות בעלי חוסר ודאות במידה שבה הם עדיין צריכים לפתור את הבעיות והבלבול הפנימיים שלהם. זה להגנתם האישית. הם לא היו לוקחים על עצמם את הקושי של החיים על פני כדור הארץ; הם היו עצלנים. הם אולי היו מעדיפים להתפתח בצורה איטית יותר או להסתפק בתודעה מעט מוגברת, שתספק להם תנאים טובים יותר, אבל היה חסר להם התמריץ לשחרר את עצמם לחלוטין כדי להיכנס מוקדם יותר למצב של אחדות.

כל תוכנית הישועה תתממש הרבה יותר מאוחר אם אנשים לא יאחזו בחיים על פני כדור הארץ משום שאין להם עדיין ודאות. האיסור על ידע זה מאיץ את ההתפתחות. מצד שני, אם התחושה הפנימית והשכנוע באלמוות מגיעים כתוצאה מהעבודה הקשה על התפתחות, זה לא יפחית את הרצון לחיות על פני כדור הארץ. להיפך, יצורים מפותחים יקבלו בברכה את החיים על פני כדור הארץ במובן אחר, ואף יותר מבעבר, כאשר הם פשוט החזיקו מעמד משום שלא היו בטוחים.

שמחת החיים על פני כדור הארץ בידיעה שקיים מצב טוב בהרבה, היא תוצר לוואי של התפתחות רוחנית, של מצב תודעה גבוה יותר. אלה שהצליחו לעבוד עם עצמם ולהגיע לתודעה גבוהה יותר, יודעים שהם בני אלמוות. הם יודעים זאת משום שבזיעת עמלם הם שחררו את עצמם מטעות. אז הם ימצאו יופי בחיים על פני כדור הארץ, לא משום שהם חושבים שזו צורת החיים היחידה ועליהם להיאחז בה, אלא רק משום שהם יודעים שיש יותר.

היעדר מצב תודעה מוגבר זה עלול להקשות על החיים על פני כדור הארץ; התחזית קודרת למדי, משום שאתם עדיין חיים באשליית הרוע והחטא, בטעות ובתפיסות מוטעות. אבל לא משנה כמה קשה לכם, אם ההרס העצמי אינו חזק באופן חריג, תאחזו וזה טוב וחשוב.

עם זאת, אם ללא הצמיחה האורגנית של ההתפתחות העצמית, האמונה הפנימית באלמוות - אני לא מדבר על אמונה - הייתה ניתנת לבני האדם "על מגש כסף", כפי שאתם מנסחים זאת, הם לא היו נאחזים בחיים.  אני לא אומר שאנשים כאלה בהכרח יתאבדו, אלא שהמאבק שלהם לשמור על שמחת החיים שלהם בחיים - גם אם היא באה לידי ביטוי לעתים רחוקות בלבד - ויכולתם לראות את היופי שבזה, לא היו מתעוררים.

שאלה

נראה שתשובתך חלה רק על עץ הדעת, שכן יש להסתיר מאיתנו את ידיעת הנצחיות, שמא תחליש את יצר ההישרדות. נראה לי שעץ הנצחיות קשור לעובדה ולא לידיעה של הנצחיות.

המדריך

ידע אינו זהה לוודאות או לתחושת הנצחיות. כל הדתות מלמדות שהנשמה או הרוח הן נצחיות. עם זאת, הידע שאתם אוספים מבחוץ אינו יכול לתת לכם את הוודאות הפנימית שנצחיות היא מציאות. ידע שונה מוודאות, או מתחושת המציאות של נצחיות, שמגיעה רק לאחר שלב מסוים של התפתחות. 

ידע יכול להינתן לכל אחד. זה תלוי בכל אחד, אם להאמין בו או לא. עם זאת, יש עוד משהו שלא הסברתי קודם לכן. כל עוד אתם חיים בעולם לא מושלם של חוסר מציאות, של אשליה, אינכם נצחיים במובן אחר. לא רק במובן של הצורך לסבול מוות פיזי לאחר כל חיים, להיוולד מחדש ולעבור שוב דרך מוות פיזי; אלא גם במובן שצער, אומללות, חושך, אכזבה וכאב -כל אחד מהם זה מעט מוות בכל פעם שאתם חווים אותם.

כל עוד לא התאמנתם איך לצאת מתוך החושך הזה, הנובע מטעות, אינכם יכולים להיות בחיי נצח - במובן הגבוה יותר של המילה. במובן זה, יש להבין את הנצחיות כאושר וכשמחה מתמשכים. הכוונה של עץ הנצחיות היא גם התחושה והידיעה שזה קיים.

שאלה

דתות שונות לימדו שאדם וחוה ביצעו את החטא הראשון. האם יש לכך קשר לתפיסת המין של האנשים - שזה חטא? האם זה סמלי או שיש בזה אמת אחרת?

המדריך

זה שניהם. לא הייתי אומר שהרעיון של האדם שמיניות היא חטא נובע מהסמליות הזו. הייתי מעדיף לנסח זאת להיפך. האדם פירש את הסמליות הזו בגלל הרעיון המושרש שלו שהנאה היא דבר רע. זה נובע מהעובדה שלאדם יש שליליות בתוכו ושההנאה עצמה הופכת כמעט למסוכנת למראית עין, במידה שהאדם הוא שלילי. זוהי פרשנות מרומזת שניתן להקיש מכך את ההבנה שמיניות היא חטא. באותה מידה שהאדם אינו מאושר - סובל מכאבים עם העצמי הפנימי שלו - במידה זו הוא נרתע מכל מיני סוגים של אושר, במיוחד מהאושר המוחשי המיידי של חוויית החיים.  זה נראה כמו השמדה.

למה? משום, בין היתר, שהדבר מרמז על מצב גמיש של שחרור, של התמסרות לזרם החיים, של הפקדת העצמי בידי תהליך החיים, בעוד שהמצב הניפרד של האגו הוא מצב מכווץ שנאחז בעצמי הקטן שלו. ככל שקיימת יותר התכווצות כזו, כך ניתן פחות לנהל את החיים בצורה יצירתית באמת, בצורה משמעותית באמת. 

כי אז, עצמי האגו מנותק, לא רק מזרם החיים של האושר, אלא גם מזרם החיים של החוכמה העליונה שמנחה באופן אוטומטי וטבעי לערוצים שאליהם האדם מחויב ללכת בתהליך האבולוציה שלו. כאשר התעקשות זו על עצמי האגו החיצוני מכווץ את כל הפנימיות באדם, הקשר למקור נקטע.

התרופפות של ההתכווצות, שמרמזת על הנאה, בוודאי נראית מסוכנת. נראה כי בטיחון נמצא רק במצב האגו המכווץ, המופרד והמנוכר. מכיוון שהאדם נלחם בכך באופן מהותי, כשהוא חושב שזה מסוכן, הוא מתבטא בצורה זו ונלחם בתהליך שמביא אותו לשם. הוא מפחד מזה, והוא יוצר מזה כלל מוסרי.

שאלה

לגבי מתן חופש לעצמך ולאחרים – זה באמת נראה מפחיד. האם תוכל לספק הנחיות בנושא?

המדריך

זה מפחיד רק במידה שהחופש עדיין לא הושג במלואו. במילים אחרות, כשאתם מאמינים שעדיין קיימת איפה שהוא סמכות שקובעת שאתם טועים, שאתם עושים משהו רע – באותה מידה אתם מפוחדים. מצד שני, אם אתם יודעים שגם הסמכות שהמפנמתם היא רעיון מופרך מעיקרו – זו בדותא מפרי דמיונכם שאפשר למוסס, שאתם ורק אתם אחראיים לעצמכם, אתם ורק אתם יכולים לפסוק מה נכון ומה לא – במידה זו ההנאה לא תהיה מפחידה. זהו היבט אחד, אבל זה רק אחד; ישנם אחרים.

הבא בתור זו שאלת האחריות העצמית. אם אתם מפחדים לקחת אחריות בשלמותה – בכל היבט של החיים, לעצמכם – באותה מידה חוויית ההנאה עצמה הופכת למפחידה, ואולי אף יותר, הופכת לכואבת. זה משהו כל כך עירום וכל כך ישיר, ונוגע בכם בלב ליבכם עד שזה נראה בלתי נסבל. אתם מגנים על עצמכם בעיקר מפני ההנאה הזו. אתם לובשים בגדים, כביכול, לא כדי להפוך את עצמכם לפגיעים כל כך להנאה. והתוצאה היא קהות חושים.  

בכל פעם שחודרים אל קהות החושים הזו, הרמז הראשון, הרגשות הראשונים, התחושות הראשונות הן אולי בושה ומבוכה. אדם מרגיש עירום מול אנשים לבושים. אבל אין לזה שום קשר לאחרים. זה כלפי עצמכם, כלפי האגו הסגור שלכם, האגו שעוטף את עצמו גלימה, כביכול.

אז כשאתם מגיעים לַבּוּשָׁה של להיות אמיתיים – של להיות העצמי האמיתי והעירום שלכם – אתם במגע ישיר עם הפחד מהנאה. אבל לפני שאתם מגיעים לפחד מהנאה, לעתים קרובות יש את הבושה של ההנאה, הבושה של להיות אמיתי, הבושה של להיות אתם, הבושה של הנשימה שלכם, עירומים, העצמי האמיתי. קשור מיד לכך הוא הפחד ממנו, כי הוא עירום מדי, חשוף מדי. זה הזמן שבו הנשמה מתכווצת, מתקשה כנגדו.

עכשיו, אם אתם יכולים להיות מודעים לתחושה שאני מתאר כאן ולהסתכל עליה – תנו לתחושה להיות בתוככם לכמה דקות, לכמה שניות, מה שזה לא יהיה – בואו במגע עם התחושה הזו. אז תוכלו לדבר אל מעמקי ההווייה האלוהית שלכם, שיש לה את הכוח לתת לכם את האומץ להנאה, את האומץ להיות עירומים לגבי עצמכם. כי רק אז תוכלו להיות אמיתיים. רק אז תוכלו לנצל את הכוח העצום העומד לרשותכם, הכוחות האוניברסליים כפי שהם קיימים בתוככם וסביבכם, שיכולים להפוך את החיים לחוויה היצירתית ביותר שניתן להעלות על הדעת, עם נופים ואפשרויות אינסופיות של התרחבות ושל חוויה בכל דרך אפשרית. זה אפשרי רק כאשר תוכלו להיות עירומים בהנאה, עירומים בכוחות היצירתיים כפי שהם קיימים בכם, ללא בושה. כעת, הסיפור המקראי של אדם וחוה בגן עדן מייצג סמליות זו. זוהי בדיוק הכוונה.

שאלה

נראה שהסיטואציה של אדם וחוה תמיד משוחזרת ולא התרחשה פעם אחת.

המדריך

בדיוק! כל האנלוגיות והסמליות המקראיות אינן אירוע היסטורי חד פעמי. הן משוחזרות ללא הרף בנפש האדם. אם תחשבו ביתר קפידה על האנלוגיה הזו ותפרידו את עצמכם מהעיוות שהמוח האנושי והדתות האנושיות הביאו לייצוג הסמלי הזה, תמצאו בה כל כך הרבה אמת, כפי שהיא קיימת עכשיו בכם. למרות כל העבדות, הקשיים בלחיות, מצוקות החיים, סבל החיים שהצטברו מגירוש אדם וחוה מגן העדן, הם אך ורק הפחד מההנאה, הפחד מלהיות עירום לעצמך.

שאלה

האם העץ מסמל אי-מחויבות?

המדריך

העץ מסמל אינטלקטואליזציה, מושגיות - ידע בצורה הלא נכונה, ידע שמפריד את עצמו מהמיידיות של החוויה - כפי שקורה [המיידיות של החוייה] רק כאשר הנפש, הגוף והישות האמיתית, היצירתית, האוניברסלית והאלוהית משולבים. כאשר יכולות או גורמי קיום אלה מופרדים, ידע קיים בנפרד מהחוויה. המיינד והחוויה לרוב שונים מאוד, כפי שאתם יודעים היטב. המיינד הזה הוא עץ ידע הנפרד מהחוויה ומהרגשות, מההוויה.

שאלה

האם אדם וחוה לא היו אמורים לאכול את הפרי הזה ולהיות מגורשים?

המדריך

לא, לא במובן הזה, לא. אין "להיות אמור". אין "חייב". זה כל כך קשה לתודעה האנושית להבין שהישות שנבראה היא חופשייה לחלוטין. אני יודע שהמילים שאמרתי זה עתה אינן ניתנות להבנה באמצעות המיינד, המושג והאינטלקט בלבד. רק מי שחווה, לפחות לעיתים, את הכוח המשלב של העצמי האמיתי שלו ומי שנמצא בתוך כוח הוויה הזה, יודע את המשמעות של להיות חופשי לחלוטין – כאשר אין גדרות, כאשר אין סמכות שמצפה למשהו מכל אחד. 

זוהי הבנה מדהימה שמפחידה רק את הילד שבאדם, את הלא בוגר, את זה שחושש ממשמעות החופש הזה. אבל כאשר מימוש עצמי נתפס בשמחה כזכות ולא כקושי – והאחריות העצמית היא זהה – אז החופש הופך לתענוג הגדול ביותר.

זהו עולם פתוח לרווחה, שבו הכל אפשרי, שבו אין "חובה". יש רק הבנה מלאה של פעולתו החוקית של הטבע, של הכוחות הקוסמיים, בהם אתם חופשיים לחלוטין לא להקשיב למשהו אחר ולסבול. הסבל הזה תלוי רק בכם. וברגע שהאדם מתקרב להגשמה עצמית, הוא מגלה שלעתים קרובות - הייתי אומר תמיד - הוא סובל באופן מכוון. הוא לא צריך לסבול. הוא בוחר בזה.

חבריי שאני עובד איתם על הנתיב הזה, אני חושב שכל אחד מכם כאן שעשה התקדמות מסוימת, הגיע בזמן כזה או אחר לנקודה שבה אתם רואים את עצמכם נאחזים במכוון בגישה הרסנית - מתוך זדון, מתוך עקשנות, מתוך התנגדות, או אולי משום שאתם רוצים להעניש את החיים או את העולם או את ההורים שלכם על כך שלא נענו לעשות כרצונכם.  

העקשנות הילדותית, הנקמנית הזו תמיד קיימת איפה שהוא בנשמה. היא זו שנאחזת בסבל. גם כשהיא מודעת, לעתים קרובות האדם עדיין לא מוכן לוותר עליה, למרות שהוא רואה, "הנה הדרך לחופש שבה אני לא צריך לסבול; היכן שאני רואה את עצמי, אני יכול ללכת לכאן ולהיות חופשי מסבל."

אך ייתכן שיהיה צורך במאבק לא קטן עבור בן האדם לצאת מהסבל בצורה מכוונת זו. זה כאילו הסבל הוא בטוח יותר. ואז זה הופך ללא מודע, והתודעה המודעת מהללת זאת לציווי דתי שמגיע מאלוהים שאומר שאתם צריכים לסבול כי זה טוב בשבילכם. 

העובדה שסבל יכול להתפתח בצורה פורייה במקום שבו אנשים קובעים זאת, היא עניין אחר. אבל ראשית, אדם בוחר את הסבל, ללא הרף, בכל רגע. החלק הפורה ביותר של הסבל הוא כאשר מישהו רואה את עצמו במצב הזה, בוחר בו במכוון, ואז הוא עומד לוותר עליו, כי הוא מזהה את זה. יתכן שזהו מושג חדש ויוצא דופן עבור חלק מחבריי החדשים שמצאו את הדרך לכאן.

אבל אם באמת תלכו עמוק מספיק לתוך הנשמה שלכם, תראו שזו לא תיאוריה. שום דבר שאני אומר אינו תיאוריה, וכל מה שאני אומר ניתן לגלות שהוא כזה בתוך עצמכם, אם תלכו בדרך זו באומץ ובראש פתוח.

שאלה 

נראה שהיקום אכן פתוח בפנינו כשאנחנו מתבוננים בו. אך יחד עם זאת, כשאנחנו מנסים ליישם זאת בפועל עם כל התוכניות, כל הדברים שאנחנו רוצים לעשות, וכל האפשרויות נראות פתוחות לרווחה – אי אפשר לעשות זאת במציאות הפיזית. היכן מתרחשת החסימה?

המדריך

החסימה מתרחשת כי אתם, בשלב זה, רק קיבלתם את היקום הפתוח כמושג אינטלקטואלי, ועדיין לא חוויתם אותו כמציאות חיה בתוך עצמכם. מציאות חיה זו יכולה להגיע רק כשאתם מתגברים על המחסומים האישיים שלכם, כשאתם מבינים אותם ומתעלים מעבר, כי אתם מתמודדים איתם במלואם. כמו בכל חוויה גדולה, אינכם יכולים לחוות את החופש הזה של היקום, של החיים, עם האגו שלכם.  ניתן לחוות זאת רק כאשר אתם מתמזגים עם העצמי הגדול יותר, העצמי האמיתי, העצמי האלוהי שבכם, כאשר אתם מתאחדים עם זה. זה, בתורו, קורה כאשר אתם מתגברים על המחסומים שלכם. אז מצב ההוויה שאולי חוויתם לעיתים בדרכים מסוימות יהפוך, יותר ויותר, למצב קבוע.

שאלה

הסברת את העץ. מה תפקידם של חוה והנחש בתמונה זו? מדוע חוה, לאחר ששוכנעה על ידי נחש, לוקחת את הפרי ולא את אדם?

המדריך

לנחש ניתנו סמלים רבים ורבים מהם נכונים. אבל בהקשר זה, הייתי אומר שסמל הנחש מרמז בעיקר על מה שהאדם מחשיב ככוח החיים החייתי; כוח החיים כפי שהוא נע באדם; כוחות ההנאה. זה לא נמוך, כשם שהנחש אינו נמוך. רק ראייתו של האדם מקבלת מאפיין נמוך.

שאלה

אז הנחש במטה הרופאים, הקדוקאוס בתרבות היוונית, צלב הקרס בתרבות ההודית, תנועת הנחש - האם כל אלה הם ביטויים סמליים של כוח החיים הזה?

המדריך

כן, כולם וריאציות של אותו הדבר. זוהי פוריות; זוהי חוכמה. לעתים קרובות נאמר שהנחש מסמל חוכמה. לכוח החיים המואשם שהוא נמוך, עיוור וחייתי יש חוכמה עצומה משלו. רק כוח החיים המעוות הוא עיוור והרסני. אבל ביופיו המקורי, יש לו חוכמה משלו. הוא פורה לא רק במובן של רבייה; הוא גם פורה במשמעות העמוקה ביותר שלו: במשמעות של יצירתיות, של ייצוג החיים עצמם על כל שלל האפשרויות שלהם. לכן, הוא משלב את כל הסמלים הללו יחד.