שאלה

ברצוני לשאול אותך שאלה די מעורפלת על אמת. מה פירוש הביטוי "אמת אמנותית" וכיצד הוא קשור לאמת אובייקטיבית, אמת סובייקטיבית ואמת נפשית?

המדריך

אין באמת דבר כזה "אמת סובייקטיבית". אני יודע שניתן להשתמש בטרמינולוגיה כזו כשמוצאים עיוות או מסקנה שגויה. נכון שקיימות תפיסות מוטעות מסוימות וצריך להתמודד איתן ואז אומרים שנתקלים באמת סובייקטיבית, אבל בעצם המונח הזה הוא סתירה. האמת היא אובייקטיבית. אמת אמנותית היא תוצאה של אֲמִתּוּת האדם. אם אדם בעצם לא אמיתי עם עצמו ועם החיים, אי אפשר- למרות כישרון ויכולת יצירתית- לייצר אמת אמנותית. אין הפרדה. קיומה המכריע של אֲמִתּוּת ייצור תוצאה מכריעה של אמת אמנותית.

שאלה

מהי הטכניקה הטובה ביותר להבחנה בין אמת ודעה? או עובדה ודעה?

המדריך

יש הבדל מהותי בין עובדה לאמת. עובדה היא מיקטע של אמת. אולי אתה מחזיק ברשותך, אבל אתה מתעלם מגורמים נוספים. לכן אין לך השקפה אמיתית על המצב. הבה נניח שאתה עד לאדם אחד מעליב אחר. זו עובדה. אבל לשפוט את העובדה הזו לבדה עלול להיות מטעה כי אתה מתעלם ממה שהוביל לעלבון הזה. רק הידיעה של כל הגורמים הרלוונטיים יכולה להראות את אמיתות המצב. לראות את האמת זו משימה קשה מאוד. כל עוד אתה מודע לקושי הזה, לא תתפתה להאמין שאתה בָּאֱמֶת, כאשר יש ברשותך עובדות בלבד. ידע זה יגביר את אמיתותך, בעוד שהאמונה שאתה נמצא בָּאֱמֶת כשאתה לא, יכולה רק להגביר את חוסר האמת.

היכולת לרכוש תפיסת אמת עמוקה, רחבה וגדולה יותר נקבעת על ידי היכולת שלך להתמודד עם עצמך בֶּאֱמֶת ובכנות, לא משנה כמה זה לא נעים. בה במידה שאתה מצליח להתמודד עם עצמך, כך היכולת שלך לקלוט מהי אמת גדלה אוטומטית. זה לא יכול לגדול על ידי טכניקה ישירה או תהליך. זוהי תוצאה עקיפה של צמיחה פנימית, מודעות עצמית והתמודדות עם העצמי.

שאלה

אם למישהו יש פחד ספציפי ממחלה ספציפית, איך יכול להיות שהאדם הזה לא בָּאֱמֶת, כי הרי חולי קיים בעולם הזה.

המדריך

אסור לבלבל עובדה עם האמת. יש הרבה עובדות, ועובדות הן חלקים מאמיתות, חצי אמת, שברי אמת. אתה יכול באותה מידה לומר שכולנו - כל בן אדם שאי פעם חי בעבר, חי בהווה או יחיה - חייב למות. זו עובדה. אבל הפחד מהמוות הוא לא האמת. מצב הפחד אינו מצב פנימי אמיתי, כי במצב זה אדם פוחד, אדם חווה משהו שאינו תואם את המציאות. עכשיו, אני לא מתכוון לאינטואיציה, למנגנון הגנה. לדוגמה ברגע שאתה בשריפה, בתאונה, רגע הפחד מעלה את מנגנון ההגנה שעוזר לך להגן על עצמך ברגע זה מפני תאונה או תַקָלָה. זה מנגנון בריא שאין לו שום קשר למצב של פחד. זה דבר רגעי ששוכך ומשמש אזהרה לשימור עצמי. מצב של פחד, בין אם הפחד הוא מחלה או מוות או כל דבר, הוא מצב של טעות. שכן למרות שמחלה עשויה להיות עובדה, העובדה שאתה חושש ממנה בהחלט לא עושה דבר כדי להגן על עצמך מפני המחלה, ואין לה שום מטרה בונה אחרת.

שאלה

בהרצאה מס' 129 'מנצח מול מפסיד: משחק הדדי בין העצמי לבין הכוחות היצירתיים', אמרת שהאמת מתפתחת לאט, ואת זה אני מבין היטב, כי זה קרה לכולנו כשאנחנו הולכים לאורך הנתיב. אנחנו מוצאים קצת אמת ואז מוצאים יותר. אבל בהרצאה הקודמת אמרת שאם האדם יודע אמת אחת, הוא יודע את כל האמת. ואני לא מצליח להבין את זה. בבקשה תעזור לי.

המדריך

כן. התשובה היא שכאן אני כמובן לא מתייחס לאמת חלקית. הדרך שבה אתה חושב על זה היא, במונחים של נתיב זה, שבו אתה מגלה אלמנט ואתה הופך מודע לעובדות של, נניח, תפיסה שגויה. זה נכון שיש לך את התפיסה השגוייה הזו. זה אולי אפילו ייתן לך שחרור והקלה זמנית. אבל בהיותך מודע לתפיסה השגויה, אינך בהכרח עדיין במצב של אמת. יש רגעים מבודדים בתוך הנתיב הזה שבהם אתה חווה מצב רגעי של אמת, ובאותו רגע אתה יודע את כל האמת, וזה הבדל. זה הבדל של קליטה של מהי תפיסה מוטעית והבנתה, להיות מודע למה שמנע ממך התרחבות ושחרור, ואפילו חיבור בין היבטים מסוימים או מצב אמת שבו אתה חווה את הבריאה, הטוב, העושר, השפע, יופייה של הבריאה.

כאשר אתה חווה את האמת של אהבה, למשל, יש לך גם את האמת של החוכמה ואת האמת של היופי. או מצד אחר, אולי תחווה את האמת של החוכמה. אז אתה יודע מהי האמת של אהבה. זו הכל אמת אחת. או האמת של החיים - מה זה אומר להיות חי, להיות בהרמוניה עם הכוחות הקוסמיים. גישה אחת לאמת היא כולה אמת. זו כמובן, לא האמת הקטנה או העובדות או גורמי ההבנה שכולם מובילים למכלול אחד שאתה עובר בנתיב.

שאלה

אבל אז נִרְאָה שמציאת האמת, האמת האמיתית, רחוקה.

המדריך

לא, זה לא. זו רק טעותו של האדם שהוא חושב שזה רחוק - ולכן הוא מתנכר לזה - כי זה הרבה הרבה הרבה יותר קרוב ממה שהוא האמין אי פעם. זה ממש כאן וגם שם. זה להיות האני האמיתי, להיות אפילו לא האני האמיתי בקונוטציה הגבוהה הזו, אלא לחוות את עצמך בָּאֱמֶת ברגע זה, כרגע, כפי שאתה, כפי שאתה מרגיש עכשיו - זו האמת. אתה אפילו לא צריך להיות שונה אם אתה באמת נמצא בכאן ועכשיו ולכן בתוך עצמך. אז אתה בָּאֱמֶת. אבל אם אתה חושב שאתה צריך לעבור שינויים גדולים שיקרו בעוד עשר שנים או מחר, אז אתה רחוק מהאמת. לא בגלל שאתה בעצם צריך להתרחק מהאמת, אלא בגלל שאתה לא רואה שהאמת, אתה עצמך, נמצאת ממש כאן, עכשיו.

שאלה

הייתה לי בעיה לאחרונה. זה עניין של להיות כן עם אנשים. אני מגלה שלפעמים - לעתים קרובות מאוד, למעשה - יש לי את הפחד הזה להיות כן. עם חבר קרוב, אני תוהה אם הם באמת רוצים לדעת את האמת על מה שאני מרגיש. אם האדם הוא בכיר, כמו הבוס שלי, אני חושש שאם אני אגיד לו במה אני ממש מאמין, אני עלול להיות מפוטר.

המדריך

הבה ניקח את הדבר הראשון שאמרת - כלומר, האם הם באמת רוצים לדעת את האמת. הנה, זה דבר כל כך חשוב ובמיוחד איתך, שבו הכורח הוא כל כך גדול שכולם חייבים להיות בָּאֱמֶת כי אתה חושב שהחיים שלך תלויים בזה. זה, כמובן, לא נכון. חייך אינם תלויים - ולא האושר שלך ואפילו לא רווחתך - בשאלה אם אחרים נמצאים באמת או לא. תהיה לך בעיה לגבי זה אם אתה מרגיש שהם צריכים לדעת את האמת - הם חייבים לדעת את האמת, כי אם לא... עכשיו אתה מבין, משהו אחר נכנס לזה. ברגע שאתה מרגיש שיש לך את ההתנהגות הכפייתית הזו - אי ההבנה הזו - שאחרים חייבים להיות באמת, הכרח שיהיו בתוכך עוינות וזרם מאלץ. לכן, גם אם האדם השני מוכן לשמוע את האמת כשאתה אומר אותה, ייתכן שהיא לא תתקבל, היא עלולה לפגוע. אם אתה משוחרר מעוינות, אם אתה רגוע לגבי זה, אם אין צורך דחוף ואין זרם מאלץ, תדע בדיוק מתי האדם השני רוצה לשמוע אמת ומתי לא. לא תצטרך להגיד את זה. אתה תהיה מאוד שמח ובמצב נוח לא להגיד את זה, וכשאתה אומר את זה לא יהיה זכר לעוינות, ולכן זה יתקבל. לכן הבעיה שלך מבחינה זו אינה בעיה של האופן שבו אמרת זאת, "האם עלי לומר את האמת או לא?" אבל הבעיה היא: מדוע אתה חושב שהחיים שלך והרווחה שלך והאושר שלך וההגשמה שלך תלויים בכך שהאדם האחר יהיה באמת? זו השאלה, הנקודה שממנה אתה צריך להסתכל אל עצמך. כי זו אשליה כשאתה מאמין שאתה תלוי במישהו אחר בשביל האושר שלך. זה לא כך באמת.

אשים את הבעיה במונחים של הרצאה שנתתי לפני הרבה מאוד זמן וזה מאוד בסיסי לכל העבודה הזו :הרצאה מס' 84 אהבה, כוח, שלווה כתכונה אלוהית וכעיוותים. יש קונפליקט בין כניעה לתוקפנות, שניהם פתרונות מדומים. מצד אחד, אתה חושב שאם תיכנע, יחבבו אותך ותתקבל. מצד שני, אתה חושב שאתה חייב לעשות זאת בדרך שלך, ואם אנשים אחרים לא מצייתים אתה הופך עוין ותוקפני.

אתה מתנדנד בין שני הפתרונות המדומים האלה. עדיין לא מצאת את הדרך שלך - הדרך לצאת משני הפתרונות המודמים האלה. זו הבעיה מאחורי זה. אולי מהמקום בו אתה נמצא כרגע, הדרך הטובה והמיידית ביותר להתמודד עם הבעיה בשלב זה תהיה לשאול את עצמך: מדוע אחרים צריכים להיות באמת? מה אתה רוצה מהם? תן לי לנסח את זה ככה. בפתרון הכנוע הזה, הדרך שבה אתה חושב שאתה יכול להתקבל ע"י אחרים היא על ידי ריצוי, ציות, כניעה. כשאתה עושה את זה, אתה לא כן עם עצמך. באופן מעשי או בדמיון, אתה חושב שאתה יכול להיות מקובל רק כשאתה מתכחש לעצמך, כשאתה מעמיד פנים, כשאתה עושה דברים בשביל להרשים אותם, בשביל הניראות, ולא מה שהוא בֶּאֱמֶת. וזה המקום שבו אתה לא בָּּאֱמֶת.

זה מרומז, אבל בשלב זה, לא מרומז כפי שאתה עשוי לחשוב עכשיו, כי אם אתה מסתכל בזהירות רבה ומקרוב, אתה תראה את זה. לאחר מכן תראה שאתה משליך את הדאגה שלך מחוסר האמת שלך על אחרים, ואתה הופך מודאג יתר על המידה לגבי היותם באמת. הדאגה האמיתית שלך היא עצמך, כי אתה כל כך משוכנע שאם אתה באמת, אי אפשר לקבל אותך - שהבסיס היחיד להתקבל הוא על ידי העמדת פנים לגבי משהו, על ידי משחק של תפקיד. זו הדאגה האמיתית שלך - האשמה שלך והפחד שלך והטינה שלך והבוז העצמי שלך והמרד שלך נגד אחרים.

שאלה

נראה שהביטוי "לראות את עצמך באמת" איבד את משמעותו מכיוון שהרבה אנשים משתמשים בביטוי וטוענים שהם רואים את עצמם באמת - אבל אני יודע שהם לא. ביטוי משמש לעתים קרובות בצורה כזו שהוא מאבד את משמעותו האמיתית. האם תוכל להבהיר זאת? האם זה חל על תחומים שבהם אנשים לא רוצים להתמודד עם האמת על עצמם?

המדריך

זהו, למרבה הצער, גורלה של כל אמת בתחום האנושי, וזה חורג ממגבלות ההבעה של אמת רוחנית בשפה אנושית. שפה יכולה להתאים את עצמה להסתרה, תזוזה לפירוש אחר והונאה, כאשר אתה משתמש במילים הנכונות אך נמנע מהבעיות האמיתיות. שום ביטוי בשום שפה לא מבטיח הימנעות מתחבולות ומהונאה עצמית. רק הכנות העמוקה של הרצון הפנימי להיות אמיתי עם העצמי יכולה למנוע עיוות. הנטייה האנושית לברוח מהעצמי מעוררת שימוש בשפה בדרכים מעורפלות. ניתן להכליל לגבי האמת תוך הימנעות מאמיתות ספציפיות על האדם עצמו. כך האמת יכולה להפוך בסופו של דבר לקלישאה. לכן אני חוזר ומנסח מחדש את אותן אמיתות במילים שונות.

כל מה שאני יכול להוסיף כאן הוא שאדם לא יכול להיות באמת האוניברסלית, הכללית, האמת הדינמית של החיים, אלא אם כן האדם נמצא באמת של עצמו. וזה כולל את האמיתות שעדיין קשה להסתכל עליהן. אדם שמסרב להתמודד עם מה שנראה קשה ביותר אינו במצב אמת. תמיד יש תחומים שמתנגדים להסתכל עליהם, שמציעים הזדמנויות להונאה עצמית. חיוני לומר שוב ושוב: "אני רוצה להסתכל על הכל, אפילו על האזורים שבהם אני הכי עמיד (ומסרב לראות את האמת)". אז ורק אז יכולים כל הקשיים, כל החסמים הבלתי עבירים לכאורה, להתמוסס כך שהדברים יפלו אל מקומם באופן טבעי וללא מאמץ, וחיים משמעותיים יתבססו. זרם החיים האוניברסלי מביא להרמוניה היכן שהתקיימה חוסר הרמוניה, כלומר היכן שהיה קיים בזבוז; הגשמה במקום בו היה קיים תסכול; הנאה צרופה היכן שהיו קיימים כאב ומחסור. אבל יש לטפח את האומץ והענווה להיות באמת מוחלטת לגבי העצמי ולזמן אותם מדי יום.

"אני לא מפחד להסתכל על מה שזה לא יהיה, גם אם זה משהו שאני לא רוצה לראות. אני מבקש מהחוכמה האלוהית ומהכוח שבתוכי לעזור לי לראות את מה שאני הכי צריך לראות, כדי שאוכל לשנות כפי שאני צריך לשנות." הפוך זאת לתפילה היומית שלך ותשחרר את האני האמיתי מכבליו ותשיג את האמת המאושרת של היקום.

אמת מוחלטת

שאלה

תקלתי במילים "אמת מוחלטת"  בחומרי הקריאה. אתה יכול להגיב על שתי המילים האלה?

המדריך

כן. האמת המוחלטת היא המציאות הסופית של הגרעין הרוחני שאין בו חלוקה, שבה אין דואליות, שמתעלה על עולם הניגודים שהאדם רגיל אליהם, שבו הכל מתחלק ל: זה טוב וזה רע, זה נכון וזה לא נכון, זה שחור וזה לבן - ההפכים הקבועים. בכל מקום שבו האדם עדיין מעורב בהפכים, הוא נמצא באמת יחסית. כשהוא מתעלה מעל הניגודים והוא נמצא בעקרון המאוחד שבו אין או/או, הוא נמצא באמת המוחלטת.

שאלה

[נשאלה ב1969] עכשיו זה הזמן של אירועים משתנים, שבו מה שנראה כמהפכני הופך, הערב, לריאקציונרי; ולהיפך. מה שנראה כשחור הופך לבן או לבן הופך לשחור. האם יש מקום לאמת מוחלטת?

המדריך

בדיוק. המילים לרוב זהות. האמת יכולה בקלות להתפרש בצורה שגויה מכיוון שמהות האמת היא הנכונות והיכולת להבין. לדוגמה, מתוך הרצאה מס' 88 דת: אמת ושיקרית, אתם יכולים בקלות להסיק שלא יכול להיות חסד של אלוהים. אם אתם אמורים להיות חופשיים ועצמאיים, לאן נכנס החסד? אפילו לא תזדקקו לזה. זה לא נכון. החסד אכן קיים. אך אין מילים היכולות להעביר את מושג החסד אלא אם הגעתם לראשונה לחוויה דתית פנימית אמיתית זו. כשאתם כבר לא זקוקים לחסד כתחליף לחולשה שלכם, כשאתם לא מייצרים נכס מחולשתכם, אז אתם תתחזקו. לזמן מה תחיו בלי שום הבנת החסד, אבל אז הרעיון האמיתי יפציע. במילים אחרות, תחילה יש לחוות מצב ביניים זה של בדידות.

המיסטיקנים הגדולים מציינים אותו כ"לילה של הנשמה האפלה ". האימרה שהזכרת זה עתה "רצונך ייעשה" פירושו, הבנתי בצדק, "אני משחרר את הרצון העצמי הקטן שלי, את השקפתי המוגבלת ואני פותח את עצמי כדי שהאלוהי יוכל לבוא אלי יותר."

זה לא יבוא מבחוץ אלא מבפנים, כידע ווודאות עמוקים, אלא רק אם לא תתנתקו מההכרה הזו. חוויה של אחדות עם האלוהי יכולה לקרות רק אם תלמדו להרפות, אם תפסיקו להיות נוקשים. המשמעות השקרית של "רצונך ייעשה" גורמת לאנושות להיראות חלשה וטיפשה, כך שאתם זקוקים לישות נוספת שתפעל ותחליט במקומכם. ישות אחרת זו היא לרוב סמכות אנושית או רשות כנסייתית הטוענת לפעול בשם האל. "רצונך ייעשה" אין פירושו ציות; זה אומר לפתוח את עצמכם במלואכם ככל שניתן, כך שהחוכמה הגדולה יותר תהפוך לחלק מכם.

שאלה

ממה שאתה אומר מתברר שדת היא עניין של כל נשמה פרטנית המתפתחת לנקודה האופטימלית שלה בדרך של חיפוש ומימוש עצמי. עם זאת, הכנסיות מילאו תפקיד דומיננטי במשך שנים רבות, כך שנראה שתפקודן ידרדר בסופו של דבר. האם זה נכון?

המדריך

כן, אכן כך. כאשר יותר אנשים ילכו בדרך של הכרה עצמית, יגדלו ויפתחו את המשאבים שלהם, הם כבר לא יזדקקו לסמכות. באשר לאלה שעדיין לא מספיק רחוקים בהתפתחותם, די בחוק האנושי כדי להגן על החברה מפני הדחפים הבלתי מאולפים וההרסניים שלהם. האלוהי אמיתי יכול לתפקד רק בנשמות חופשיות, וזה יקרה. כל מגמת ההיסטוריה מצביעה בכיוון זה.

שאלה

האם אמונה באלוהים ובאהבה, ללא בגרות ריגשית, אפשרית?

המדריך

זה בלתי אפשרי, אם אנו מדברים על אהבה אמיתית, על הנכונות להיות מעורבים באופן אישי ולא על הצורך הילדותי להיות נאהב ומוערך, צרכים שמבלבלים לעתים קרובות כל כך עם אהבה. כדי שאהבה אמיתית ואמונה אמיתית יתקיימו, בגרות רגשית היא בסיס הכרחי. אהבה ואמונה וחוסר בשלות רגשית הם בלעדיים באופן הדדי. היכולת לאהוב היא תוצאה ישירה של בגרות רגשית וצמיחה. אמונה אמיתית באלוהים, במובן של דת אמיתית לעומת דת כוזבת [הרצאה מס' 88], היא שוב עניין של בגרות רגשית, מכיוון שדת אמיתית היא מי שנסמך על עצמו בלבד.  זה לא נמצא בצמידות לסמכות אב מתוך הצורך להיות מוגן. לאמונה כוזבת ולאהבה כוזבת יש תמיד קשר רגשי חזק של היזדקקות. אהבה אמיתית ואמונה אמיתית יוצאים ממקום של חוזק, הסתמכות על העצמי, ביטחון בעצמי  ואחריות עצמית. כל אלה הם תכונות של בגרות רגשית. רק עם עוצמה, הסתמכות על העצמי ואחריות עצמית אהבה, מעורבות ואמונה אמיתית מתאפשרים.  כל מי שהשיג אי פעם צמיחה רוחנית, בין אם הוא ידוע או לא ידוע בהיסטוריה, צריך היה להיות עם  בשלות רגשית.