שאלה

אני רוצה לדעת כיצד להתמודד עם תחושת אשמה - וגם כיצד ניתן לכפר על כך?

המדריך

כל עוד גישה, רגש, פעולה או מחשבה גורמים לאשמה, האדם לא מצא את שורשיה. לכן, האשמה המכרסמת נמשכת. זה כאילו הנפש אומרת: "עדיין לא הגעת לשורשים שלה", ולכן, זוהי אינדיקציה להמשיך לחפש את הדבר הממשי שאתה מודע לאשמה לגביו.  בדוק זאת, ותגלה שלעתים קרובות זוהי הסוואה של אשמה אמיתית. זה כאילו הנפש אומרת: "אני מייצרת את האשמה הזו כדי שלא אצטרך להתמודד עם האשמה האמיתית".

תגלה גם שלעיתים קרובות האדם מרגיש אשם לגבי כישלון או פגם אנושיים נפוצים. לאחר ניתוח נוסף, תגלה שיש בך משהו שאינו מוכן לוותר על הפגם או החולשה הזו מסיבות שעדיין נסתרות. לכן אתה מרגיש אשם. המשמעות היא שעליך למצוא למה אתה לא רוצה לשחרר את הפגם.

באופן בלתי נמנע תגלה שהכישלון נחשב כהגנה מפני אי הוודאות שלך, הפחדים שלך, הפגיעויות שלך. רק כאשר תגלה שזה כך, תוכל לבחון מדוע אתה חושב שזה יגן עליך והאם הנחה זו נכונה או לא. כמובן, תגלה שזו מסקנה שגויה, תפיסה מוטעית.  רק כאשר תבין באופן מלא שזו תפיסה מוטעית, תשחרר אותה. הרצון הפנימי שלך יפעל. תשחרר ללא מאמץ. תגלה שמנגנון ההגנה, השריון המגן-הכוזב של פגם זה, הוא חסר תועלת, חסר טעם. הוא לא עובד. כאשר תראה זאת בבירור, תהיה מוכן לוותר עליו - ואז, כאשר תהיה מוכן לוותר עליו, לא תרגיש אשם.

אתה ממשיך להרגיש אשם רק אם אתה מנסה לוותר על הפגם באופן כפייתי, בעוד שבפנים אתה נאחז בו מהסיבה שציינתי. לכן, אני אומר, אל תכפה את זה, כי כפייה לא יכולה להצליח. נסה לברר האם אתה באמת רוצה לוותר על מה שגורם לך להרגיש אשם? או שמא יש איזשהו גומחה נסתרת בנשמתך שאומרת, "חייב להיות לי הפגם הזה, כי אחרת אחשוף את עצמי ואפגע." כשאתה מגלה זאת, אתה מתקרב לליבת הבעיה.

ישנה אלטרנטיבה נוספת בנוגע לרגשות אשמה: לעתים קרובות האדם מרגיש אשם כאשר תחושה זו אינה מוצדקת. רגשות אשמה בלתי מוצדקים אלה הם הסוואה לסיבה האמיתית שבגללה אדם מרגיש אשם. כפי שאמרתי לפני זמן מה, לעתים קרובות האשמה המדומה חמורה יותר מהאשמה הנסתרת האמיתית. אבל רק בגלל שהאשמה האמיתית קשה יותר להתמודד איתה, מבחינה רגשית היא נראית קשה יותר לנשיאה מאשר האשמה המדומה הבלתי מוצדקת. האשמה האמיתית עשויה להיות שאתה מתכחש לעצמך בצורה כלשהי, אתה בוגד בעצמך באמצעות חולשה שהיא תוצאה של מסקנה שגויה.

על ידי בגידה בעצמך - החלק הטוב ביותר שלך, זה שמשתוקק לאהוב ולתת, להרגיש ולהבין לרוחו ששל מישהו, להיות נדיב, להיות עניו - אתה מחוייב לבגוד גם באלה שאתה אוהב הכי הרבה. כאשר אתה מוצא את הבגידה העקיפה הזו כלפי אחרים, בגלל בגידה ישירה כלפי עצמך, יש לך רמז נוסף לאשמה שלך.

על ידי מציאת כל זה, אתה משתפר. כדי למצוא את התשובות הללו באמצעות עבודה הדרגתית ולאט, סבלנות, התמדה ומאמץ רגוע ומתמשך בכיוון זה, אתה עושה את הדבר היחיד שהוא מועיל ובעל ערך. לכן אתה משנה לטובה ומשפר, לא עבור כוח עליון, אלא עבור עצמך.   דרכי האל, דרכי האמת, מביאות אושר ושחרור. אילו רק הייתה האנושות יכולה להרגיש זאת, כל כך הרבה צער וקושי היו יכולים להימנע! כי רבים מכם חשים שלמרות שדרכי האל נפלאות, הן מהוות קושי עבורכם, בדרישה לחיים קדושים שאינם לטובתכם. זה כל כך לא נכון - כל כך לא נכון!

רק כאשר תחוו כמה שחרורים גדולים בעבודה הזו שאני מראה לכם, תגלו שתפיסה זו, שלעתים קרובות היא לא מודעת, היא תפיסה שגויה. דרך האל פועלת לטובתכם המיידית והישירה ואיננה משהו טוב וקדוש שנמצא מעבר למי שאתם. עם ידיעה זו, כל הספקות והאשמות שלכם חייבים להיעלם, כי אתם יכולים להיות בשלווה עם עצמכם ועם הטוב שבכם, בידיעה שזה לא יביא לכם שום חיסרון.

שאלה

כיצד עליי להתייחס לרגשות האשמה שלי על השמחה שאני חש על ההתנקשות בטרוחיו, הדיקטטור של הרפובליקה הדומיניקנית?

המדריך

אם אתה שואל שאלה אישית, אתן לך תשובה אישית. תחושת האשמה נובעת מהרצון הלא מוכר בתוכך להיות טרוחיו, להיות בעל כוח מסוג זה.  אה, אולי כבר זיהית רגשות כאלה, במידה מסוימת, אך לא במלוא היקפם, ועדיין אינך מבין את המשמעות שלהם. אתה רוצה להשיג ביטחון והנאה באמצעות דחף לכוח חזק, אשר מתנגש בו זמנית עם גישה כנועה חזקה לא פחות. זהו היבט אחד. האשמה היא התגובה של הכניעה שלך לדחף הכוח שלך.

היבט נוסף הוא הנטייה להיכנע לאותו אדם שאתה חושש ממנו ביותר. יש נטייה להתכווץ, לפייס ולהיכנע לאדם המפחיד ביותר. זוהי דרכך להתמודד עם סכנה, ולכן נבחרה במקור הגישה הכנועה החזקה. אך מכיוון שדחף הכוח קיים גם כן, הוא מגיב לכניעה לטשטוש עצמי שכזה בבוז עצמי ואשמה בעלת אופי שונה. מצד אחד יש לך את הרצון להיות כמו אדם כזה. מצד שני, אתה נוטה להיכנע לאדם כזה. ובמקום השלישי, קיים הרצון לשחרר את עצמך מעול של אדם כזה - וזה קורה דרך פנטזיות של תהילה לגבי היכולת- כל שלך [אומניפוטנציה].

כל זה יוצר אשמה, מכל זווית שתסתכל על זה. זה יוצר את האשמה השקרית של אי-היותך מספיק טוב וצייתן כפי שדורשת הגישה הכנועה; את האשמה השקרית של העזה למרוד ולשנוא כל מה שסותר את הדימוי של צייתנות וטוּב. זה גם יוצר את האשמה השקרית של לחיות לפי הפנטזיות שלך על תהילה, של אי-היותך חזק ועוצמתי, אלא מתכווץ למעשה. וזה יוצר את האשמה האמיתית של האגוצנטריות הפנימית, הגאווה והעמדת פנים שכל הגישות הללו מייצגות באמת.

אם תכיר את זה במלוא ההיקף, תקבל, תבין ותפעל לפי הרגשות הללו, אתה צפוי לצמוח מחוץ לפתרונות המדומים האלה ולכן תשחרר את עצמך מהאשמה, שהיא רק סימפטום אחד.

שאלה

סיפרת לנו על פעילויות מסוימות שגורמות לרגשות אשמה מוצדקים. כיצד נוכל לכפר על אשמות אמיתיות אלה? האם תוכל לספר לנו משהו על אשמת ההשמטה, כאשר אנחנו, עקב חוסר אהדה, מבצעים חטא. הייתי רוצה גם לדעת על ויתור בריא למען אחרים. האם יש דבר כזה הקרבה בריאה?

המדריך

כמובן שיש. אני חייב לחזור, שוב: כמעט שום היבט אינו טוב או רע, בריא או לא בריא כשלעצמו. כל היבט קיים בצורה בריאה ואמיתית, כמו גם בצורה לא בריאה ושקרית. אבל בואו נעבור תחילה לחלק הראשון של שאלתך.  אשמת ההשמטה או ההזנחה אינה שונה במהותה מאשמת המעשה. לכן לא קל יותר וגם לא קשה יותר לכפר עליה. בשני המקרים אותן גישות עשויות לשרור: עיוורון, עצלות חשיבה ועצלות הרגשה, אנוכיות, אגוצנטריות, אכזריות, נקמנות וכן הלאה. הצעד הראשון הוא תמיד הכרה מלאה. זה לא קל כמו שזה נשמע. אתם יודעים איך זה עם הכרה: האדם יכול להיות מודע למשהו, אבל המודעות יכולה להיות מעורפלת, פחות או יותר; האדם יכול להיות לא מודע להשלכות המלאות על עצמו ועל אחרים, על הכוח שלו, על הסיבה לקיומו.

יתכן שאתם מודעים לשאפתנות יתר, למשל, אך אינכם מודעים להיקף. ייתכן שאינכם מבינים ששאפתנות זו היא למעשה פתרון חיוני שבאמצעותו אתם מנסים לשקם את כבודכם העצמי הפגוע. אם תתעלמו מההשפעה המלאה יותר של נטייה זו ומהסיבה לנטייה, לא תוכלו להיות מודעים לאופן שבו שאפתנות זו משפיעה על אחרים. אינכם מודעים לאופן שבו אולי פגעתם באחרים באמצעות השאפתנות, זלזלתם בהם, דחקתם אותם הצידה, התעלמתם מצרכיהם, פגעתם בכבודם העצמי.  

כל זה עשוי להיות עדין מאוד. ייתכן שזו יותר שאלה של גישה והרגשה, מאשר של מעשים, משום שאתם עשויים להיות מאופקים מדי מכדי לאפשר לעצמכם לפעול מתוך מה שאתם מרגישים. זה עשוי לסתור את דימוי העצמי האידיאלי שלכם. את כל זה יש למצוא ולהבין לעומק. עליכם להיות מודעים לחלוטין להיקף הנטיות הללו. מה שמתרחש כשזה קורה, זה מה שהתכוונתי לדבר עליו הערב, ואעשה זאת כעת.

כידוע לכם, תמיד יש התנגדות רבה להתמודדות עם אשמות. בין אם מדובר באשמות של מעשה או השתמטות מעשיה, אין זה משנה; אותן נטיות פועלות בשניהם. אל תתעלמו מפחדנות. אפשר להשמיט מעשה מועיל מתוך פחדנות, אבל באותה מידה אפשר לבצע מעשה הרסני מאותה סיבה. כאשר ההשלכות מובנות במלואן בתהליך זה, המודעות של האדם גדלה לתחומים נרחבים. כל עוד אינכם מודעים לאשמה, או מודעים לה רק באופן חלקי, אינכם יכולים לחוות את רגשותיו של האדם האחר, או אפילו לשקול אותם באופן אינטלקטואלי. האדם האחר הוא אי-מציאות חסרת חיים עבורכם.

כאשר זה המצב, כיצד תוכלו להתחרט/ להכות על חטא אם אתם חווים דברים עבור אנשים אחרים שהלב שלכם אינו יכול להרגיש? לכן, כל מאמץ לְכַפֵּר הוא מבחינת חובה עבורכם, משהו שאתם עושים כי אתם רוצים להיות טובים, אתם רוצים לציית לחוק, להיות חפים מפשע. פיצוי שכזה הופך לשקרי כמו העצמי האידיאלי ולכן חסר תועלת ולא משכנע.

אז אל תמהרו לכפר. כפרה יכולה להיות משמעותית רק אם אתם מרגישים שאתם חייבים לעשות זאת, לא למען עצמכם אלא למען האחר; לא רק כדי לשחרר את מצפונכם, אלא משום שאתם חווים בפועל את הכאב, הבלבול, חוסר ההגשמה והנמכת הערך של האחר. מודעות מוגברת זו מגיעה כתוצאה מהבנה מלאה ורחבה יותר של עצמכם. כאשר תגיעו לנקודה זו, תדעו כיצד לכפר. העצמי הפנימי ביותר שלכם יעורר בכם השראה. ההדרכה תפעל. שוב, אין כללים שקובעים את אופן הפיצוי, מכיוון שאין שני מקרים זהים.

אחת המטרות ההרסניות של הנפש היא להקהות את עצמה במכוון לא רק לכאבים של האדם עצמו, אלא גם לאלה של אחרים. אתם מדברים לעתים קרובות על אנשים שנראה שאין להם מצפון. השוו אותם לאנשים עם יתר מצפון. מצפונם של האחרונים מוטרד מהסיבות הקטנות והלא מוצדקות ביותר. שניהם מגיעים מאותו שורש ממש. המצפון הטרוד מדי מחליף את חוסר המודעות הפנימי, את הקהות המכוונת של רגשות, בדיוק כפי שלכפות אמונה ותקווה באים לכסות את הניגודים הנסתרים שלהן.

כדי להבין באופן מלא את רגשות האשם שלכם, עליכם ללמוד לשים לב ולרשום את התגובות השונות שלכם, שהן תסמינים של התנגדות. ישנם כמה מחסומים עיקריים בפני זיהוי התנגדות. אחד מהם הוא קהות נפש, עצלות מחשבתית ורגשית. לעבור את החיים בעיוורון, כאילו עטיית כיסויי עיניים, היא תסמין אופייני של ניכור עצמי.

גורם נוסף הוא חיפוש ומציאת אשמה באחרים כדי לכסות על רגשות האשם שלכם. מה שאדם רואה באחר יכול להיות נכון או לא, או נכון בחלקו אך מוגזם בחשיבותו. גורם נוסף הוא מצפון יתר, רגישות יתר. זוהי תגובה של היפגעות עקב הפגיעה שהאדם גרם באופן לא מודע לאחרים. אדישות חסרת רחמים לפגיעות שנגרמו לאחרים, אינה שונה מסבל עמוק על גילוי העצמי הנמוך של האדם, כפי שזה עשוי להיראות.

במבט ראשון, זה אולי נראה פרדוקסלי, אך כשמסתכלים מקרוב, סביר להניח שתמצאו תהליך של הימנעות והדיפה בתגובת סבל שכזו. הנפש אומרת, "אני לא יכולה לשאת את זה. אני אולי כל זה, ביצעתי את החטאים האלה, אבל זה כואב לי מדי מכדי להתמודד עם זה." גישה כזו חושפת ניסיון לשמר את התמונה השגויה של קְדֻשָּׁה באמצעות מצוקה וצער קיצוניים, בעוד שבמציאות הנפש אכן חטאה. יש לעשות הערכה של הפער הזה. ברגע שההשפעה המלאה של הגישות הסותרות תעלה על פני השטח, יהיה ברור שמתחת לפְּגִיעוּת מוגזמת זו עדיין מסתתרת צביעות מסוימת, כמו גם הימנעות מתובנה נוספת.

אם תפעלו על פי עצה זו, הפגיעה תפחת, בעוד שחרטה אמיתית תישאר, ורצון בריא להשיג הבנה עמוקה יותר לא ייחסם על ידי בכי פנימי, שהוא למעשה סוג של רחמים עצמיים. אי אפשר להדגיש מספיק עד כמה חשוב להיות ערניים לתגובות אלה ולהתמודד איתן. יש לעשות זאת תמיד לפני שתוכלו בסופו של דבר להגיע לאשמות עצמן.

דנו בעבר בכך שאנשים לעתים קרובות בונים הגנה מפני היפגעות. אבל עכשיו אנחנו הולכים צעד קדימה ונלמד להתבונן שפגיעה כשלעצמה יכולה להיות הגנה. אתם מייצרים רגישות באופן מלאכותי כדי להתחמק ממשהו. ייתכן ואתם מתחמקים מתובנה ומהתבוננות עצמית, או ייתכן ואתם לא מוכנים להסתכן באהבה ובנתינה מעצמכם.  

חוסר זה באיתנות ובחוסן בריאים הוא תמיד תהליך מלאכותי ומכוון באופן לא מודע. ברגע שתבינו זאת, ניצחתם בקרב נוסף, חבריי, כי אז תראו כיצד אתם מגנים על עצמכם מפני תובנה ושינוי, בכך שאתם כה פגועים. רק לאחר גילויים כאלה תוכלו ללמוד מדוע חשבתם שאתם זקוקים לאותן עמדות, מה שהביא את האשמה לידי קיום.

כל זה הכרחי אם אתם רוצים לכפר. הכפרה והפיצוי הבסיסיים ביותר הם שינוי, משום שאז חזרה על האשמה היא בלתי אפשרית. אני לא צריך לחזור על כך שאשמה קיימת גם בתגובות רגשיות, לא רק בהתנהגות, שבה ייתכן בהחלט ניתן לשלוט. כל כפרה אחרת היא פרט בלבד בהשוואה לכפרה של שינוי פנימי, שאולי נקרא גם לידה מחדש. פרטים אלה לא יהוו קושי. הם לא משמעותיים אם הגישות שגרמו לפגיעות הלא- רצוניות לא ישתנו. ואל תשכחו שמה שאתם מונעים מאחרים יכול גם לגרום לפגיעה!

ועכשיו לחלק של שאלתך על הקרבה. כל כך קל לבלבל בין הקרבה אמיתית, בריאה וחופשית לבין מקבילתה הלא בריאה, הכפייתית והלא אמיתית. אם הקרבה מתרחשת מתוך רוח חופשית של נתינה, ולא כדי לפייס- מישהו אחר או ממצפונכם הפגוע- אז היא בריאה. אבל ייתכן שיהיה לכם קשה לדעת מתי היא כן, ומתי לא. רק כשתסתכלו לעומק אל תוך עצמכם תדעו האם מעשי ההקרבה שלכם באמת חופשיים או לא.

שאלה

אני דבק בתחושת אשמה משום שאני מקבל ממנה הנאה שלילית והרסנית. אם הייתי משחרר את זה, הייתי מרגיש - באופן לא רציונלי לחלוטין - שבהיותי מאושר, אפחד מהמוות. אני מרגיש שהמוות לא משנה כשאני לא מאושר, אז אני לא מרשה לעצמי להיות מאושר.

המדריך

ברגע שאתה יכול לזהות דבר כזה, יש לך את הכוח לוותר עליו. שוב, זה מסתכם בפחד מהמוות, בפחד מחוסר אינדיבידואליות, מחוסר תודעה. אפשר לפגוש את הפחד הזה רק כאשר קיים אמון - בעיקר אמון בעצמי. אמון זה לא יכול להתבסס כל עוד האישיות משחקת משחקי קסם, ילדותיים, מיקוחיים ובסופו של דבר - לא ישרים.

חבריי, כשאתם רוצים למצוא את דרככם חזרה למרכז הפנימי, לתנועה הפנימית, זה תמיד מגיע לנקודה שבה אתם אומרים, "שחררתי". בין אם השחרור פירושו ויתור על הרסנות, אכזריות, התחמקות או כל דרך חיים לא פרודוקטיבית אחרת, ובין אם השחרור הוא הפקדת עצמך בידי זרימת החיים, זה חייב בסופו של דבר להגיע ליכולת לשחרר.

כל עוד אתם מתנגדים לכך, אתם יוצרים חוסר הרמוניה בין זרימת החיים שלכם לזרימה הקוסמית, שאתם חלק ממנה. זה כמו נהר שמפריעים לו בזרימתו השקטה, על ידי חסימות וזרמים נגדיים חזקים. ניתן לבטל את ההפרעה שנוצרת בזרימה האוניברסלית רק על ידי מציאת זרימה זו. יש צורך להפקיד את עצמכם לזה ולחכות למה שיבוא. זה לא ויתור על אישיות, על אינדיבידואליות או תודעה - בשום אופן לא.  אתם יכולים למצוא את האמת של אמירה זו רק כשאתם מנסים אותה. כאשר התודעה שלכם היא גרעין הדוק מדי, הרמוניה זו לא יכולה להתבסס. האגו החיצוני הפך חזק מדי. נתתם בו יותר מדי אמון, בצורה מעוותת.

בינתיים, לא ניתן אמון מספיק ברמות אישיות אחרות, אשר מתפקדות באופן אוטונומי כאשר ניתנת להן הזדמנות, ואיתן האגו החיצוני חייב בסופו של דבר להתמזג כדי שיתרחש תפקוד הרמוני. כאשר האגו החיצוני מודגש יתר על המידה, התוצאה היא הפרדה מהמרכז הפועל באופן אוטונומי, אשר נמצא כל הזמן באחדות עם הזרם האוניברסלי.  זוהי ההפרדה שדנו בה בהרצאה זו [הרצאה מס' 141 חזרה לרמת השלמות המקורית]. כאשר אתם משחררים ומפקידים את עצמכם בידי זרם החיים, במציאות הקוסמית של ההוויה, כאשר אתם מתמסרים לה, האגו שלכם לא יחדל להיות. הוא באמת יהיה חלק רגוע מאותה תודעה גדולה יותר שבתוככם. משמעות הדבר תהיה ביטחון בעצמכם כמו שלא הכרתם מעולם.

לבסוף, זה מסתכם במעשה של הפקדת עצמכם בידי הזרימה האוניברסלית. עבור חלקכם בנתיב זה, זה מגיע מוקדם יותר - במידה מסוימת בלבד, כמובן. עבור אחרים זה מגיע מאוחר יותר, אבל זה חייב לבוא. כשאני אומר "בנתיב זה", אני מתכוון להרבה יותר מאשר עבודה מסוימת זו בקבוצה המסוימת הזו. אני מתכוון לדרך חיים. אם חיים חיים בצורה נכונה, זה מגיע לזה. זה מגיע לכל המודעויות האלו, לכל הפעולות והטרנספורמציות הפנימיות האלו. זה מגיע לוויתור על כל השליליות שדנו בהן כאן מזוויות כה רבות ושונות.

שאלה

אני מתנגד לרעיון הזה של ייסורים ועינויים כדי להגשים את עצמי. אני לא אוהב את זה; אני לא מבין למה זה צריך להיות חלק מהחוויה שלנו. למה זו לא יכולה להיות חוויה שמחה, נעימה ונוחה? למה עלינו להיות בכאב?

המדריך

אתה כל כך צודק. למה? אין צורך. כשאתה שואל את השאלה "למה אנחנו חייבים?" זה מרמז שגורל כלשהו גוזר עליכם את זה. עם זאת, שום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. כל הסבל שלכם נובע מהתודעה הפנימית ביותר שלכם, מהרעיון שלכם שאתם חייבים לסבול.   

התודעה הזו של סבל, הרעיון הזה "אני חייב לסבול", זה תוצאה ישירה של רגשות אשמה שלא התמודדתם איתם. כי אם אין לכם את רגשות האשמה האלה, בין אם רגשות האשמה מוצדקים ובין אם לא, בין אם אתם דורשים מעצמכם יותר מדי או שבאמת ישנן הפרות של היושרה שלכם שמכבידות עליכם שלא לצורך, ושאין צורך שיהיו לכם, כל זה נכון בכל המקרים.

אחד גורם לשני, כפי שאתם יודעים היטב. אבל תהיה אשר תהיה האשמה, ברגע שמתמודדים עם האשמה, אפשר באמת לפגוש אותה ולהיפטר ממנה, ולא לתת לה להביא סבל לחייכם. כי זו האשמה - אני חוזר ואומר, בין אם מוצדקת ובין אם לא - שגורמת לכם להכחיש אושר, שגורמת לכם להאמין - עמוק בתוך עצמכם, אולי בכלל לא במודע - "אני חייב לסבול".   

כל המין האנושי נושא בדימוי ההמון הזה, ברעיון הזה שסבל הוא הכרח. כל הדתות, בדרך זו או אחרת, מטיפות לזה. אבל האמונות הדתיות הללו, שהן של קורבן ומכחישות את עצמן, אינן אלא תוצר של סך כל הלא מודע הקולקטיבי, אם יורשה לי להשתמש בביטוי הזה כאן. והתת מודע הקולקטיבי של האדם חדור ברעיון השגוי הזה שסבל הוא הכרחי.

עכשיו, נכון שאם נפגוש את הסבל באופן מועיל, הוא הופך לאבן דרך אדירה, ומוביל החוצה במהירות רבה יותר, ופותח את השערים לשמחה עילאית. אבל אז יש לגשת לזה בגישה של "כן, אני סובל כאן, ואני אקבל את העובדה שהסבל הזה נגרם לחלוטין על ידי. אני רוצה לגלות היכן טמונה הסיבה בתוכי כדי שלא אאשים את העולם ואפריד את עצמי מהטבע", כאילו הטבע ואתם, או החיים ואתם, הם שני דברים שונים.

החיים שלכם הם אתם, ואם אתם מאשימים את החיים, אין עליכם אלא להאשים את עצמכם. רק אז אתם מפצלים את עצמכם בתוככם וחושבים שאתם בעיצומו של גורל לא צודק הדורש רחמים עצמיים, חוסר אונים ועוינות, לא משנה כמה סמוי זה עשוי להיות.

אבל כל זה מעמיס עליך ומשאיר את הדלת נעולה בפני שמחה. דווקא הגורם הזה עדיין חומק קצת ממך, ידידי היקר. אתה יודע שיש משהו שם, אבל אתה עדיין נאבק בו כאילו אתה לא רוצה להסתכל עליו ממש, ובצדק.  

אני אומר "בצדק" לא במובן שיש סיבה ריאליסטית לא להתמודד עם האשמה של האדם; יש סיבה לא מציאותית. אבל מכיוון שאתה מאמין שהאשמה הזו בלתי נסלחת, באופן לא מודע אתה מאמין בדיוק בזה, יקירי. אתה חושב, שוב באופן לא מודע, שאתה לא יכול להרשות לעצמך להסתכל על זה.

אתה עובר כל מיני עיוותים נפשיים, כביכול, כדי לא להסתכל על האשמה הזו ולהשליך אותה כלפי חוץ. אתה מעדיף להרגיש קורבן ונידון לסבל מאשר להסתכל ישירות על מה שגורם לך להרגיש אשם, דווקא משום שאתה מרגיש שזה בלתי נסלח, דווקא משום שאתה כל כך לא אוהב את עצמך ודוחה את עצמך. יש רק דרך אחת החוצה, וזוהי ההחלטה הגברית והאמיצה לומר, "מה שזה לא יהיה, אני הולך להסתכל על זה". זוהי ההזדמנות היחידה שלך לגלות שהדחייה העצמית הסודית, הבלתי ידועה, שאתה גורם לעצמך כל הזמן, מיותרת - לא משנה מה זה. כי תמיד יש עיוות ואי הבנה - מרומזים אך ברורים - בגישה מסוג זה. אין לך מה להפסיד אם תאמץ את הגישה הזו, "אני רוצה להסתכל על מה שגורם לי לא לאהוב את עצמי, להעניש את עצמי, להרגיש אשם", גם אם אתה עדיין לא מרגיש את האשמה הזו. אתה יכול לראות את זה לפי ההשפעות, לפי צורת החיים שלך.

שאלה

אני לכוד, ברגע זה, במציאת רגשות האשמה שלי, שהם אחד המפתחות במעגל הזדוני והרגשה שעדיין זרה לי למדי. אני מאוד בקשר עם אכזריות, אבל מתקשה להרגיש רגשות אשמה חזקים בהקשר הזה. אני רוצה להתמודד עם האשמה שלי ולראות איך היא גורמת לי להגיב לחיים כפי שאני מגיב. השפעה ברורה אחת, אך עדיין לא מורגשת במידה רבה, של אשמה זו חייבת להיות חוסר התנועה שלי לעבר החיים בתחומים מסוימים. האם תוכל להגיב על בעיה זו?

המדריך

כן. כעת, הקושי הראשוני בכל שלב חדש של גילוי עצמי הוא תמיד שהאדם אינו מודע להרגשה, ואפשר אולי לקלוט אותה רק בעקיפין על ידי אמירה, "כן, זה חייב להיות שם, כי אני רואה את ההשפעות שלה." ובזה, ידידי, זה מסתכם. בהקשר זה, לפני זמן קצר, לא היית מודע אפילו להשפעה. ידעת שיש השפעה, אבל לא הבנת שזה קשור לאשמה. רק עכשיו אתה יודע במידה מסוימת, אבל אפילו חוסר הידיעה במובן הזה עדיין לא חזק מספיק. זה עדיין רעיון חדש מדי. אם כך, זה דבר מאוד, מאוד חשוב שאתה רואה, "אני מונע מעצמי את כל הדברים הטובים - הנאה, התרחבות, אושר, הצלחה, הגשמה - כי אני מרגיש אשם." עכשיו, זה כשלעצמו חדש.

יש לטפח זאת, כי רק על ידי טיפוח הקשר בין התוצאה לסיבה – שאותו אינך מרגיש עדיין, אך בהיסק לוגי יודע שהוא חייב להתקיים –אתה תגיע בסופו של דבר להרגיש את האשמה. וזה, כמובן, הכרחי לחלוטין. 

כי אם אינך מרגיש רגש שנמצא בך-אם רגש אינו רצוי או שהוא הרסני- אינך יכול באמת לצאת ממנו.  לכן עליך להרגיש אותו, לא משנה כמה לא נעים זה עשוי להיראות. אבל לפחות אתה יודע עכשיו שהוא אכן קיים. ועל ידי ראייה שוב ושוב את כל אותם אלמנטים בך המצביעים על נוכחות של אשמה, בסופו של דבר תרגיש אותה.

כעת, הדרכים שבהן תוכל ליצור את הקשר הזה הן שאתה מזכיר לעצמך כל הזמן, אם אפשר לומר כך- בכל פעם שאתה רואה את עצמך מתאפק, מפחד, לא מסוגל לקיים או לסבול רגשות שמחים, משמחים ומהנים בעצמך- שאתה מחבר זאת מיד, תחילה רק על ידי תהליך של היקש לוגי , "כן, זה חייב להעיד שאני אשם; יש לי רגשות אשמה."

או להסתכל מהצד השני הקוטבי, כשאתה מודע לרגשות האכזריות, שהם בהחלט הגנתיים. הם תוצאה של הפחד שלך; הם תוצאה של החרדה שלך, של חוסר הביטחון שלך, של ההגנתיות שלך.   

אבל למרות זאת, האכזריות, העוינות שם. בכל פעם שאתה רואה אותן, תאמר לעצמך "ובכן, מכיוון שהרגשות האלה שם, אני חייב להרגיש אשם איפשהו, והדחקתי את רגשות האשמה האלה. גרמתי לעצמי להסיט את המבט מהם, כי ברור שאפילו קשה לי יותר לההתמודד עם תחושת האשמה מאשר ההודאה ברגשות אכזריים, שגם זה היה קשה מאד." טיפוח הקשר בין התוצאה לסיבה – שאותו אינך מרגיש עדיין, אך בדדוקציה יודע שהוא חייב להתקיים – תביא בסופו של דבר להרגשת האשמה. וזה, כמובן, הכרחי לחלוטין.

זה לקח הרבה זמן וזה דרש הרבה סבלנות, עבודה קשה, רצון טוב והתמדה מצידך כדי שתוכל להודות בכך. כי לפני שהתחלת בנתיב הזה, כמעט ולא היית מודע לשום דבר, ולכן אפילו הרבה יותר אומלל ומנותק. 

רק על ידי הכאב של ההודאה ברגשות אלה החיים מתחילים להיפתח. עכשיו, הדבר הבא יהיה שתאפשר לעצמך להרגיש את רגשות האשמה. רק אז תוכל להשתמש במה שדנת בו ובמה שאתה יודע - כלומר, לפגוש ולהתמודד עם רגשות האשמה הללו בצורה סבירה ופרודוקטיבית. 

קבל את האנושיות שלך; קבל את המגבלות שלך כבן אדם, מצד אחד, והֱיֵה מוכן באמת לשנות את מה שבכוחך לשנות ולהפוך לאדם אוהב ונותן יותר, מה שיגביר אוטומטית את האהבה העצמית שלך. זה יכול לבוא בפרופורציה ליכולת שלך לחבר בין סיבה לתוצאה.

שאלה

הגעתי לנקודה שבה אני צריך לעשות שינוי דרסטי בחיים, ואני באמת עושה אותו. אני יוזם מהלך שבו אני עושה את השינוי הזה. מה שקרה הוא שיש עכשיו כמות עצומה של אשמה הכרוכה בשינוי הזה. דיברתי על זה עם ההלפר שלי, ואני חושב שהתנסיתי בבעיה הזו שוב ושוב. אבל אני רוצה לבקש את עזרתך.

המדריך

כן. אולי לפני שאוכל להמשיך, האם תוכל לומר באיזו מידה יש לך בהירות לגבי האשמה והיכן היא עדיין חסרה? היכן אתה עדיין נעצר? במילים אחרות, לא רק מהן ההכרויות שלך את הנושא, אלא היכן ההכרויות האלו עדיין לא נותנות לך בהירות רגשית וכוח?

שאלה

לדוגמה, אם אני צריך לחבר את האשמה הזו לבעיית הבושה הבסיסית שלי ולדימוי שלי לגבי גבר, גבריות וכו', אני לא יכול לעשות זאת. אני לא יכול ליצור קשר.

המדריך

במילים אחרות, לבושה שאתה מרגיש לגבי הגבריות שלך אין שום קשר לאשמה. האם זה מה שאתה אומר? {בדיוק} כן, אני חושב שאתה צודק. אני חושב שיש כאן גם משהו אחר. באיזו מידה אתה מודע למה שמסביר את האשמה?

שאלה

ובכן, מה שמסביר את האשמה הוא העובדה שאני קורע את עצמי ממצב ישן, ובכך, אני מטרה להרבה אַשְׁמָה - אשמה בגלל נטישה ודברים כאלה.

המדריך

בסדר. תשובתי אליך היא זו. אתה יכול לאפשר לאחרים להפוך אותך לאשם. אתה יכול לקבל את המִטְעָן הזה ואת הנטל הזה על הרצון להיות נאמן לעצמך ולמלא את הצרכים שלך, רק באותה מידה שאתה עדיין לא רואה היכן אתה מציב דרישות דומות לאחרים, היכן שאתה אומר בדרכך שלך, "תהיה אחראי עליי. אני לא אסלח לך אם לא תמלא את רצוני. אני אאשים אותך ואהפוך אותך לאדם רע אם לא תענה על הצרכים והציפיות שלי."

עכשיו, אני לא אומר שאתה מביע זאת כלפי אותו אדם ברגע זה. אבל, בעבר, בהחלט עשית זאת, ועכשיו, גם אם זה לא בא לידי ביטוי - הדבר הספציפי הזה - כלפי אדם ספציפי ברגע זה, זהו אקלים שעדיין שוכן בך. רק באותה מידה שאתה לא מודע לכך, אתה הופך לקורבן למשחק האשמה של אחרים, ואתה חייב לקבל את הנטל הזה.

אני אומר לך, אם אתה באמת רואה את הגישה הזו תוך עצמך ומזהה אותה בצורה ישירה מאוד, מודע לכך ועושה רק את הצעדים הראשונים לקראת שחרור אנשים אחרים מהאחריות שאתה רוצה להעמיס עליהם, במידה זו תהיה חופשי לחלוטין מהאשמה שאחרים רוצים לפרוק עליך, על היותך אתה עצמך.   

זה בלתי נמנע לחלוטין שבני אדם יגרמו כאב ופגיעה לאחרים במהלך החיים. זוהי סנטימנטליות להניח שניתן להימנע מכך. רק העצמי הילדותי אומר, "אסור לכם לפגוע בי לעולם!". זהו העצמי הילדותי שאומר, "לא אהיה אחראי לפגיעה שאתם גורמים לי." ועליך לקבל זאת רק במקום שבו, אולי בדרכים שונות לחלוטין, אתה עושה בדיוק את אותו הדבר. האם אתה מבין?

שאלה

מה שאתה אומר לי הוא שזה רק משקע של מה שקרה בעבר, כשאני הייתי מאשים את האדם האחר.

המדריך

הייתי אומר שהיבטים של גישה זו עדיין קיימים. יש בך נטיות שיוריות שבהן זה עשוי לעלות שוב או שזה אפילו, בדרכים מרומזות, קיים כבר עכשיו. אולי לא כלפי אותו אדם, אלא כלפי החיים, כלפי דמויות סמכות.

תגובה

אה כן, כן, כן, כן. זהו זה.

תשובה

הנה, זוהי התשובה שלך. הנה המפתח שלך. שם נמצא הכידון שלך. אינך יכול לשחרר את עצמך מהאשמה הזו בצורה ישירה. אתה יכול לומר לעצמך, עוד ועוד ועוד, "אה, יש לי זכות, וככה זה", וכל הדברים הנכונים. אתה עדיין תהיה תקוע באשמה הזו כל עוד לא תזהה שאתה עושה דבר דומה כלפי אחרים. ואני מעז לומר שלתשובה הזו יש משמעות גם עבור חברים רבים אחרים כאן, כמו גם תשובות אחרות, כמובן.

שאלה

לאחרונה חוויתי חזיון כבד מאד שעלה בדמיוני של רגשות האשם שלי ואיך אני משתמש בגופי. אני נהיה חולה ואז אנשים כמו אחי יבואו. אבל אני עדיין לא ממש מבין את השיטה והמנגנון של האשמה שלי, והלוואי שתוכל להסביר את זה.

המדריך

ובכן, אשמה היא תמיד ביטוי של "אני לא רוצה להשתנות". אם האדם באמת רוצה לוותר על משהו שפוגע בחוק הרוחני, שפוגע באמת, אז אולי יש חרטה גדולה יותר על משהו שהיה בזבזני, אבל אף פעם לא סוג מסוים של תחושת אשמה. זהו טבעה של אשמה - "שנמצא בפנים המשהו הזה. כן, זה מכוער, אבל אני לא מתכוון לוותר עליו. אני רוצה את זה."

עכשיו, אכן ייתכן שישנן גישות בפנים שמאמינות - באופן שגוי - שאי אפשר לכפות על אדם לוותר על זה כי זו הגנה על משהו חיוני מאוד. אבל, לפחות יש להשקיע את המאמץ לחקור, לומר: "האם אני באמת צריך את זה? למה אני לא רוצה לוותר על זה?" אבל, ככלל, אשמה קיימת כאשר אדם אפילו לא מוכן להודות שהוא לא רוצה לוותר על משהו. ככל שאתה פחות מוכן להודות לאתה מוכן לוותר על משהו, כך האשמה גדולה יותר. ככל שאתה מוכן יותר - אפילו להודות בכך - כך האשמה קטנה יותר. כי אז אתה כבר קרוב יותר לחקירת התפיסות המוטעות שגורמות לך לרצות להישאר עם זה. שכן, זו יכולה להיות רק תפיסה מוטעית, כי במציאות אין בזה כלום עבורך.