שאלה

אני מרגיש חוסר איזון גדול. מצד אחד, אני מרגיש חסר ערך. מצד שני, לפעמים יש לי אגו מנופח. ואז, בגלל חוסר הערך הזה, אני כל הזמן נפגע ודחוי, מה שאני מרגיש במרומז שאני כנראה חייב לעורר [כאקט של הסתה] כדי להוכיח שאני חסר ערך. ואז אני נסוג, כי אני פגוע. אני נאחז בפגיעה להגנה כדי שלא אפגע שוב. אז אני נסוג לבידוד, וכאן אני. אני לא יכול לשחרר את הפגיעה; אני לא יכול ללכת רחוק יותר. אני לא יודע. אני פשוט מסתובב בקרוסלה.

המדריך

כן. כל מי שחוקר את עצמו חייב להיתקל במוקדם או במאוחר במצוקה זו. בחלק מהמקרים היא חזקה במיוחד: להישאר בדימוי הכפול הבסיסי, ההיאחזות בו, כמעט ההתעקשות שאין שום דבר אחר.

בגדול, במקרה שלך, זה או, "אני הפיסגה של העולם ואני שולט בכולם, וכולם מעריצים אותי, ואני הכי טוב; ואם זה לא נכון, אז אני הכי גרוע ואני חסר ערך ואף אחד לא אוהב אותי ואין שום דבר אחר". זה הדימוי הכפול הזה שאתה ממש מסרב לוותר עליו, וזו תופעה די שכיחה.

עכשיו, מדוע מתרחש סירוב כזה? כלאחר יד אפשר לומר שהאדם לא יכול לוותר על זה. הוא לא מוצא את הדרך החוצה. אבל כל עוד מתקרבים לזה במילים אלו, אין ישועה, אין מוצא. אתה צריך להגיע לנקודה שבה אתה מגלה שאתה לא רוצה לוותר על זה: לא מתוך זדון, לא מתוך רוע מכוון, אלא בגלל שאתה חושש בדיוק מאותו דבר שאמרתי בעבר.

אתה אפילו לא נמנע מזה כי אתה חושב שאתה כל כך רע. זו פרשנות מאוד שטחית. אתה אפילו לא ממש נמנע מזה בגלל הפחד להיפגע. כל אלה הם עדיין תחבולות, עדיין תירוצים מובנים. אתה מפחד מזה כי אתה מרגיש בטעות שזה מביך להיות אמיתי. זה פשוט כך.

אתם אולי זוכרים הרצאה שנתתי לפני זמן מה על בושה כקנה מידה [הרצאה מס' 31: בושה]. אם אתה קורא שוב את ההרצאה וחושב לגבי מה אתה נבוך, מתבייש, אז יש לך רמז מיידי למה אתה נאחז בהתמדה בדימוי הכפול של שני הקצוות: הדימוי הכפול שבו אתה או לא- כלום או שאתה צריך להיות הכל.

אם אתה לא הכל, אתה מזעיף פנים, כביכול, ועושה מזה לא-כלום בכוונה. אין זו מסיבה אחרת מלבד הבושות האלו, שהן קנה מידה. אם אתה חוזר עכשיו להרצאה הזו ובעבודה הפרטית שלך, בהתבוננות העצמית שלך, תסתכל על הדברים האלה שאתה מתבייש בהם, יש לך קישור מיידי עם למה אתה לא יכול להרפות - או לא רוצה לשחרר - מהדימוי הכפול. זה באמת, חבריי היקרים, עד כדי כך פשוט.

שאלה

אני מתבייש בלחשוף את היותי לא-כלום, שאני לא-כלום.

המדריך

כן, אבל מתחת או חוץ מזה תמצא גם בושות אחרות, בושות של צרכים אנושיים, ואפילו בושה של הטוב ביותר שלך - בושה של העצמי הגבוה, שעליה דיברתי מזמן [הרצאה מס' 66: בושה של העצמי הגבוה]. אפילו זה, הבושה ההרגשות החמים, האמיתיים והספונטניים שלך שאתה מפחד להפגין, אתה שומר לעצמך בַּשִּׁרְיוֹן הנוקשה הזה בגלל הבושות האלה.

זה כאילו אתה חי כל הזמן בכותונת משוגעים. כל כך הרבה חברים שלי - חלקם יותר, חלקם פחות – היכן שהטבע והחיים יכולים לגרום לכם לצאת ולהגיע ולהביע את כוח החיים היפה הזה שאתם הינכם, אתם בולמים ומונעים את זה.

שאלה

זה עתה דיברת עם האדם הזה, וגילית שהאדם הזה הוא תקשורתי ובעל חוכמה בכל מה שהוא או היא אומרים. אם לומר זאת בפשטות, אתה מוצא את זה מאוד מעניין, כאשר אותו אדם אומר שהוא או היא לא מאמינים בעצמם.

המדריך

אתה מבין, אולי כאן השאלה היא שעדיין לא מצאת את האמת שבני אדם אינם מושלמים. זה אולי נשמע כמו קלישאה שחוזרת על עצמה, אבל זוהי אמת בתוך עצמך. יתכן שלמישהו יהיו חוכמה וידע והבנה גדולים מאד במובנים מסוימים ויש לו מגבלות באחרים.

להיות מסוגל לקבל זאת הוא כשלעצמו סימן לבגרות. לחשוב שבגלל שלמישהו יש חוכמה, מצד אחד, אסור שיהיו לו יותר בעיות, זה לא בוגר בפני עצמו או שזה לא מציאותי, אולי נוכל לנסח את זה טוב יותר כך.

אתה גם רואה שאם מישהו יכול לצאת בכנות עם אמירה כזו, זה בהחלט מעיד על הרבה יותר התפתחות, חוכמה ואמת או רוחניות - או איך שלא תרצו לקרוא לזה - מאשר מישהו שאפילו לא מודע לזה או שחש בזה במעורפל ומסווה את זה, שישחק משחק, שישתמש בתחבולה ויעמיד פנים.

ההודאה הזו בהחלט מעידה על חוכמה רבה יותר ממי שבכלל לא יודע שיש לו תחומים שבהם הוא לא מאמין בעצמו.

שאלה

האם אני יכול לחזור לרגע למשהו שאמרת קודם על ההתנגדות להיות מודע למשהו, כי אנחנו חוששים שאם לא נתנגד, אולי נאלץ לעשות את זה. אני מרגיש כאילו יש בתוכי אבן נגף גדולה שקשורה לגאווה, שעד כמה שאהיה מודע שיש דרך אחרת ובכל זאת אני לא בוחר בה, שזו השפלה כל כך גדולה לגאווה שלי.

המדריך

ובכן, אתה מבין, קודם כל, אתה צריך לאפשר לעצמך לטעות. במובן מסוים, זה אותו דבר שאמרתי רק לפני דקה לחבר שלנו כאן, רק ששם זה מתייחס לאפשר לאדם אחר לטעות. אתה צריך לאפשר לעצמך לטעות ועדיין לקלוט מהם הערכים שלך. זה קוצר הראייה האנושי להאמין שיש לאדם ערכים רק אם הוא צודק לאורך כל הדרך, אם הוא מושלם וצודק ולא עושה טעויות ואין לו מגבלות לאורך כל הדרך.

אתה יכול להתגבר על המגבלות שלך רק אם אתה קודם כל מקבל את עצמך איתן, וקבלה לא אומרת שאתה מאבד את תחושת הערך שלך לגבי עצמך. זה בשבילך הדבר הכי חשוב. עם זה תבוא ההבנה שאם אתה מוצא את עצמך לא מסוגל לרצות לעשות את מה שאתה מגלה שיהיה הגיוני, אז חסר לך מידע מסוים. יש קישורים חסרים.

אם אתה יכול לגשת לעצמך בצורה מאוד פשוטה וטבעית - "אם אני מרגיש מאוד לא נוטה לעשות דבר מסוים, אולי עדיף כרגע, כי אפילו לעשות את הדבר הנכון עלול להיות לא נכון אם זה לא נעשה עם שכנוע מלא. ואולי כדי לקבל את מלוא השכנוע ואת מלוא הרצון אני צריך לדעת יותר". אם אתה יכול לגשת לעצמך בצורה נינוחה זו, לא תפחד למצוא ממצא ו[לא תפחד]להיות מחויב על ידי הממצא הזה לפעול בניגוד לרצונך.

שום מעשה ושום מסלול לא יכולים להיות טובים אם אדם עושה זאת בניגוד לרצונו, אם הוא עושה זאת רק כי הוא צריך. זה מה שיוצר חיכוך, לא כל כך מעשה שגוי בפני עצמו , אלא אם כן זה באמת משהו שפוגע באחרים, כמובן.

זה מאוד חשוב עבור כולכם להבין. יש לכם הזכות לטעות, ומעשה שנעשה מתוך כפייה או כפייה של עצמכם נגד הנטייה שלכם יכול רק להוליד בעיות. אין מעשה נכון ומעשה לא נכון. מלכתחילה, רק יחס נכון ויחס שגוי לעצמכם.

כל עוד אינכם שלמים עם עצמכם לגבי דרך פעולה כלשהי, עליכם להמשיך ולחפש. על ידי הכרה בכך שמהלך מסוים הוא אולי לא אידיאלי - כל עוד אתם לא מרגישים שאתם רוצים לבחור במהלך אחר - בהחלט עדיף להישאר במהלך הכביכול לא נכון ולהמשיך בחיפוש, מאשר לאסור את החיפוש שלכם כי אתם מרגישים באופן מוטעה שעדיף לפעול בחוסר מודעות מאשר במודעות.

שאלה

האם תוכל בבקשה לומר כמה מילים כדי להבהיר את ההבדל בין בושה לאשמה?

המדריך

כן. אשמה חייבת להיות קשורה לעוול ולנזק שמישהו גרם לאדם אחר. הבושה חייבת להיות קשורה בעיקר לחולשה באדם עצמו, לגורם משפיל בתוך עצמו. אם זה אמיתי או מדומיין, זה לא משנה כרגע. אדם מרגיש בושה על היותו חלש, על כך שהוא מושפל או על היותו בלתי מתאים והולם או על משהו מביך, בעוד שאדם מרגיש אשם יותר על שעשה עוול לאדם אחר. זה בעיקר ההבדל.

שאלה

לאחר מדיטציה, הגעתי למסקנה שתחושת הבושה שלי, שעליה דיברת, חייבת להיות קשורה בדרך כלשהי לחוויות המיניות שלי בילדות. איכשהו זה הורס ומערער את הקונספט שיש לי על עצמי שזה האישיות החזקה של האני האחר, שחשבתי שהיא בריאה, בעיקרה. אתה יכול לעזור לי שם?

המדריך

כן. אתה מבין, כמו ברוב המקרים כאלה, תמיד יש שילוב. כשלעצמו, החוזק החיצוני הזה שאתה מזכיר הוא גורם בריא. אין ספק בעניין. אבל זה משמש גם כצורה של פיצוי. זה נמצא ברמה הזו שלא היית מודע אליה. לא היית מודע לעובדה שהשתמשת בכוח ובאגרסיביות המולדים האלו - אגרסיביות בריאה - כדי לכסות ולהכחיש תחושה של בושה וחולשה.

כעת, בגילוי זה, עליך להיזהר מהפיתוי לזרוק את כל העניין ולחשוב שכל הכוח אינו טוב והוא נוירוטי או אינו במקום או מלאכותי. זה בכלל לא נכון. אתה צריך לגשת לזה במובן שזה כשלעצמו הוא טוב, זה בסדר, ורק לראות באיזו מידה, במובנים מסוימים, תיעלת את זה בצורה לא נכונה, כביכול, והשתמשת בזה למטרה הסודית לכסות את מה שאתה מרגיש בושה וחולשה לגביו.

במילים אחרות, אתה מרגיש בושה בגלל חולשה. אפשר להשוות בין החולשה והבושה. וזה שאתה מסתתר תחת כוח טבעי בפני עצמו. וזה רק כאשר אתה מתחיל להפריד את זה ולומר, "כן, יש את הכוח הבריא הזה שבו אשתמש עכשיו במטרה להתמודד עם החולשה שלי, הבושה שלי בהקשר לזה, התחושה הסודית של חוסר האונים", שכמובן יש תמיד לילדים בדרך כלשהי  חוסר האונים הזה.

במיוחד כשהם גדלים וחוסר האונים לא הובן והוטמע עד הסוף, אז זה הופך לסוד מביש וזה, ככזה, הופך למזיק - רק ככזה. זה לא כאשר מתמודדים עם זה באופן מלא. שום דבר שמתמודדים איתו במלואו אינו מזיק באמת, כי באותו רגע הוא כבר מתפוגג במידה מסוימת.

אם אתה יכול לקבל את החולשה ואת הבושה, אתה משתמש בכוח שלך בצורה מושכלת ומשמעותית. ואתה תביא את הכוח שיהיה רלוונטי לחולשה, והחולשה תדעך.

_________

אריק איינשטיין ושלום חנוך- הבושה

אוי הבושה, הבושה

את אוכלת אותי בלי בושה

אני משתדל וישר מתקפל,

מתקפל בפינה

וחוזר אל הצל

הבושה, הבושה