שאלה

נראה לי שכשאני עושה משהו שאני לא אוהב, שנועד להזמין כעס או אשמה או קנאה, יש לי מישהו אחר שאני מחזיק כאחראי על היותי כמו שאני. האם זו אבחנה הגיונית ומה עלי לעשות בנדון?

המדריך

גם אם חלק מהאשמות שמוטלות על סף דלתו של האחר מוצדקות חלקית - וזה בדרך כלל המקרה של בני אדם שפויים - חייב להיות בך משהו שאתה מתעלם ממנו ומטריד אותך, כי אחרת לא יכולה להיות שום בעיה או תחושה לא הרמונית שבך. יהיה קל יחסית לקבל את המגרעות או הכשלים של האדם האחר. אחרת לא היית מעורב במצבים שחייבים להשפיע על העצמי באופן שלילי. עצם קיומן של הפרעות כאלה מצביע על גורמים לא ידועים שיש לברר ולְאַמֵּת על מנת לחסל רגשות הרסניים. מכאן שכעס זה מכוון למעשה כלפי העצמי. 

ייתכן ואתה בכעס מכיוון שאתה כועס ואינך יכול לקבל את הרגש הזה בעצמך. אתה עלול לכעוס כי כל מה שמכעיס אותך באדם האחר עשוי להתקיים בצורה קצת שונה בעצמך ואתה לא יכול לקבל את זה. בקיצור, יש לשאול את השאלה, "מה יש בי שהביא את המצב הזה? איך אני יוצר - שותף למצב זה? באיזו דרך אני תורם לזה?   שוב, המושג הדואליסטי של חיים מעכב ומבלבל אותך. אם מנסים לפתור בעיה כזו בגישה של מציאת אדם זה או אחר כאשם, לא קיים אף פיתרון. אף אחת משתי החלופות אינה מספקת, שכן היא חייבת להיות או לא מדוייקת או להתבסס על הערכה שיטחית.

הארה אמיתית יכולה לבוא רק כאשר האינטראקציה הלא מודעת של הבעיה הפנימית האחת המשפיעה על הבעיה הפנימית של האדם האחר, נתפסת כאינטראקציה של מעגלים זדוניים. כאשר אתה באמת מבין שהמצב חייב להיות יצירה משותפת, אתה יכול להתחיל להתקדם בכיוון הנכון. הדבר השני הוא שלעתים קרובות אינך יכול למצוא את התשובה מכיוון שאתה מחפש את הסיבה בדרך מוגבלת או מוסרית. האופן שבו אתה אולי תורם למצב עשוי להיות שונה לחלוטין ממה שאתה מתגונן לגביו. לדוגמא, אתה יכול לנסות לפטור את עצמך כי אתה חש שקיים רוע בתוכך.  

למעשה תרומתך עשויה להיות לא רעה או מרושעת בכלל. במקום זאת, יתכן שאתה מזלזל בערכיך, בזכויותיך, באדם שכולך. ייתכן ואתה חלש, כנוע, לא מספיק אסרטיבי ובכך מעודד מצב שלילי בצורה שונה מאוד מזו שאתה מתגונן מפניה במעורפל בתוכך. חולשה כזו היא תמיד תוצאה של הפרעה כלשהי בנפש ברמה עמוקה ולא יכולה שלא ליצור שליליות והרסנות. הדרך להסיר את החולשה אינה על ידי סילוק הרגשות ההרסניים. זה לא יכול להצליח. חייבים לעבוד ברמה מאוד עמוקה עם הבעיות האלה. לעתים קרובות חולשה מתבלבלת עם טוּב, וכוח עם אכזריות או אנוכיות. כשאתה לכוד  בתוך הבלבולים האלה, אינך מוצא את הדרך לפתור את הבעיה ולמצוא את האמת הברורה. לכן, אני מציע את המדיטציה הבאה שחודרת עמוק אל תוך העצמי: "אני כן רוצה לראות איפה אני מפר, אולי, חוק רוחני כלשהו, איפה אני טועה במובן הרגיל של המילה, אבל ארצה גם לדעת היכן אני חלש ומבולבל ולכן איפה נוצרים רגשות שליליים. איפה אני אולי לא מודע לערכים האמיתיים שלי, ובגלל חוסר המודעות הזה, אני נלחם בצורה לא נכונה? 

הייתי רוצה לראות את הרכיבים האלה וליישר אותם. אני רוצה לראות את כל הצדדים." הצדדים השונים פועלים ומשפיעים הדדית, בדרך כלל; הם אינם רכיבים לא קשורים. חוסר עמידה על זכות עצמית ברמה מסויימת עלול לגרום – על פני השטח- ליתר עמידה על זכות זועמת. כאשר המדיטציה מופנית לערוצים כאלה, עשויה להגיע ראייה חדשה – ראייה או מעוף שהיו חסומים עד כה.

שאלה

באופן מסוים, אני מאמין באינטליגנציה האוניברסלית הזו, אך ברמה עמוקה יותר, אני חושש ממנה או שלא אשתמש בה. יש לי כמות עצומה של התנגדות. {כן, זה נכון} ולמרות העובדה שזה עבד בשבילי - כלומר אני יודע שזו מציאות, זה לא דבר זר - אני עדיין מתנגד לכך. איך אוכל ליצור קשר עם זה [האינטליגנציה האוניברסלית]?  

המדריך

המפתח כאן הוא שלפני שאתה באמת רוצה ליצור קשר [עם האינטליגנציה האוניברסלית], אתה צריך באמת להתמודד עם השנאה והזעם שלך. זה לא חדש. אני יודע שבגלל שדנת בזה - אתה יודע את זה. וההלפר שלך יודע, ואמרתי לך את זה בעבר בתשובות. כאן טמונה ההתנגדות שלך וזה מה שאתה צריך לטפל בזה- להתמודד עם זה. אתה לא רוצה לוותר על השנאה ומעדיף להישאר עם הביטוי העקיף שלה ,היכן שאתה יכול להאשים ולבנות תיקים [כך, במקור]. עקרון ההנאה שלך מכור לזה. זה כמעט כאילו ההוויה הפנימית שלך - אני לא מתכוון לאני האמיתי, לאני האלוהי עכשיו, אלא לאישיות הפנימית שלך - מאמינה שאם אתה מוותר על זה, אין לך יותר הנאה. וכאן אתה מקבל את ההקלה שלך ואת השחרור שלך ואת שביעות הרצון שלך. 

עליך לראות זאת בצורה ברורה ושוב ושוב ושוב להכיר בזה, "אני רוצה לשנוא ולא להיות פתוח וברור לגבי השנאה שלי, אלא לבנות תיק ולהאשים - זה מה שמסב לי את התענוג ואני לא רוצה לוותר על זה." אם אתה מודה בזה לעתים קרובות מספיק ומביע את השלב  הלא רציונלי הזה, לאט לאט אתה יכול להגיע לשלב הבא, שהוא: לקחת את המחויבות הגדולה שהיא: לרצות, ראשית, לוותר על זה.

אבל אם היית מנסה לעשות זאת עכשיו, ההתנגדות תהיה גדולה מדי, כי ראשית, ההודאה צריכה להיות ברורה יותר. אתה עדיין מתחמק ומשתמט מעט מההודאה הזו. "כן," תגיד, "אני יודע שחייב להיות בי כעס וכן הלאה." אבל אז אתה מרפה מזה ואתה לא באמת רואה את המשמעות של זה. זה יותר מאשר רק כעס. זה יותר, אפילו, מאשר רק זעם. זה לא זעם ברור, עליו אתה לוקח אחריות. מה שאתה לכוד בו זה להישאר בהאשמה ובגינוי ובבניית תיקים. זו הסיבה שאתה מסרב להשתמש בעצמי האלוהי, כי זה אי -התאמה וסתירה הדדית, באופן בלעדי.

אם אתה מודה בשנאה, זה לא בלעדי. אתה יכול לוודא ולאמת באופן מלא את שנאתך ואת הרסנותך אם הם ישירים ופשוטים ועדיין להיות מסוגל באופן מלא לחוות, להכיר, לבקש את ביטוי האני האלוהי - מכיוון שזה באופן כן וישר. אבל כשאתה מסתיר את זה על ידי האשמה, אתה מנוכר; אתה נמצא במצב בלעדי הדדי לביטוי האני האלוהי. ההבדל הזה צריך להיות ברור מאוד. 

אתה מבין, כשאתה מודה בשנאה ובטינה שלך הישירים, למשל, אתה נמצא באמת ולכן אתה קרוב יותר לטבע האלוהי שלך. אבל כשאתה צריך להסתיר את זה על ידי כך שאתה שם את זה על אחרים, אתה לא נמצא באמת. ולכן אתה מורחק הרבה יותר מהמרכז האלוהי מאשר כשאתה באמת שונא ויודע את זה - בלי להביע את זה בפועל, זאת אומרת- אבל יודע זאת. אתה יודע למה אני מתכוון? 

שאלה

כן, כשאתה אומר 'אתה יודע את זה', קודם כל להיות מודע לזה בכנות ושנית, לעבוד על זה באופן לא הרסני. להביע את זה כך. 

המדריך

כן, זה נכון. עליך לראות באופן מלא כיצד האגו מתחבר למשחק הזה, וכי זהו היבט נוסף של האגו שלא מאפשר לך להגיע להוויה הנצחית שלך. כי כל מה שזר להוויה האלוהית הנצחית חייב ליצור חומה בין תודעת האגו לבין ההוויה הנצחית האלוהית. זה עשוי להתבטא כהתנגדות מודעת ליצירת קשר איתה [ההוויה הנצחית האלוהית], או שזה עשוי להתבטא כחוסר יכולת אפילו להאמין בה או להרגיש אותה או לחוש אותה. זה יישאר, במקרה הטוב, תיאוריה שפירושה מעט מאוד. אם תוכל לעשות זאת, יוסרו המחסומים.