שאלה

בהתייחס להערה שלך לגבי ההורים או הורה שאתה מעריץ או רואה כאידיאלי - מה אם זה בדיוק להפך? אם אתה פשוט לא אוהב את ההורה שלך או מאד לא אוהב אותם, איך יכול להיות שאתה נהיה כמוה או כמוהו? אני לא ממש מבין. 

המדריך

במילים אחרות, אתה מתכוון שבמהלך עבודה זו אתה מגלה שהורה שאולי בַּזְתָּ לו או לא אהבת או חששת ממנו או שנאת, שפתאום אתה מוצא מגמות נסתרות עמוק בתוכך ועמדות והיבטים של ממש אותו הורה? {כן}  

יש לכך כמה תשובות ואנסה לדון בכולן. מלכתחילה, כאשר ילד לא אוהב הורה, תמיד קשור לזה פחד: או שהילד נמצא במודעות לפחד הזה, או שהפחד מוסתר ומודחק. אך יחד עם זאת, הורה לא אהוב או אפילו הורה מבוזה, באופן כזה או אחר, מייצר פחד. כשהילד חושש מסמכות הרבה יותר חזקה, החתירה שלו באופן לא מודע ככלל חייבת להיות, "כדי לא לפחד כשאהיה גדול, אני צריך להיות אותו דבר. ואז אנשים אחרים יפחדו ממני; ואז אני אהיה חזק." אם כך, יש רצון לא מודע להפוך באופן זה להגנה, למנגנון מגן, כדי לא להיות פגיע וחסר אונים.    היבט נוסף וחלק חשוב מאוד נוסף מהשאלה הכוללת הזו הוא הדבר הבא: כל ילד מפנים את שני ההורים, בין אם חיבב את שניהם, אהב או העריץ, או שחשש משני ההורים או שנא או תעב אותם; או שאחד ההורים מצא חן בעיניו ואת השני לא אהב. זה לא משנה, אלא ששני ההורים מופנמים בנפש האדם.

באופן שטחי, אפשר לומר שאנו יורשים את הנטייה של ההורים, אך זהו הסבר מפושט יתר על המידה לתהליך זה. התהליך הוא שהיריעה הלא כתובה של הנפש האנושית של הילד היא קלה מאד להשפעה. וההורים הם חייו, היקום כולו של הילד. כל מה שהילד חווה משאיר חותם על הנפש הסתגלנית הזו. הנפש סופגת את מה שהיא קולטת, לא רק במודע אלא הרבה יותר חשוב מזה, באופן לא מודע. כעת, ככל שהקשר בין הילד להורה בעייתי יותר, כך הוא יותר בתת מודע. יש שילוב של הילד שחושש ומרגיש אשמה על הרכיב הזה, ולכן הוא חייב להיות לא מודע - או שהילד חושב שזה [הקשר הבעייתי] מסולק על ידי הדחקתו. כל האלמנטים הבעייתיים בתגובות הרגשיות הללו לאותו הורה הופכים את המצב לפתוח עוד יותר להיקלט, הילד חשוף עוד יותר לאלמנטים האלה שהוא לא אוהב - מכיוון שיש לזה הטבעה כה חזקה.

לא קל להסביר את זה, אבל תן לי לנסות להגדיר את זה כך. אם אתה מאוד מתרשם ומוטרד ממשהו, קל לך מאוד לוודא שזה יוצר סערה מסוימת בך. כעת, זה המנגנון של הילד - או המבוגר לצורך העניין - כשיש לו רגשות שליליים, להסיט את המבט מהרגשות השליליים הללו, להתעלם מקיומם. אבל זה לא מבטל את הסערה. ובמקום שיש טלטלה כזו, קולטים למה כל הסערה הזו. במילים אחרות, אם יש לך תגובות חזקות לנטייה מסוימת, דווקא הנטייה הזו היא שמספיגה את עצמה לחומר הנשמה, רק בגלל שאתה לא יודע איך להתמודד נכון עם התגובה שלך לנטייה המסויימת.  כעת, במהלך השחרור העצמי, כשאתם עובדים בנתיב הזה, חשוב מאוד לגלות זאת. מכיוון שכשאתם מוצאים בעצמכם אלמנטים שאתם לא אוהבים אצל ההורה שלכם, אתם מבינים אוטומטית את הסיבה לאי אהבה עצמית. אתם חייבים לא לאהוב את עצמכם בה במידה שאתם לא אוהבים את ההורה שיש או היה לו אותה נטייה.

הסלידה העצמית אינה מודעת כמו העובדה שיש לכם את הנטיות האלו. השלב הבא בתגובת השרשרת הוא לברר מה הסלידה העצמית גורמת לכם לעשות - כיצד אתם מחבלים בהגשמה; איך אתם מאמצים שליליות; איך אתם אוסרים ציפייה חיובית ומשמחת כלפי החיים מכיוון שאתם לא אוהבים את עצמכם. ואתם לא אוהבים את עצמכם באותה דרך ומאותה סיבה שאתם לא אוהבים את ההורה שלכם.  לכן, חשוב לבחון את הרגשות השליליים כלפי ההורה, שעשויים להיות חסרי מודעות לחלוטין ואולי מסתתרים מאחורי תגובה חיצונית, חיובית מאוד. אך באותה מידה, ההפך עשוי להתקיים. יכול להיות שיש – באופן חיצוני- תגובה מודעת שלילית גדולה כלפי ההורה: פחד, סלידה, בוז, מה שיש אצלכם.

כשאתם מסתכלים עמוק מספיק, אתם עשויים לגלות שיש לכם רגשות טובים מאוד כלפי אותו הורה, שחשתם שנחוץ לשמור כסוד מהמיינד המודע שלכם, כמו שעשיתם עם  הרגשות השליליים כלפי ההורה השני, מסיבות רבות ושונות. וסיבה אחת חשובה כמו השניה.  חשוב ביותר למצוא את ההורה שהופנם בתוככם. לא בגלל שההורים האלה כשלעצמם אחראים למה שעובר עליכם עכשיו בדחייה עצמית, בקשיים ובהפרעה. אבל אתם ממשיכים בדפוסים הרסניים בגלל תגובות מודחקות של התרחשויות לא מובנות ופרשנויות שגויות בילדותכם המוקדמת, בילדותכם המאוחרת ובהתבגרותכם.

שאלה

איך זה קשור אם כך עם רגשות אשמה?  

המדריך

ובכן, כמובן, כשאתה לא אוהב הורה, זה כשלעצמו חייב ליצור אשמה. אבל כשאתה לא אוהב מישהו אחר בגלל משהו שאתה עושה ויש לך משלך, למרות שאתה לא מודע לזה - אבל עמוק בפנים יש תמיד משהו שיודע את כל זה - האשמה חייבת להיות גדולה אף יותר.  יתרה מכך, הרסנות זו גורמת לך להגיב לעיתים קרובות בדרכים לא ישרות כלפי אחרים - בדרכים פנימיות עדינות, מהיבט פסיכולוגי, ללא קשר לכמה הגון וישר אתה יכול להיות כלפי חוץ. כל זה יוצר אשמה נוספת. אם כך, יש תגובת שרשרת שלמה של אשמה שיכולה להיעלם רק כשמשנים דפוסים אלה, ואתה יכול לשנות אותם רק כאשר אתה מבין אותם היטב. 

שאלה

האם יש בזה תגובה אוטומטית, בכך שאנחנו לא אוהבים את עצמינו? 

המדריך

כמובן. מבחינתך באופן אישי, לא לאהוב את עצמך הוא בחלקו מסר מפורש שלא כהלכה, מסר לא מובן של העצמי האמיתי שלך, שמנסה להעביר לך את המסר "אל תעשי את זה בדרך זו; את עושה את זה בדרך הלא נכונה. זו דרך הרסנית.” כעת, בפחד שלך ובחוסר היכולת שלך להבין את המסר, את מרגישה שזה אומר שאת טועה, רעה, ילדה רעה, ואת לא אוהבת את עצמך. ואז חלקית את לא אוהבת את עצמך מהסיבות הלא נכונות על שאת מורדת נגד הקשר הנכפה שלך לאמא שלך, שאמא שלך מחזקת בכך שהיא לא רוצה לשחרר אותך, כמו שכל כך הרבה אמהות עושות. הן לא יכולות לתת לילדיהן להתבגר ולהיות משוחררים. השניים באים יחדיו.

אם תשחררי את עצמך, תעזרי כפליים, כי אז היא תלמד שהיא לא איבדה בת בכך שאיבדה ילדה. היא חייבת לאפשר לעצמה לאבד ילד ואת צריכה לעזור. אז היא תזכה בבת בוגרת, שהיא טובה לאין שיעור.