שאלה

ברצוני לשאול לגבי ההתמודדות עם הדבר הזה שאנו מכנים חתירה מתחת למישהו, עירעור.

המדריך

שמישהו אחר חותר תחתיך?

שאלה

כן. אני מבין שבמקרים מסוימים, זה כשאני מנסה לחסום את מה שיש בעצמי ונמצא גם באנשים האחרים; או כשאני רוצה להיות תלוי ואכן תלוי באישור של אנשים אחרים, אני מרגיש מעורער. אבל אני גם מרגיש שלפעמים יוצאת ממני הרבה אנרגיה ולפעמים, זה כאילו אני מתייחס לאנשים במכלול שלהם, ואולי אני עדיין לא יודע מספיק איך להתמודד עם זה. כשהייתי בטריפ של ל.ס.ד, חוויתי כמה מחלות של אנשים אחרים בגוף שלי; למשל, כשהרגשתי שאני חייב להקיא, זה היה בחלקו ההקאה שלי אבל זה גם היה הקאה של חבר שלי. ואני רוצה לדעת קצת יותר איך להתמודד עם דברים מהסוג הזה.

המדריך

ראשית, כשאתה הלפר, אתה צריך להבין שבכל פעם שאתה נמצא עם מישהו שעובד ובמהלך הסשן איתו, אתה נכנס לעולם שלו , אתה ממש נכנס לממלכה שלו, לתחום שלו. וכמובן, לכל בן אדם יש כמה רמות, כמה מחוזות שהוא חי בהם, החיוביים והשליליים ורבים ביניהם. אבל מכיוון שאתה עוסק בעיקר בתחומים השליליים, אתה נכנס לאלו. כעת, זה דורש עוצמה וחוסן שאתה יכול לרכוש רק דרך הנתיב שלך. אם אתה לא דרוך וערני עם עצמך, אתה מוכרח להיות מדולדל ואף מנוצל אנרגטית על ידי אלה שמערערים ומחלישים אותך. למשל, זה יקרה, אם אתה לא מודע לשליליות שלהם, אז אתה תוחלש ותעורער, אם אתה לא מודע בדיוק. וזה בתורו קורה כשאתה חוסם את עצמך. זה אפילו לא חייב להיות בהכרח אותו דבר, אבל בה במידה שאתה חוסם משהו בעצמך, אתה חשוף לכך שחותרים תחתיך ומחלישים אותך.

שאלה

טוב או רע, חיובי או שלילי עלולים להיחסם?

המדריך

כן, נכון. אתה מבין, בכל פעם שאתה חוסם משהו שלילי, אתה באופן בלתי נמנע גם חוסם את המקביל החיובי שלו שרדום מתחתיו. כל שליליות היא עיוות של משהו חיובי. זה לא שלילי כשלעצמו. אז ככל שיש לך יותר חסמים נגד השליליות שלך, כך אתה חוסם אוטומטית נגד החיובי, האלוהי, האמת, היופי, אהבת היקום שבתוכך. כאשר אתה חוסם, אתה הופך לטרף למערערים אותך ומחבלים אנרגטית. אם אתה לא חוסם, אתה תהיה מודע לכך. אתה גם תהיה מודע במובן מסוים שתהיה כל כך מחובר וקשוב לגוף שלך וגם עם עצמי האגו שלך, שתלך עם הזרימה ההרמונית ותדע בדיוק מתי להפסיק. אתה תמצא את האיזון הנכון בחייך כשפשוט תדע איך לעבוד נכון, לא יותר ולא פחות. וזה גם תוצר לוואי. 

אם אתה עובד יותר מדי, זה בגלל שאתה חוסם ואינך יודע את הקצב שלך; או אם אתה לא עובד מספיק, אתה עלול להיות מותש באותה מידה. זה לא משנה. האיזון הנכון עבורך יתגלה כקצב מתמשך שאתה הולך אחריו, כאשר אתה פותח את עצמך בפני עצמך. אז אתה יכול להיכנס לאותם אזורים ועולמות של האנשים שאתה עוזר להם, מבלי להיות נעקף ומותש. והחתירה שלהם תחתיך, תשפיע עליך פחות ופחות.

הערת המדריך

ההבדל בין ייעוץ, או מתן טיפול, לבין להיות הלפר בנתיב הוא בראש ובראשונה בכך שהראשון מתרכז בלמידה, בידע של טכניקות שיש ללמוד, בעוד שהיכולות האינטואיטיביות, חשובות ככל שיהיו, אכן מקבלות הכרה, אך עדיין נמצאות בהיבט משני. גם לאלה שמאמינים שהם היבט ראשוני, עדיין אין באמת שיטה לטיפוח הערוץ הפנימי.

מטפלים ויועצים פשוט מקווים לטוב ביותר שיהיה להם ערוץ אינטואיטיבי עובד היטב, שכן העולם מבין היום שבלעדי זה, העזרה מוגבלת מאוד, לא משנה כמה טוב הידע והטכניקה והמידע יהיו בתודעה. להיות הלפר בנתיב כמו זה, מטיל את המשקל העיקרי על הערוץ האינטואיטיבי. וכפי שאתם יודעים, יש לנו דרך מאוד שיטתית לפתח את הערוץ הזה ולנצל אותו במלואו. זה לא אומר שאתה מוותר על האגו שלך. אישיות האגו - המיינד, החשיבה, הידע, המידע, יכולת הרצון, כל מה שמהווה חלק מאישיות האגו - אין זה רק כדי להתעלם מזה. אבל האגו הזה חייב להפוך למכשיר פעיל כדי להוביל לערוצים הפנימיים. כעת, תנאי הסף העיקרי הוא הנתיב האישי שלך, ההתפתחות האישית שלך, היכולת האישית שלך להתמודד עם האמת שבך - לא משנה כמה היא ניראית לא נעימה עכשיו - באופן ישיר וכן, בלי להגזים ובלי להפחית ממנה. זה לא אומר שאתה חייב להיות יצור מושלם, אבל זה אומר שההגנות שלך נמוכות באופן ניכר, במידה רבה יותר, שהמחויבות הפנימית שלך להיות באמת מתמשכת לנצח. זה חייב להיות הגורם העיקרי.

כאשר אתה משתמש בכישורי האגו שלך כדי להעמיד אותם לשירות האינטליגנציה האלוהית שלך, השניים יתמזגו ויהפכו לאחד בצורה מאוד מציאותית, ואפשר לומר, מקורקעת - משהו שהוא לא מיסטי, משהו שהוא אינו רחוק ומורם מעל הבעיות האנושיות. ממש להיפך. הנושאים האנושיים הופכים לקדושים בזכות היכולת שלך לקחת אותם כקרש קפיצה, , כמדדים, כמורי דרך רוחניים, שהם  אכן  כאלו. בה במידה שאתה מחויב לנתיב שלך ולאמת שלך, אתה תהפוך למכשיר מצוין שדרכו התודעה האלוהית תוכל להדריך אותך ולעורר אותך, לא רק לגבי ההגשמה שלך אלא גם בכל הקשור לעזרה לאלו שהופקדו  בידך או מי שיופקד בידך. תנאי מוקדם נוסף הוא המסירות שבה אתה משתמש בעבודת ההלפרשיפ כצורת הנתינה הגבוהה ביותר. יש לטפח את המסירות הזו. אתה חייב לבדוק את זה, שוב ושוב. אתה חייב לבדוק את עצמך. עליך לבדוק, כמובן, את המניעים השליליים של הרצון לעזור – אולי תחרות, אולי הרצון להאדיר את עצמך בעמדה נעלה – יש להתמודד עם כל המניעים השליליים הללו. אבל גם בזמן שהם עדיין פעילים בך, אתה כבר יכול, במקביל, לטפח את המניעים החיוביים. אתה יכול ליצור מצב אנרגטי חדש על ידי מחויבות חיובית במדיטציה שלך שאתה באמת רוצה להיות הלפר צנוע, לשרת בתוכנית האוניברסלית הגדולה, ולהיות מסור לחלוטין, לא למען האדרת האגו שלך - וזה חייב להיות מוצהר על ידך - אבל באמת במטרה לעזור לנשמות אחרות להגיע לאמת הפנימית  ביותר שלהן.

אם המניעים הללו מוצהרים וביקשת לקבל אותם לחזקתך, יהיה לך קל יותר ויותר בכל מפגש שיש לך עם מי שאתה ההלפר שלו ליצור את הקשר עם המקור האלוהי שבך. זה לא דורש שעות ארוכות של ריכוז. זו התמקדות מהירה, אבל התמקדות שהיא מאוד רצינית, מאוד כנה ומאוד טוטאלית. זה עשוי לקחת רק דקה של התמקדות, של הבעת הרצון שלך להיות מונחה על ידי האמת הגדולה יותר להתבטא דרכך ולהיות רק ערוץ. כשזה יקרה, האינטואיציות שלך, הקשר שלך עם המקור האלוהי, הפכו לתמיד אמינים יותר. כדי להגיע למצב זה, יש לחזור על גישה זו; יש להטמיע את זה על ידי יצירת הרגל חדש של התקרבות אל עצמך, והתקרבות  לפעילות של עזרה. גם פעילות זו דורשת תקופה של בדיקות. יהיו הרבה מבחנים - חייבים להיות הרבה מבחנים - מבחנים שמאתגרים את הכנות שלך ואת המסירות שלך. בהתחלה, ייתכן שתצטרך לתת מעצמך באמת, וגם במובן של לא לדרוש יותר מדי  תשלום כספי. אבל ככל שיעבור הזמן – ואתה תדע מתי – תרגיש זכאי לקבל גם תגמול מהותי, וזה אכן צריך להיות כך. אבל אם זה המצב לפני שתבחן את כנות המניע והנתינה שלך, תתקל בקשיים, קשיים שניתן להימנע מהם אם תעבור ברצון לתקופת למידה שבה עליך להחזיק בחופש לתת מבלי שתצטרך לקבל תגמול כספי בהתחלה. אז חייך חייבים להיבנות בצורה כזו שכאשר אתה הופך להלפר בנתיב, אתה צריך להיות מרחב תמרון ומרווח שבו אתה תאפשר לעצמך את תקופות המבחן הללו. הן עשויות להימשך זמן רב יותר או קצר יותר; כל מקרה שונה. אין כלל קבוע - אסור שיהיה כלל מוגדר. אבל אתה תדע ומי שעוזר לך ידע: כשהלב שלך טהור מספיק בנתינה, אז אתה יכול גם לקבל. ואם הלב שלך לא מספיק טהור בנתינה, אתה אפילו לא תאפשר לעצמך לקבל. אם אתה מאפשר לעצמך לקבל בניגוד ללב שלך, אתה תהרוס את זה במוקדם או במאוחר; אתה תצליח להרוס את הקבלה. אז ענווה ונתינה חייבות להיות הבסיס העיקרי להיבנות בך.

היבט נוסף שאני רוצה לדון בו הוא ההיבט של תחרותיות עם הלפרים אחרים. אינך מסוגל כרגע לפסול זאת לחלוטין. אם תעשה זאת, זה יהיה מאמץ שטחי שלא יבוא מבפנים, והניסיון, שוב, במוקדם או במאוחר ייכשל. היית מרמה את עצמך. במקום זאת אתה צריך לגשת לבעיה זו בפתיחות ובגישה מקבלת של היכן אתה באמת נמצא מבחינה זו, כמו בכל היבט אחר. אתה חייב לראות איך אתה מתחרה, איך אתה רוצה להיות טוב יותר מאחרים. אבל גם בזמן שאתה מתבונן בעצמך, תיפגוש את העמדה הזו עם האמת שהמוח שלך מסוגל לחשוב ולדעת. אתה יכול להתחיל את הדיאלוג באמירה שההשוואה שלך עם אחרים היא מדידה שגויה. לעולם לא תוכל להשוות את היכולות שלך לאלו של אדם אחר. בקש להיות מודרך מבפנים, לדעת זאת בכל רמות האישיות שלך. תשחרר  את האינטרס שלך ברצון להיות מישהו בכך שאתה טוב יותר מאחרים. דע שאתה יכול להיות העצמי המלא שלך רק כאשר אתה מפסיק להשוות וכאשר אתה הכי טוב שלך. אי אז, קנאה ותחרותיות בין הלפרים יהרסו את האוטונומיה שלך ואת הערוץ שלך.

עכשיו, כשתדעו את הדברים האלה, חברים שלי, אתם תצאו למסע של הפיכתכם להלפרים או של שכלול היכולת שלכם כהלפר בצורה מאוד בטוחה ומוגנת. כמה טוב אתם פועלים, יכול להימדד רק לפי הביטוי החיצוני ולפי הרגשת הביטחון, השמחה והמלאות שיש לכם על חייכם ופעילויותיכם - זה כמו כל אחד אחר.

שאלה

נראה שאני נכנס ויוצא ממצבים של רצון לתת ושל אי רצון לתת. אני מרגיש שזה נכון לגבי ההחלטה שלי להיות הלפר. אני לא סומך על המקום שאליו הגעתי. אני רוצה לתת, אבל אני מרגיש שזה מאוד מבולבל; אני מרגיש שמצפים ממני במצבים הלא רציונליים. אני רוצה קצת הדרכה בנושא.

המדריך

זהו מקרה של אמון שגוי וחוסר אמון. הפכת את הסדר. אתה סומך על אי הנתינה שלך, ואתה לא סומך על הנתינה שלך. אבל אתה גם לא סומך על הנתינה שלך כי בנתינה שלך יש עדיין וו, והוו הוא, אם יורשה לי לתרגם את זה למשמעות תמציתית, "אני נותן כדי שתבחין בזה, תשבח אותי, ותיתן ותמלא את דרישותי." כעת, כאשר אתה נתקל בסוג כזה של נתינה, אתה עלול אז ליטות ללכת לכיוון ההפוך ולהתרעם על האדם שכלפיו יש לך את הדרישות האלה ולו אתה רוצה להוכיח כמה אתה טוב. אתה מתרעם עליו בטעות והולך לקיצוניות ההפוכה של רצון לא לתת בכלל, מתוך תפיסה שגויה או הבנה שגויה שמשמעות הדבר היא שאתה חופשי ואתה עצמך. זה הבלבול שלך, והעצה שלי אליך היא שתעשה מדיטציה באופן פעיל, באופן ספציפי מאוד, שאפשר להנחות אותך מבפנים לתת לאחר בלי ווים, בלי להוכיח לא כלום לאף אחד - שאתה לא נותן כדי לרצות שום סמכות אנושית, וגם לא תסרב לתת כדי להתריס נגד סמכויות כאלה, כי זה המקום שבו אתה עדיין מחובר.

שאלה

אני הופך מודע יותר ויותר לרצון העצמי שלי ולרצון שלי לכוח ולשליטה ולאופן שבו זה השפיע עלי במובנים רבים. ואני יודע שזה הולך להיות דבר דומיננטי בהכשרתי כהלפר. כרגע אני מרגיש שאני ב"משיכת חבל" בין השניים. ככל שנעשיתי מודע יותר ויותר, אני מתעב את החלק המסוים הזה בי. כתוצאה מכך, אני מגלה שאני נמנע ממצבים שונים, ואני חושש שארחיק מישהו. זה כמו מעגל זדוני ואני יודע שזה לא בסדר, אבל אני לא יכול לצאת ממנו.

המדריך

עכשיו, מלכתחילה, אתה יודע שכל תיעוב עצמי שקיים הוא באופן מוחלט ובהכרח החסם עצמו שמונע ממך לשנות את מה שאתה מתעב. אם כך הייתי מציע כאן את הדברים הבאים. מכיוון שזה נכון שאתה לא יכול להרגיש כלפי אחרים בשום צורה שונה מהאופן שאתה מרגיש כלפי עצמך, כך זה גם נכון להיפך. בצומת הספציפית הזו, יהיה לך מאוד חשוב לראות עד כמה אתה שיפוטי כאשר אחרים עושים טעויות, או מה שאתה חושב שאלו טעויות. התיעוב שלך מהטעויות שלהם, הזעם שלך מהטעויות שלהם, זה בדיוק מה שגורם לך לתיעוב ולזעם על עצמך באותה מידה. תוכל לקבל פגם, חיסרון, מגרעת, אם תוכל לראות זאת ללא שנאה - באחרים וגם בעצמך - ולהתפלל ליותר סובלנות וליותר הבנה. כפי שאתה רואה את חוסר הסובלנות שלך ואת חוסר ההבנה של הפגמים, אתה יכול להתחיל בקבוצות שאתה נמצא בהן, בסביבה של הנתיב עם החברים שלך, היכן שאתה יכול ללמוד לקבל את מה שיש, היכן שאחרים מקבלים אותך, להביע רק זאת: "אני מתעב; אני לא סובלני; אני רוצה שתהיה מושלם, ואני רוצה שאהיה מושלם." הדרישה הזו לשלמות היא שעליכם לחשוף באשר היא, כדי להפסיק לתעב את עצמכם, כדי לקבל אותה מבלי לתרץ זאת, לקבל אותה במטרה של "כן, זה משהו לא כשורה, אבל המשאבים העמוקים קיימים בי כדי שאצמח מתוכם בהדרגה."

יש גם אלמנט של "אם אני יכול להיות מושלם מיד, אני לא אצטרך לסבול. אני לא אצטרך לסבול מההשלכות של החסרונות שלי". וזה, במובן מסוים, רמאות. אם כך, אתה באמת צריך ללמוד לקבל את מה שיש, בלי שנאה ותיעוב, ובלי הצדקה עצמית. זה יהיה המפתח. אתה יכול להתפלל לזה, לעשות מדיטציה עבור זה, לחשוף את זה, וזה יבוא.

שאלה

אני מרגיש קונפליקט עצום לגבי ההכשרה להיות הלפר. הייתי בקבוצת האימון (ההלפרשיפ) בשנה שעברה, ומבחינות מסוימות, אני מרגיש שלא נתתי לזה הרבה. ברמה מאוד עמוקה, אני מרגיש שאני רוצה להיות בקבוצת האימון, ואני רוצה להיות מסוגל לתת. אבל מעל זה אני מרגיש התנגדות אדירה לחשוף את עצמי ולתת. אני באמת מרגיש בי מקום שבו אני פשוט לא רוצה לתת. ותהיתי אם תוכל להציע לי מדיטציה כדי לגלות מה אני באמת רוצה לעשות בשלב זה.

המדריך

הייתי אומר שברגע שאתה מודע לכך שאתה לא רוצה לתת, אתה באמת מבקש בכנות מוחלטת וברצון טוב להיות מואר בפנים לגבי התפיסה השגויה של להחזיק את עצמך. אני יכול לומר שכאשר תלמד את ההרצאה האחרונה [הרצאה מס' 213 :המשמעות הרוחנית והמעשית של "לשחרר ולאפשר את אלוהים"], תמצא הרבה עזרה לבעיה זו. לחלק מכם יש מוטיבציה לרצות להתאמן כדי להיות הלפר. אתה יכול לעשות זאת גם בזמן שחלק אחר ממך מזהה את ההתנגדות שלך לתת. זה בסדר. ואתה לא היחיד. אבל תעבוד עם המדיטציה של הרצון לדעת מהי התפיסה השגויה, והשתמש במיוחד בהרצאה האחרונה בהקשר זה.

שאלה

מאז שהצטרפתי לקבוצת האימון, החרדה שיש לי בעזרה למישהו היא שאני חושש שאצטרך למצוא פתרון לבעיה שלו באופן מיידי - ואני רוצה לדעת למה.

המדריך

ובכן, תן לי לענות על השאלה הזו קודם. זו שאלה חשובה. הרעיון שעליך למצוא פתרון מיידי נובע מעצם החלק בך שבו אתה חושב שאתה צריך להוכיח את ההתאמה שלך ואת ההישג שלך. וזה מגיע מחלק האגו של העצמי המנותק. אם אתה יכול לאמץ את הידע הזה, את העובדה הזו, ואז לעשות מדיטציה פעילה וישירה שאתה רוצה לקבל את הנתיב, את האמת של האדם האחר, את הפתרון מהאדם האחר כפי שהוא מתפתח - שאתה הופך את עצמך למאוד קליט, שאתה משתמש בעקרון הקליטה ובסבלנות ובענווה, וברוח של המתנה ולתת לזולת לפרוש את עצמו - פשוט תקלוט את זה! ואז, תאפשר לערוץ שלך להדריך אותך. הערוץ הפנימי שלך יתאחד עם הדרך הפנימית של האדם לו אתה עוזר. זה באמת נישואים.

עזרה היא אחת החוויות המספקות, היפות, האצילות, המעצימות והממריצות ביותר שיש. זה באמת נישואים, במובן הרוחני, של הערוץ שלך עם הערוץ של האדם האחר. דרכו של האדם האחר נפרשת. זהו אורגניזם חי שחושף את עצמו, אבל הוא יכול לחשוף את עצמו רק לך - ואז דרך התודעה שלך לאדם עצמו - אם אתה עושה את עצמך קליט, אם אתה נותן לזה לקרות מבפנים, אם אתה סומך על התהליך יותר מאשר לעצב אותו בכוח המניע של האגו. זאת התשובה שלי.

שאלה

כאשר הלפר הוא בהתגוננות בחשיפת בעיה שיש לו עם מי שהוא עובד איתו , כי הוא לא יכול לסבול שיש אינדיקציה שהוא עלול להיכשל עם מי שהוא עובד - ולפעמים הוא נותן למצב להימשך חודשים על גבי חודשים - אני תוהה אם אתה יכול להגיד משהו על זה.

המדריך

כאשר המצב הזה קיים, וכמובן הוא קיים בין כל בני האדם – מטפלים, רופאים וכדומה – אז הוא חייב להתקיים, אולי במידה פחותה, אבל בכל זאת הוא קיים גם אצל ההלפרים בנתיב. למרות שמבחינה זו, אתה בהשוואה הרבה יותר פתוח, בהשוואה למטפלים ואנשים אחרים שהם יותר מכוונים במובן האגו. עם זאת, המטרה צריכה להיות לבטל את כל ההתגוננות הזו, וזה אכן אפשרי. אם זה עדיין קיים, אז אתה יכול לדעת שאתה באמת עדיין סומך יותר על הניראות, ולא על מה שיש. ומה שיש, זה תמיד המציאות האלוהית, בין אם המציאות האלוהית הזו מטושטשת לרגע על ידי ההגנות שלך, על ידי התפיסות השגויות שלך, על ידי השליליות שלך - אבל בכל זאת, זה מה שיש. לכן זה קרוב יותר ליופי ולטוהר של המציאות האלוהית מאשר כשאתה מעמיד פנים. כשאתה מגן ולא רוצה להראות מה יש, אתה מעמיד פנים. ואתה שם את "היתד"/ האינטרס בניראות ולא במה שיש. כולכם, לא רק הלפרים, אלא כולם, יכולים אולי להשתמש בחלק מהמדיטציה היומיומית שלכם בדיוק בשביל זה: "אני רוצה לשים את כל האינטרס שלי ולהשקיע הכל במה שהוא באמת, ולא במה שנראה." למדיטציה כזו ולתשוקה כנה אליה תהיינה השפעות נפלאות. אני גם מציע ששתי קבוצות האימון - הישנה שכבר קיימת והחדשה - יתחילו תמיד עם מדיטציה כזו - משהו כזה - שבה אתה שוב מציין את הכנות שלך במניע לעזור, וגם הרצון האמיתי שלך לא להיראות, אלא להיות.

שאלה

אני לא הלפר, אבל אני מלמד, ואני מוצא שלמצב יש הרבה אלמנטים שלדעתי יהיו ישימים. הדחף הראשון לגבי נתינה מרגש ושופע מאוד. אני נותן הרבה אנרגיה וזה בסופו של דבר מבלבל את האדם השני או שזה מציף מדי ולא מספיק מאורגן. אני שופט את זה כמשהו ילדותי, והפתרון שלי לבעיה הוא להיות הדוק ונוקשה ומאוד לא טבעי ומאוד בשליטה. אני מרגיש כאילו זה יגרום לאדם ללמוד, או שיתן לאדם את מה שיוכל להפנים, וכמובן, זה לא עובד. הייתי רוצה לדעת איך למצוא את הנתינה האמיתית.

המדריך

עכשיו, חייב להיות שילוב. הנתינה האמיתית, הזרימה האמיתית, ההשראה של החוכמה והאמת והאהבה ושלמות המרכז האלוהי, היא זרימה ספונטנית, כמובן. עם זאת, זרימה זו יכולה להיות הרמונית ומאורגנת רק אם האישיות החיצונית לומדת גם משמעת עצמית וסדר. כעת, אם הזרימה האלוהית תהפוך לתחליף למשמעת עצמית, היא תפורר אותך, כי זו אנרגיה אדירה והיא פועלת ללא ספק. זה עובד לפי החוקים והתנאים כפי שהם. אז זה תלוי באישיות האגו למצוא את האיזון הנכון. אתה בעצמך, עבור עצמך וגם עבורך כמורה, צריך להיות מודע לאיזון הזה: שהאגו חייב ללמוד את התיפקוד  שלו - לשמור על סדר, איזון, גישוש נכון בכל עת כדי לקיים או למצוא או למצוא מחדש את האיזון. אז האגו בטוח וחזק דיו כדי להרפות מעצמו ולאפשר את השטף האלוהי.

שאלה

אני מרגיש אשמה על כך שקיבלתי תשלום כדי ללמד. אני יודע שזה קשור לבעיה כללית יותר, אבל אני תוהה אם יש קשר למה שאמרת על עזרה, האם צריך לעבור תקופה של בדיקה לפני שמקבלים תשלום?

המדריך

לא, זה לא אותו הדבר, כי כשאתה מלמד את האומנות/המלאכה שלך, את האמנות שלך, את המיומנות המקצועית שלך, כבר השקעת, בלמידה. למדת את המכסה שלך כדי שתוכל להעניק. למלא תפקיד של עזרה רוחנית זו הצעה שונה מאוד. כמובן, במציאות זה אף פעם לא - לא בזה ולא בשום דבר אחר - נקבע על פי מה שאתה מקבל בחזרה, כי אתה יכול לתת בצורה מאוד לא אנוכית, במסירות ובאופן מלא, ולהיות פתוח לחלוטין לקבל את הטוב ביותר. היכולת של הלפר קלושה בהתחלה, כי היא מסתמכת בעיקר על הערוץ ולא כל כך על ידע חיצוני. לידע החיצוני יש גם תפקיד: הבנת החוקים, הבנת העקרונות כפי שאני מלמד אותם. אבל זה היבט מאוד מינורי. וזה עושה את ההבדל. אני חושב שבמקרה שלך הבעיה נובעת בראש ובראשונה מהאשמה שלך בכך שאינך רוצה לתת באופן מלא והרצון לקבל, ברמה הרגשית - של רמאות.

שאלה

אני מרגיש פיצול. ברמה אחת הייתי מאוד רוצה להיות עוזר, אבל ברמה אחרת, אני מרגיש מאוד חרד מזה והרבה חוסר רצון לוותר על ההימנעות שלי. ולכן החלטתי לא להצטרף לקבוצת האימון. אבל אני גם מרגיש שאני מרמה את עצמי. אתה יכול להגיב?

המדריך

כן. ובכן, זו החלטה שלך. אני לא אגיד שאתה צריך לקבל החלטה נוספת. אני לא אגיד את זה. אבל ההערה היחידה שאני יכול להעיר היא שאכן זה נכון - בכל פעם שהאי-נתינה תופסת את השליטה ומופעלת, אז אתה אכן מרמה את עצמך ואתה מרגיש את זה. למרבה המזל אתה מודע לזה ומסוגל ליצור את החיבור. וזה המחיר שאתה משלם. מכיוון שאתה מקופח - וזה חל על כל בני האדם - במידה שאתה מונע מעצמך ומאחרים את יכולת הנתינה שלך, אתה חייב להיות מקופח. אתה חייב לתת לעצמך פחות מהראוי, בדיוק באותה מידה.

שאלה

לאחרונה הייתה מחלוקת בינינו בנושא חשוב הקשור להלפרשיפ. בעיקרון, ניתן לייצג את שני הקצוות. האחת היא שמי שעובד חייב ללכת בדרכו שלו בזמן שלו. התמודדות ישירה עם ההגנות שלו עשויה לזכות בניראות חיצונית של צמיחה, אבל במציאות העובד רק יפייס את ההלפר, שהוא דמות הסמכות שלו. בדרך זו, עימות אינו יעיל. תן לעובד להיות היכן שהוא נמצא; הוא יעשה את העבודה. המחשבה האחרת היא שיש צורך בהתמודדות עם ההגנות והעצמי הנמוך. מבחינה רוחנית, אנו הופכים לערוצים בהלפרשיפ אמיתי, ויכולים לעזור לעובד לראות אמת ולהגיע לרמות חדשות של מציאות באמצעות עימות אמיתי ואוהב המאתגר ישירות את אזורי העיוות של העובד. אני מרגיש שאף אחת מהבחירות הללו כשלעצמה אינה שלמה ושהתשובה לשאלה זו היא כנראה שזה לא או/או, אלא שילוב כלשהו של שתי הגישות. באופן אישי, אני כן מרגיש יותר כלפי הבחירה השנייה, כי אני מרגיש שבתוך עימות אוהב, יש כבוד ומודעות לעובד ולתהליך שלו. בבקשה, האם תרצה להגיב על הנושא הזה ולתת לנו את כל מה שאתה מרגיש שיעזור לנו בשלב זה? אני מרגיש שאתה דוגמה למתעמת האוהב, ואני אסיר תודה לך על כך.

המדריך

אתה בהחלט צודק שזה אף פעם לא או/או. וזו אכן שאלה חשובה. אני רוצה להוסיף למה שציינת באופן נכון, שהזרימה הטבעית והתהליך של דרכו של הפרט עשויה אכן לחייב עימות. שכן האדם עשוי להיות די מוכן להתמודד עם היבטים מסוימים של האני הנמוך שלו, אבל הוא עלול להשלות את עצמו שהוא ישבר אם יעשה זאת. בכך שהוא לא עוסק בהיבטים האלה, הוא דווקא עוצר את הזרימה. כך שהאמת עשויה להיות הפוכה לחלוטין. תהליך הנתיב של אדם נעזר בעימות, לא נמצא בסכנה עקב כך.  לחכות תמיד עד שהאישיות החיצונית באמת תרצה להתמודד עם היבטים נסתרים מסוימים, לעתים קרובות מדי, מוביל רק לקיפאון ולמבוי סתום שיכול להימשך לאורך מספר תקופות חיים. צריך גם להבדיל בין אלה שמצטרפים לנתיב זה לבין אלה שכבר מחויבים עמוקות, שעבדו די הרבה זמן, ובמיוחד אלה שהם בעצמם הלפרים ומנהיגים. הראשונים צריכים לצמוח בהדרגה לתוך התהליך הזה, והם אכן דורשים רגישות מכווננת עד כמה צריך לעשות עימות וכמה לדחות ולעכב. צריך לחזק אותם, להרגיע אותם. יש לזכות באמון שלהם בהדרגה, ויש לבסס איזו אמונה מינימלית באלוהים ובעצמי הגבוה שלהם, לפחות אינטלקטואלית מלכתחילה, לפני שיתחיל עימות ישיר יותר של היבטים שקשה לקבלם.