שאלה

אפשר לשאול אותך האם אתה יכול להסביר את ההבדל בין העברה להשלכה?

המדריך

שאלה טובה. העברה היא כאשר יש לך רגשות מסוימים שאתה לא ממש מזהה ואינך מבין את מלוא המשמעות של הרגשות, כלפי הורה אחד או שני ההורים. אותם רגשות לא פתורים, הנמצאים בקונפליקט, סותרים או אמביוולנטיים, מופנים לאחר מכן לאדם אחר, שאמור למלא את תפקיד ההורים. השלכה, לעומת זאת, היא כאשר אתה מרגיש תכונות מסוימות, מגמות, איפיונים, היבטים בעצמך שאתה לא ממש יכול להשלים איתם, אתה לא ממש יכול לקבל, אתה נרתע מהם. לאחר מכן אתה חווה אותם באדם אחר, שם אתה מוצא אותם מטרידים ביותר או שהם מעצבנים אותך. זו השלכה. אתה משליך את מה שלא מקובל עליך בתוך עצמך על האדם האחר ומגיב לאדם האחר כפי שאתה באמת מגיב לעצמך. העברה תהיה יותר ברת- יישום עבור מערכת יחסים אנושית והשלכה תהיה ברת- יישום על מגמה, על היבט בתוך עצמך.

שאלה

כפי שאתה בוודאי יודע, דימוי ההלפר שלי שלי הוא המדיום [אווה]. אני שונא אותה עכשיו מאוד ומתחשק לי לעזוב את העבודה עם ההלפר. או שאני רוצה שיהיה לי סשן של דימוי עם אדם אחר, אבל לא עם המדיום. אני מרגיש רע מאוד עם זה, אני אפילו לא יכול להסתכל עליה.

המדריך

ובכן, ידידי, אתה מבין, גם כאן זו שאלה של להצביע בדיוק על הסיבה. כל עוד אתה מרפה מזה בתחושה המעורפלת הזו, אתה בורח. ואסור לך לברוח, כי עבדת קשה ובשקדנות כל השנים ובהרבה מאוד רצון טוב וביושר. אתה מגיע כעת לנקודה שבה, איפשהו, הישות הפנימית צריכה לקבל החלטה נוספת, כפי שקיבלת החלטות לפני כן בתוכך. אני לא כל כך מתייחס להתנהגות חיצונית. ההחלטה הפנימית הזו היא, "האם אמשיך עכשיו לשחק, להעמיד פנים". כי למרות המאמצים הכנים שלך בעבודה הזו - ויש מוטיבציה ממשית וכנה לנתיב הזה- אתה גם משתמש בנתיב הזה כדי להעמיד פנים, כדי לעורר דרמה, כדי לשחק משחקים וכל מיני דרמות, וכן לשחק. עכשיו, מגיע השלב שבו אתה צריך לקבל את ההחלטה הפנימית הזו: "האם זה אמיתי? זה הולך להיות אמיתי עכשיו? האם אני רוצה לחיות באמת, או שאני רוצה להמשיך להיות ילד המשחק ובכך להימנע מהחיים ולברוח ממצבים?"   אתה לא באמת שונא את המדיום [אווה]. זה לא נכון. אתה שונא את הפחד שלך מעצם ההחלטה הזו. ההתקדמות האמיתית שלך בעבודה הזו הובילה אותך לנקודה הזו, ואתה שונא את ההחלטה הזו. לכן אתה מחפש דרכים לברוח מזה. וזה כל כך מיותר. הפחד שלך כל כך לא מוצדק. אין ממה לחשוש. יש לפחד רק כשאתה ממשיך לחיות בהעמדת פנים, במשחק, בדרמטיזציה. זה יוצר כל מיני מצבים ונסיבות מאוד מצערים. ומה שאתה מפחד ממנו, אין לך מה לפחד, לחלוטין, ידידי. זו השנאה האמיתית שלך.

אתה מייצר שנאה, שהיא השלכה מעצמך, כי אתה עדיין לא יכול להודות בפני עצמך ולומר, "ובכן, הנה אני. מה אני רוצה לעשות?" זה יהיה אפילו טוב יותר אם תגיד "עכשיו, אולי אני עדיין לא מוכן, אבל זה המקום אליו הנתיב שלי נשא אותי. הנתיב שלי נשא אותי לנקודה זו, האם היא אמיתית או שאני רוצה להמשיך להעמיד פנים ולשחק?" גם אם תגיד, "כן, אני אמשיך להעמיד פנים", אתה תעמיד פנים פחות מאשר לייצר באופן מלאכותי כל כך שנאה עד שתשכנע את עצמך ותאמין בזה. זה לא נכון. אבל כדי לראות זאת בעצמך, אסור לך לרוץ, כי פתרון זה עם הלפר אחר לא יפתור כלל את הבעיה שלך. אתה רק תרגיש, עמוק בלב, את הבוז העצמי שגורם לך לא להתמודד עם מה שאפילו לא דורש אומץ.

שאלה

אין בי אמון לספר לה מה אני מרגיש לגבי זה.

המדריך

ובכן, אתה עושה את זה בכל מקרה. אז תאזור עוד קצת אומץ ותספר קצת יותר. עשית את זה בעבר ושום דבר לא קרה לך. אם אתה בורח מהפחדים שלך במקום לעבור דרכם, אתה לא באמת יכול לקצור את הפירות של העבודה הזו שתהיה זכאי להם. אתה מרמה את עצמך בעבור התוצאות. אתה לא רואה?

שאלה

זה קשור לאכזריות שלי?

המדריך

כן, אתה מבין, אתה מאוד צודק. האכזריות שלך היא גם משהו שלא התמודדת איתה ושאתה מעז לבטא אותה רק בדרכים מאוד עקיפות. אני מאוד שמח שיכולת לראות את זה ולומר את זה. זה גם מה שאתה חושש (מהאכזריות). ואתה יכול לעבוד על זה עם ההלפר שלך, שנמצא באמצע העבודה הזו איתך. כשאתה הולך למישהו אחר, שלא עוקב צעד אחר צעד, מפגש אחד אחרי השני, מה זה יכול לעזור לך בשלב זה? אתה יכול להתחיל רק במקום אחר לגמרי וזו תהיה בריחה. אל תפחד. זה לא הולך לצאת כמו שאתה חושב. אבל תסמן את זה. תאזור אומץ להגיד את זה.

שאלה

בכל טיפול אנליטי, יש מצב העברה שנבנה. רבים מהאנשים שעוסקים בלימוד הנתיב עושים גם ביו-אנרגטיקה, ואני מרגיש שזה יוצר בלבול כיצד להתמודד עם מצב ההעברה הזה. אתה יכול לתת לנו תגובה על זה?

המדריך

אני לא רואה שום קונפליקט במובן שאתה רואה אותו. ההעברה תמיד קיימת והבעיה באמת קיימת, לא שבביואנרגטיקה יש לטפל בהעברה אחרת ממה שהיא בנתיב. איך שאני רואה את זה, מנקודת המבט שלי יש לטפל בהעברה באופן בלעדי באופן שזה יעזור להפוך את האדם שעובד בנתיב להיות מודע לעיוות שלו, באופן שבו הוא תופס את המתרחש. עד שזה אכן נעשה, אז תמיד יתקיימו קונפליקטים, בין אם אדם נמצא רק בנתיב, רק בביו-אנרגטיקה, או בשניהם. עכשיו, זו לא משימה קלה, כי לעתים קרובות אדם אפילו לא מסוגל לבטא  את מה שהוא קולט. הוא כל כך מעורב באופן עיוור במה שהוא תופס עד שהוא אפילו לא משוחח על זה; זה אפילו לא מושג מודע. אז זו המיומנות של ההלפר ליצור את מה שהוא או היא, מי שעובד, תופס אצל ההלפר שלו או אצל אחרים שאיתם הוא יוצר מה שנקרא מצב העברה. יש לבטא את התפיסה הזו בצורה ברורה, ואז האדם צריך ללמוד להטיל ספק בתפיסותיו, לפחות מלכתחילה, בקלילות, ולהשקיע באמת ברצון לראות: "האם זו האמת מה שאני קולט אצל ההלפר, אצל המטפל שלי?"

לעתים קרובות תראה שבעצם השאלה הזו, כשעושים איתה מדיטציה, מגיעה התגובה המיידית מבפנים שאומרת, "אני לא רוצה לדעת את האמת. אני רוצה להאמין כך וכך." ברגע שזה מתבסס, שוב יש לך נקודת תצפית הרבה יותר טובה, כי האדם אז לפחות מודע לכך שהוא אוחז במכוון במשהו שאולי זה לא כמו שהוא רוצה לראות אותו. זה כבר מביא בהירות מסוימת למצב. ואז כשהוא מודע יותר - ואם אסור לו לשכוח שזה מה שהוא קולט ושהוא רוצה לתפוס את זה ככה - אז הוא ירצה בסופו של דבר, אם יחליט כך, לראות את האמת. ואז הוא יתחיל לראות שתי תמונות: אחת מהעבר ואחת מההווה. לאט לאט תבוא תמונה שלישית: אחת, העבר כפי שהוא ראה אותו, ואז יהיה אולי רק חזון ערפילי איך זה היה יכול להיות בניגוד לאיך שהוא ראה אותו. והוא יכניס את מה שיש עכשיו, שבדרך כלל אינו תואם כלל לדרך שבה הוא רואה את ההלפר. רק כך ניתן לטפל במצב העברה באמת וביעילות. זה עשוי לקחת הרבה שנים, כי האינטרס וההתעקשות והכוונה להישאר בזה ולראות את זה כך, הם כל כך עצומים. אבל לפחות צריך להתברר, במוקדם או במאוחר, שאכן יש כוונה כזו, והכוונה היא גם לא לרצות לראות את האמת.

שאלה

מה שאני לא מבין, או יותר נכון מה שאני מרגיש שמסובך, זה שלכל אדם שמגיע לנתיב יש את הגישה המעוותת הזו לגבי ההעברה.

המדריך

מה שאני לא מבין, או יותר נכון מה שאני מרגיש שמסובך, זה שלכל אדם שמגיע לנתיב יש את הגישה המעוותת הזו לגבי ההעברה.

שאלה

כולם, בכל טיפול, בכל מאמץ. {כן} ואז נראה שכאשר הערוץ האינטואיטיבי של ההלפר נפתח לעזרה, היחסים שלהם לעבר – האם והאב – מציפים בשפע בחילוף בין ההלפר למי שעובד. ובמסגרת ההקשר הזה, המצב זהה להרבה טיפולים או מצבים אחרים.

המדריך

נכון. זה אותו הדבר. המצב זהה. האם תרפיסטים אחרים מטפלים בכך בדרך זו או לא, לא נמצא כאן לדיון. השאלה היא איך, על פי האמת הפנימית ביותר, מטפלים במצב כזה בצורה הטובה ביותר? עכשיו, אני אומר שכאשר הערוץ פתוח מצד ההלפר, אז הוא ילמד הרבה יותר מהר להנחות את האדם שהוא מנחה אותו להוציא החוצה את רגשותיו האישיים כלפי ההלפר ואז לבדוק באיזו מידה הם מציאות, באיזו במידה הם חזרות , חזיונות מעוותים של העבר. זו הדרך לטפל בזה. אם להלפר יש עניין בעצמו בכך שהוא לא רוצה לוותר על מצב מהילדות, אם הוא עצמו עדיין נמצא כלפי ההלפר שלו (הסופרוייזר שלו) במצב של עיוות ואין לו אחיזה כדי לראות את העיוות, הוא לא יהיה מצויד לראות זאת עם האדם שהוא מטפל בו.

שאלה

בשנה שעברה, בסשן מיוחד להלפרים, ציינת שהלפרים לא צריכים לעודד את מצב ההעברה.

המדריך

נכון. זה מה שאני אומר כאן.

שאלה

ובכן, במקביל, אני שומע אותך אומר שזה הכרחי או חיובי לעודד את מי שעובד לכוון רגשות או עמדות מסוימות כלפי ההלפר.

המדריך

לא הבנת את מה שאמרתי. לא אמרתי שזה חיובי לעודד את מי שעובד לבצע העברה. אמרתי שההעברה היא בלתי נמנעת, וההלפר צריך לנסות לעזור למי שעובד להוציא את הרגשות שיש לו כלפי ההלפר ואז לבחון אותם. זה לא אותו דבר. מה שאתה מכנה העברה הופך לתווית שמכסה הרבה יסודות. אבל בוא נגיד שהחזרה על מצב הילדות שבו האינטרס הוא לראות את זה כך, זה חייב לצאת החוצה וזה הכרחי. זו לא סתירה למה שאמרתי בשנה שעברה. עידוד מצב העברה זה לא מה שאני אומר כאן בכלל.

שאלה

אני מתחילה לתהות האם יש דבר כזה כמו סיבה אמיתית למצב מלחמתי או עימות אמיתי. נחשפתי למצב שבו האדם שאני במערכת יחסים איתו, אני מרגישה, שהוא מְעֻוָּת לגבי נושא מסוים. והאפשרות היחידה שיש לי היא לעזוב את האדם או להתעמת עם האדם, וזה הופך להיות כמו מצב של מלחמה. מה שאני עושה בדרך כלל זה להיכנע כדי שהמצב יִשְׁכַּךְ. אז תהיתי אם זה אפשרי לקיים סוג בריא של מלחמה?

המדריך

כן, יש. אבל, את מבינה, למעשה זו רק דרך אחרת לומר: האם יש תוקפנות בריאה? האם יש כעס בריא? כמובן שיש. אמרתי את זה הרבה מאוד פעמים. חוסר היכולת לכעוס משתק גם את היכולת לתבוע את זכויותיך ואת עצמך. את מעורבת אז במלחמה הדדית, שבה כל אחד מוציא לפועל את הסוף של זה.  אם את מעריכה את עצמך ואם את מממשת את הזכויות הפנימיות ביותר שלך לאושר, להיות נאהבת - שהן, כמובן, התוצאה כי היכולת שלך לאהוב ולתת מתחזקת יותר ויותר - וככל שזה גדל, זכותך לקבל אהבה והתחשבות גדלים, ויש לך זכות לעמוד על זכותך. וככל שהזכות הזו תגדל, לא תיקחי חלק בשוליים החיצוניים של משחק התפקידים או המשחק. את תעברי דרך זה. את לא תיתני לזה לקרות.

את תרדי לשורש הנושא, ויהיה לך הכוח הזה והמיקוד הזה. אז כאן, איפה שאת מסתבכת ונמצאת בקשיים מבחינה ריגשית, זה באמת כי את לא יודעת שיש לך את הזכות הזו. את מכורה לזה כי הכעס הנסתר הפנימי שלך - הכעס השלילי, המעניש, הנסתר, העקיף והערמומי - מנע ממך מלאהוב באופן אמיתי. ולפיכך לא יכולת לעמוד על זכותך להיות נאהבת. זה המיתאם כאן. ולפיכך, את לא יכולה לכעוס באופן בריא. הדרך לצאת מזה היא שתקבלי קודם כל את הכעס הרעיל. אז הכעס הבריא יתגלה.

שאלה

בקנה מידה מורחב, האם זה מקביל שיש לעמים שונים את זה

המדריך

כמובן. כאשר אנשים או עמים נמצאים במצב מלחמה, זה כבר תוצאה של בלבול ממושך. אז פגיעה היא בלתי נמנעת בתחום התודעה הזה. זו רק שאלה איזו פגיעה מובילה לבריאות ואיזו פגיעה היא חולשה וביטוי של פחד ותוביל למצב לא בריא עוד יותר. הבחירה הזו צריכה להיעשות לפני שאפשר לצאת בכלל מפגיעה.