שאלה

אני רוצה להבין ולהרגיש עמוק יותר מה זה באמת אומר להתמסר. מה טיבה של התמסרות? האם בכלל ה"אני " יכול להיכנע או שמא זו גישה או איכות כאילו האגו מושתק ורק ההוויה נמצאת במוּכָנוּת לקלוט? אני לא באמת יודע מיהו אלוהים ולכן מבקש הדרכה בכיוון של התמסרות. למי? לְמָה? האם רק עצם היחס להתמסרות מספיק? והאם אני יכול להיכנע לתפיסה, לרעיון מה אני חושב שאלוהים עשוי להיות, או שאסור לי- בתחילה- לחוות את אלוהים, לפני שאני נע לכיוון התמסרות. האמירה "אני מתמסר לחלוטין לרצון האל" מרגישה אמירה אדירה המרמזת על מוות בלתי אפשרי של אגו. האם אני שוגה בחשיבה הזו?

המדריך

התמסרות פירושה ויתור. זה אומר להיכנע ולזרום עם מה שמעבר לשליטת האגו האישי. כמובן שההתמסרות הבסיסית חייבת להיות תמיד לאלוהים, לישו שהוא ההיבט האנושי ביותר של אלוהים והכי קרוב לילדיו האנושיים. אם התמסרות לאלוהים היא הגישה העיקרית, יש להשיב על כנם ולשחרר את העוצמה והיושרה האמיתיים, בניגוד לאי ההבנה הנפוצה, המאמינה בדיוק ההיפך.

הסברתי זאת באריכות בהרצאה האחרונה [הרצאה מס' 245: סיבה ותוצאה בכמה רמות של תודעה]. אם התמסרות לאלוהים- שהיא תנועה טבעית- מוכחשת על ידי האישיות, עלולים להתרחש התמסרויות מזויפות: לאלים כוזבים, לכוחות חלופיים וכתוצאה מכך פחד מוצדק יעקור עוד יותר ויכחיש עוד יותר את ההתמסרות האמיתית לאלוהים. אם התמסרות לאלוהים ולרצונו תתקיים בכל היבטי החיים, יווצר איזון אוטומטי של התמסרות נכונה בכל התחומים. למשל, התמסרות לאהבה ולהרגיש כלפי אנשים מיוחדים בחייכם יהיו תנועה זורמת חופשית, בריאה ואורגנית, לעולם לא נשמרת ומוגבלת ללא צורך, ובכל זאת לעולם לא מוגזמת, יוצרת עיוורון וְוִתּוּר על אוטונומיה ואחריות עצמית.

התמסרות בריאה למנהיג, למורה או לבן זוג חייבת תמיד לְשַׁמֵּר את האמת הפנימית של האדם. מבחינה מעשית, המשמעות של זה יכולה להיות דעות שונות וכיוונים שונים. אם המנהיג, המורה, הסמכות או בן הזוג היו חורגים מרצונו של אלוהים, ההליכה שלך אחר אדם זה היתה מהווה בגידה עצמית, בגידה של האמת שלך, וככזו, של האמת עצמה.

איזון נפלא זה יכול להתקיים רק אם ההתמסרות לאל היא מוחלטת, עמוקה וכנה. אז אתה יכול לתת את ליבך באופן מוחלט לבן אדם אחר, אתה יכול למסור לו את כל רגשותיך, אתה יכול להכיר בסמכות שלו באזורים מסוימים שבהם אתה דורש מנהיגות; אך מעל לכל, הסמכות שלהם יכולה להישען רק על סמכותו של אלוהים. החוכמה לדעת איך ללכת אחרי מישהו ולוותר - ומתי לא - נובעת אך ורק מההתמסרות הבסיסית לאלוהים. ה"אני" אכן יכול להתמסר לחלוטין, אבל רק לאלוהים. רק על ידי התמסרות לאלוהים זה יהיה- כתוצאה מכך- חזק יותר וישתלב יותר עם עם העצמי האלוהי. אם ה"אני" ינסה להתמסר לאל כוזב כלשהו, הוא באמת יאבד את עצמו באגו חולה וחסר נוכחות. אתה יודע שהאגו חייב להתקיים כדי לנהל את העולם הזה אליו התגלמת. אבל יש כל כך הבדל בין אגו בריא לבין אגו חולה, בין חוסר אגו בריא לחוסר אגו חולה.  

אתה מבקש עזרה כי אינך יודע מיהו אלוהים. תתחיל לחוש את נוכחותו המוחשית רק כאשר אתה באמת רוצה למצוא אותו. האם אתה באמת רוצה למצוא אותו? או אולי ברצונך לנהל מריבה עם החיים, ועמדה נפרדת בה לא ניתן להחיל עליך דרישות ואחריות? אם אתה באמת רוצה להכיר את אלוהים, אתה חייב לרצות לעשות זאת, ולהתפלל שתחוש את התפארת שלו. כל שעליך לעשות הוא להסתכל סביבך ולראות את פלא הבריאה בכל היצורים החיים.

באופן טבעי, אם אינך מכיר את אלוהים, אינך יכול להתמסר לאלוהים. ואם אתה לא מתמסר לאלוהים, התמסרות לאחרים היא כמעט בלתי אפשרית. אבל אולי אתה יכול להתמסר באופן חלקי על ידי הקשבה עם האוזן הפנימית למה שנראה ככל הנראה חוכמה אמיתית - על ידי שתנהג על פי ההצעות וההוראות שבאים לעזור לך להסיר את כל החסימות המפרידות אותך מאלוהים. אתה אכן שוגה בהצהרתך שהתמסרות  מוחלטת לאל מרמזת על "מוות בלתי אפשרי של אגו". כפי שאמרתי, ההפך הוא הנכון.