top of page
שאלות ותשובות > אסופה 2
חוסר תקווה
שאלה
איכשהו, לראשונה, ההרצאה שלך [הרצאה מספר 151 אינטנסיביות: מכשול להגשמה עצמית] הרגיזה אותי מאוד. אני שואל את עצמי האם זה כך מכיוון שאני קרוב לנקודה שאתה מדבר עליה ומתנגד לזה?
המדריך
האם אתה יכול להצביע על מה שהרגיז אותך בהרצאה?
שאלה
זה קשור לתקווה שיכולה להיות לאדם.
המדריך
זה מרגיז אותך מכיוון שאתה עדיין לא מוכן לסמוך על זה. זה מרגיז במובן מסוים שאדם יודע שהאפשרויות הללו קיימות, ובכל זאת, אין האדם סומך על עצמו ללכת בדרך זו. זו הסיבה שחלק גדול מהאנושות מסכים באופן אלים עם חוסר תקווה, עם שליליות, עם התפיסה שהעולם הוא כאוטי וחסר משמעות וטעם.
זוהי ברובה משאלת לב כמו התקווה הילדותית שאֱלֹהוּת תעשה את הישועה עבורך, או שתיעזר על ידי כך שתעקוב אחר עצות וסמכות של אנשים אחרים כדי שאושר שמימי יירד עליך במהלך החיים שמעבר.
הדבקות באמונה חיצונית, לא משנה באיזו צורה- אורתודוכסית או לא אורתודוכסית- מכילה משאלת לב מרובה כמו חוסר תקווה. האחרון (חוסר התקווה) אומר, "אין צורך שאעשה דבר- להתמודד עם דבר לא נעים, לשנות את אישיותי או לוותר על גישה הרסנית שאני לא רוצה להשיל מעלי - כי כל זה בכל מקרה לא משנה מאום.""אם החיים לא הגיוניים, אם אין חריזה או סיבה, אם אין התפתחות ורצף של כל מה שחי, אזי, אכן, התגברות על פגמים באופי היא מיותרת. אם "נרשמים" / עושים מנוי לפילוסופיית חיים ניהיליסטית, אפשר להתנער בנוחות מהיבטים לא נעימים של הסתכלות אל העצמי.
זו הסיבה שחוסר תקווה הוא כמיהה לאֶסְקֶפִּיזְם (נטייה לברוח מהמציאות) לא פחות מאשר התקווה שמישהו תבונתי יטפל בי במקום שאני אעשה זאת. בשני המקרים, ניתן להימנע מלהתמודד עם הצדדים הלא מחמיאים ההורסים את המושלמות האידיאלית שאנחנו חושבים על עצמינו. שניהם שני צדדים של אותו מטבע: העתיד צבוע בורוד בחיים שלאחר מכן, המושג על ידי דבקות באמונה חיצונית וציות לחוקים וכללים המגיעים מבחוץ, אינו שונה באופן מהותי מחוסר התקווה של ניהיליזם. שניהם נמנעים ממה שנראה כל כך קשה – לפגוש ביושר את עצמי.
שאלה
האם אתה יכול לומר יותר על חוסר תקווה?
המדריך
כן. כן. כן. כן. עכשיו, חוסר התקווה שהאדם ורוב האנשים, הייתי אומר, סובלים ממנו , בזמן זה או אחר, הוא תמיד תמיד תוצאה של להיות נעול בבעיה של האדם עצמו. צד אחד רוצה החוצה והצד השני מתנגד ל"החוצה" ורוצה להישאר בעמדה קבועה והרסנית זו - מתוך פחד, מתוך עקשנות, תהיינה הסיבות אשר תהיינה.
כאשר נקודה זו אינה מודעת, מצב הרוח באופן מודע הוא חוסר תקווה. אתם בעצמכם חוויתם פעמים רבות שברגע שהפכתם נקודה כזו למודעת, וראיתם את זה כפי שאני מסביר את זה כאן, מיד חוסר התקווה נעלם, עוד לפני שאתם מוכנים אפילו ליישב את הקונפליקט. רק עצם העובדה שאתם רואים שצד אחד בכם רוצה לצאת אל החופש - אל העצמיות - והצד השני אומר, "לא, אני לא רוצה את זה; אני רוצה להישאר בדרכי הישנה." ברגע שאתם נמצאים מול זה, מתבוננים בזה, אפילו בלי לפתור את הסכסוך הזה, חוסר התקווה נעלם. מכיוון שאתם רואים מה גורם לצוואר הבקבוק, מה גורם לחוסר התקווה ושזה תלוי בכם.
בכל זמן שתבחרו, אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים. אתם יכולים להישאר שם ולהיות לא מאושרים, או שאתם יכולים לצאת ולהיות מאושרים. זו הבחירה שלכם. בכך שאתם רואים זאת, גם אם אינכם בוחרים בדרך המשחררת, אתם מפסיקים להיות חסרי תקווה. חוסר תקווה הוא רק תוצאה, מכיוון שאתם לא רואים את התסבוכת שלכם בנקודה שכזו. לכן אני אומר, בכל פעם שאתם מוצאים את עצמכם מרגישים חסרי תקווה, זיכרו את המקרים האלו ואימרו לעצמכם "הו,אה,אה, כאן בטח נקלעתי לנקודה כזו. ובאמת הייתי רוצה לראות את זה. מה הנקודה הזו ברגע זה שבה נלכדתי - שאני רוצה ואינני רוצה, שאני מתנגד ליציאה החוצה מכל סיבה שהיא. הייתי רוצה לראות את זה".
ברגע שאתם אומרים זאת, אתם מאפשרים לכוחות המדריכים שבתוככם לתפוס את מקומם. וזה יבוא. אני מבטיח לכם, זה יגיע - אולי מספר ימים אחר כך, אולי אפילו מספר שעות אחר כך, אתם תראו את זה. אל תתכווצו בעניין זה. אל תלחצו על קיום שיחות אינטלקטואליות. פשוט ציינו עובדה זו ותאפשרו להדרכה להתקיים והיא תגיע. אבל אם אתם נותנים לחוסר התקווה לבלוע אתכם, ואתם מסתובבים במעגל ואתם מתחפרים עמוק יותר ויותר אל תוך חוסר התקווה, זה (חוסר התקווה) מתחזק.
אתם משחקים את המשחק של חוסר התקווה, וזה הופך להיות כמעט בלתי ניתן להתרה. התחושה היא שכאילו אתם כמעט וכבר לא תוכלו לחלץ את עצמכם. האם לא מצאתם רגעים כשגיליתם קונפליקט כזה בדיוק, וברגע זה חוסר האונים נעלם? האם הרגשתם שהפיחו בכם רוח חיים?
שאלה
השאלה של מציאה, ברגע הספציפי, את הקול שאומר "אני לא רוצה לצאת”.
המדריך
כן. כן. זה נכון. בדרך זו או אחרת, ישירות או בעקיפין, זה שם. הגעתם פעמים רבות לרמות שונות בתוככם בהן ראיתם שאינכם מעוניינים לצאת החוצה. אתם לא זוכרים את זה? למשל, רגעים שבהם יכולתם לראות את האחריות העצמית מול הילד, שבהם אתם מתנגדים באופן מאד מודע לוותר על להיות ילד.
שאלה
כןןןןן !!!
המדריך
התקדמתם כאן. אתם נתקלים בתוככם ביותר ויותר סיבות מדוע אתם מאמינים שזה יהיה הֶסְדֵּר רע, ולמה אתם דבקים בדרך חיים שאינה מניבה את הסיפוק שיש לכם זכות לצפות מהחיים.
שאלה
הייתי רוצה להבין את הביטוי החיובי המקורי, אם יש כזה, של חוסר התקווה שחוויתי, ואיך זה התעוות ממשהו חיובי.
המדריך
יש חוסר תקווה שמוצדק מנקודת המבט היכן שאתם נמצאים, שאינכם רוצים לוותר על דפוס שלילי. בכל מקום בו העצמי רוצה להישאר בתבנית שלילית ורוצה להתעקש שזה חייב להיות כך, חוסר התקווה מוצדק. אבל, כמובן, זה מעוות והשימוש הוא לא כראוי כאשר האני אומר אז "זה חסר סיכוי כשלעצמו".
ברגע שאתם יכולים לעשות את הצעד לחלק הזה בכם שבו אתם אומרים, "אני לא רוצה לוותר על זה או על משהו אחר. אני לא רוצה להיכנע באופן מוחלט לעצמי האלוהי. אני לא רוצה לוותר על גישה מסוימת "- תהיה אשר תהיה - תמצאו כמה סירובים עקשניים כאלה. ברגע שתוכלו ליצור איתם קשר, תוכלו לראות שחוסר התקווה, מבחינה זו, מוצדק, ובמובן זה, הוא חיובי באמת.
אך חשוב שתראו שהוא מוצדק רק במידה שאתם רוצים לְשַׁמֵּר גישה שלילית, המכחישה חיים. חוסר התקווה נובע מהעצמי הגבוה. הוא אומר, כפי שהיה, "כל עוד אתה נשאר על אותו מַשִּׁיק , אכן אין תקווה." אבל זה לא אומר שאין שום תקווה כשלעצמה. אתם יכולים לוותר על הגישה הזו ואז תהיה תקווה.
אמרתי מספר פעמים שהעיוות והדואליות באזורים אלה הם שיש חוסר תקווה מזויף ויש תקווה כוזבת. אם יש לכם תקווה באותו מישור בו ברצונכם להשיג אושר מנקודת המבט של התפיסה השגויה, של הפסאודו-פיתרון של הדימויים, אזי אתם חייבים גם להיות חסרי תקווה.
עכשיו, אם תוותרו על ההתעקשות הזו, אם תוותרו על התקווה השקרית, למשל, לקבל אותה מההורים או מתחליף ההורים, אז גם חוסר התקווה תחלוף.
_________
שיר על חוסר תקווה:
bottom of page