המדריך

בואו נתחיל

שאלה

ברצוני לשאול שתי שאלות.

המדריך

כן.

שאלה

הראשונה היא בעיה שיש לי בעבודה יצירתית. יש לי רצון עז לעשות עבודה יצירתית. וכן, עשיתי כמה אבל לא כמו שאני חושב שאני מסוגל לעשות. יחד עם זאת, בכל פעם שיש לי הזדמנות וזמן לעשות עבודה מהסוג הזה, אני חווה התנגדות וקושי חזקים מאוד, אני מתקשה מאוד לעשות את סוג העבודה היצירתית שיש לי בראש, למרות שאני יודע שאני יש לי את הרעיונות ויש לי את אמצעי הביטוי, ובכל זאת הביצוע בפועל קשה מאוד. אני יכול לומר יותר על זה אבל אולי תרצה לומר משהו על זה, בנקודה הזו.

המדריך

כן. עכשיו אני אשמח לענות על השאלה הזו ואני חושב שכמה מחבריי האחרים ימצאו עזרה בדרכם שלהם למרות שאולי הם לא באמת חושבים על עבודה יצירתית. אבל בכל זאת, הם יגלו שחלק מהתשובות חלות גם עליהם.

עכשיו, הנה הבעיה. יש בך זרם תת-קרקעי שבו אתה חושש באופן חלקי מהנתינה של עצמך. על מנת לעשות משהו יצירתי הנתינה הזו של עצמך היא הכרח. וזהו אותו סוג של נתינה של עצמך כמו שחל, למשל, על מערכת היחסים -- עם מערכת היחסים האנושית, עם יחסי אהבה. גם שם קיים אותו זרם תת קרקעי של להחזיק את עצמך, וזה בדיוק הזרם הזהה בעבודה יצירתית, והוא זה שמחזיק אותך.

החלק השני שאחראי להתנגדות הוא הפחד שאולי לא תצליח לעשות את זה, או שיצחקו עליך אם באמת תשחרר, אם באמת תאפשר לעצמך, בספונטניות, את מה שייצא ממך ללא הגבלה, מהעצמי הפנימי ביותר שלך שלא יתנו לזה תקפות. ורק האינטלקט שלך, האינטלקט החיצוני הנכפה עליך עליך, יכול להגן עליך או לשמור אותך ממחויבות זו, מלהיות לצחוק כביכול, מהשפלה או מבושה. אני חושב שלא יהיה לך קשה מדי לוודא שרגשות כאלה קיימים בך.

עכשיו, ידידי היקר ביותר, תסתכל על הזרם הזה מנקודת מבט זו ותראה זאת. מצד אחד, הפחד מלגלוג, ואתה יודע היטב ששום תהליך יצירתי, בין אם זה נוגע לעבודה יצירתית ובין אם זה נוגע לביטוי של רגשות - רגשות אהבה - מאמץ יצירתי כזה לא חייב להינזק על ידי המוח הקטן החיצוני הדרוך.

וכשאדם מאמין שהמוח הקטן החיצוני הדרוך והזהיר עדיף על הכוח הסוחף הפנימי הזה, אז הוא בבעיה. וזה מה שקורה. אתה מעכב את עצמך עם כישורי אגו ניכפים, מה שהופך אותם לשומרים על הכוחות היצירתיים ביותר שלך שלא ייצאו ולא מפקידים בידיך את הספונטניות וההתגלות של הכוחות האלה שנוצרו אלה, ולכן אינך יכול להתחייב אליהם כי אתה מפחד מהלעג הזה ואתה מתאפק , אתה לא נותן מעצמך במובן הזה.

האם אתה יכול להרגיש את זה בדרך כלשהי ?

שאלה

כן, אני יכול להרגיש את זה ואולי תוכל להציע איזושהי מדיטציה ממשית ברגע שבו הבעיה הזו מתרחשת? אולי זה יעזור לי?

המדריך

כן, אכן. ההמלצה למדיטציה למילים כאלה תהיה, אבל כמובן, השתמש במילים חופשיות משלך. אני רוצה להדגיש שאני נותן רק את מהות הרעיון, אבל אל  תחזור באופן מילולי, פשוט השתמש במילים שלך.  הרעיון יהיה זה: "אני רוצה שיהיה לי את האומץ להפקיד את עצמי בזרימה היצירתית שמגיעה מתוכי. אני קורא לכוחות היצירתיים האלה ומבקש שהם יבואו לידי ביטוי. אני נמנע מכוחות האגו שלי לחבל בהם. כעת, למרות שנראה שזה מצריך אומץ, אני מחליט בזאת לאזור אומץ ולראות מה יקרה. אני, עם כל הווייתי, אתחייב באופן מלא לכוחות היצירתיים האלה שמתגלים. אני מרפה מהעצמי הקטן החיצוני שלי ואני סומך על עצמי האדם הפנימי."

ואז להרפות, ולהרגיש את ההשתחררות. וכאשר אתה מרגיש עצירה, שחרר. התחייב למעשה אמיץ לכאורה, להפקיד את עצמך בידי הכוחות הללו. וככל שתתרגל זאת, ככל שתהיה מודע יותר למעשים שמתוך התאפקות ועד להרפות, כך תהיה יותר בזרם היצירתי, עם כל זרם האנרגיה המתחדש שלו, שבו היצירתיות -- תהליך היצירה -- אינו מטלה, אינו חַדְגּוֹנוּת, אלא תהליך מעורר והשלו ביותר שקיים. זה ירגיש טוב, וככל שתלמד לבטוח בו יותר, יהיו לזה תוצאות מועילות.

מדיטציה נוספת, בשילוב עם זה תהיה הבאה: "הכוחות היצירתיים האלה שרוצים להתבטא מתוך עצמי, הם מועילים לחלוטין לכל הנוגעים בדבר. אין או או. זו לא התהילה שלי או עזרה לטובת האנושות, עם מה שיש לי לתת. אני מבין שחוסר הביטחון שלי גורם לי לחפש הכרה, והרצון הזה להכרה הוא שגורם לי להרגיש אשמה ולעצור את עצמי.

אכן, אני לא יכול להיפטר לחלוטין מתשוקות כאלה, אבל רצון כזה אינו פשע. ואולי אני מגזים, רק בגלל שאני מרגיש כל כך אשם על כך, שאני מגזים בתהילה שלי. אכן זה נכון, אני רוצה הכרה והרצון שלי להכרה לא כל כך שגוי אם זה לא באמונה כוזבת שזה או התהילה שלי או לעזור לאחרים. יכול להיות שאני ממלא את הצורך שלי בהכרה ובדרך לגיטימית לחלוטין וכשאעשה זאת לא אזדקק לתהילה, ואז לא תהיה חוסר התאמה בין ההכרה שלי כבן אנוש וכאדם, לבין מה שיש לי לתת לאחרים. שניהם יכולים להיות אותו דבר. הם לא צריכים להתערב אחד בשני. לכן לא אצטרך להרגיש אשמה על הרצון שעדיין קיים להכרה. ואם רק אוכל להיות מודע לעובדה שאני כן זקוק להכרה, ושבחלקו זהו צורך לגיטימי, לא אזדקק לתהילה מוגזמת."

מדיטציה זו גם תעזור מאוד, וגם זה יכול לחול על רבים מחבריי, שבדרכים אחרות, שבהן קיימת דואליות כזו, זה אני לעומת האחר, והאדם לא רוצה לוותר על הצרכים של עצמו כי הוא מרגיש, בטעות, שאם הוא יוצר לטובת אחרים, עליו לוותר על היתרונות שלו ועל הצרכים של וזה לא נכון.  הדואליות הזו היא טעות, והאחדות היא: מה שטוב לאחרים יהיה טוב לעצמך -- בין אם הטוב הזה בא לידי ביטוי בהכרה שאתה צריך או באמצעים שאתה צריך כדי ליהנות מחיים עשירים ומלאים בכל הרמות, אין הבדל. אז, האחדות הזו מתעלה ומתגברת לחלוטין על הפיצול בין אני לעומת האחר. ולכן, ההימנעות עקב אשמה ופחד ממחויבות נסוגה ומתפוגגת. האם אתה מבין?

שאלה

אה כן, מאוד.