שאלה

יש לי את הדחף האדיר הזה לעשות דברים יצירתיים, להיות טוב אבל אני לא יודע אם המניעים שלי הם בגלל שזה באמת בתוכי או, בגלל שאני רוצה שיקבלו אותי.

המדריך

כן, יש הרבה מזה שם, ויש גם הרבה מהשאיפה האמיתית של העצמי  הרוחני שלך שבתוכך. זה השילוב שמבלבל אותך. הצורך להיות נחשב ע"י האחרים כמישהו חיובי קשור מאוד לרגשות אשם שיש לך; כי אתה עדיין לא יכול לקבל שיש בך זעם כעס ורגשות דומים הקשורים לזה. לכן, העצה שלי היא שאם אתה יכול לעשות זאת - או לקבל קצת עזרה לעשות זאת כי זה מאוד קשה, אם לא בלתי אפשרי, לעשות זאת בעצמך - הצורך שלך באישור יפחת, ותמצא את הביטחון שלך בתוך עצמך. אתה מבין, הצורך להיות טוב, השאיפה להיות טוב, יכולים לבוא רק כאשר אתה יכול לקבל את הרע במלואו. וזה, כמובן, תקף לכל בני האדם. אם שואפים להיות טובים מבלי לקבל את הרע, זהו תהליך מאוד כואב, כרוך במאמצים ולא מציאותיים שמוביל לקונפליקט פנימי, לא לבריאות ולשלמות. זו הסיבה שאני אומר שהטוב שלך יכול לבוא לידי ביטוי רק כשזה נעשה.

שאלה

כל חיי הייתי בסילוף לגבי כישרון האמנות שלי. רק לעתים רחוקות השתמשתי בו כדי להעניק לעצמי הנאה. זה שימש כחלון ראווה, ולאחרונה בעיצוב של בגדים מצאתי כמות עצומה של שמחה כשאני עושה את זה. ועדיין, זה מגיע רק בחלקים. קשה לי מאוד להשתמש בכישרון שקיבלתי להנאתי, וברצוני לבקש את ההדרכה שלך בנושא זה.

המדריך

הפיצול של החוויה שלך וההתגלות החיצונית היא שיקוף מדויק של הפיצול של המחויבות הפנימית, המיקוד, הנתינה שלך ותשומת הלב. וגם אתה - בדומה לשאלה האחרונה אבל בצורה אחרת – מבלבל את עצמך. אתה מפזר את עצמך; אתה נשאר על פני השטח ואתה לא באמת נכנס לעומק. שלמות של תשומת לב והתמסרות לפעילות או למערכת יחסים או אחריות או משימה ספציפית אחת: בה במידה שאתה לומד זאת, באותה מידה אתה חווה יותר הצלחה. אבל זה עדיין חסר מאד בתחומים מסוימים, וזו הסיבה שאתה חווה את חייך כאילו אין בהם נקודת מיקוד.

שאלה

איך אפשר להגביר את היצירתיות?

המדריך

יש רק תשובה אחת: על ידי מציאת המכשולים הפנימיים, כלומר על ידי יציאה לדרך של הכרה עצמית. יצירתיות חסומה על ידי טעויות פנימיות. רבים מחבריי שבחרו בנתיב זה במשך זמן מה, חוו כי- במקרים מסוימים בהדרגה, בחלק מהמקרים אפילו די בפתאומיות – התגלה כישרון חדש או יצירתיות מוגברת בכישרון ידוע. הנתיב של חיפוש עצמי מביא לשחרור פנימי. בין נכסים רבים אחרים, זה גם מביא ליצירתיות מוגברת. המשמעות היא: ההתפתחות המקסימלית שאדם מסוגל לה. אין מפתח קסם ואין קיצור דרך. כל זה, אם קיים בכלל, לא באמת יעבוד, לא בטווח הארוך. התשובה בת הקַיָּמָה והאמיתית היחידה היא למצוא את זה בנשמה שהיא מאובנת, שהיא תקועה, כביכול. ויש חומר כזה בכל נפש ללא יוצא מן הכלל.

שאלה

חוויתי הופעה פתאומית של כישרון ויצירתיות חדשים, כפי שאתה יודע. אבל יש כל כך הרבה אמנים, במיוחד ציירים, שלא התגברו על שום חסימה פסיכולוגית ובכל זאת הם מציירים נפלא.  

המדריך

כמובן. אין לזה שום קשר. לא אמרתי או רציתי לרמוז שיצירתיות קיימת רק באדם הבריא, או הבריא יחסית. לאנשים רבים יש כישרון גדול ובכל זאת הם בני אדם עם בעיות באופן עמוק. הם פשוט שחררו חלק מסוים של הנשמה - אולי בגלגולים קודמים - כך שהיצירתיות זורמת החוצה בכיוון ספציפי.  זה עדיין לא אומר שהסרת המכשולים שלהם לא תגביר את היצירתיות שלהם.

זה עשוי להביא גם כישרון נוסף, שמשפר ומשלים את זה שכבר בא לידי ביטוי, או שהוא עשוי להביא להרמוניה ולהעלות את הכישרון הגלוי לגבהים חדשים. למעשה, לעתים קרובות קורה שהנשמה הבעייתית שיש לה מצד אחר כישרון יצירתי גדול, לא מאוזנת במיוחד בגלל דיסהרמוניה זו. מה שאמרתי קודם לא צריך להוביל אותך להסיק שכשרון יצירתי אפשרי רק בתוך נשמה בריאה. אני רק רוצה לציין שככל שהנשמה בריאה יותר, כך יכולה לעלות יצירתיות נסתרת אל פני השטח, וגם שהדרך שבה מתבטא הכישרון תלויה בחופש פנימי.

שאלה

בקשר לעבודה שלי, יש צורך מתמיד בזרימה יצירתית, רעיונות טובים, קליטה של מה מתאים למצבים רבים ושונים. אני מודע להתכווננות פנימה ולבקש זרימה יצירתית והתשובות מגיעות. אבל לעתים קרובות, אני מבקש השראה יצירתית שבה אין רווח מיוחד לעצמי הקטן, ל 'אני הקטן' או לאגו, אלא לשרת את המצב הקיים ולעתים קרובות זה לא מגיע. אני תוהה למה.

המדריך

אני אגיד לך למה, ידידי. זה בגלל חסימות בתוכך שעדיין לא התחלת להתמודד איתן. למה תשובות מגיעות לפעמים למרות החסימות האלה, ולמה לפעמים החסימות האלה מפריעות זה הרבה יותר מסובך להסביר. אני לא יכול להסביר את זה בצורה מוחלטת. אין שום חוק נוקשה ומהיר בעניין. זה תלוי בנושא, ותלוי באיזו מידה מאתגרים באמת את החסימות האלה. מצבי רוח מסוימים נוצרים בזמנים מסויימים בגלל החסימות, בעוד שבזמנים אחרים אתה חופשי מזה. אבל תהיינה התשובות הללו אשר תהיינה, העובדה היא שבה במידה שאדם נקי מחסימות - מאלמנטים לא מודעים – באותה מידה הוא מכוונן לכוח של העוצמות האוניברסליות - לכוח, לנוכחות ולאינטליגנציה של ישות אוניברסלית.

במידה שהאדם מנותק מהעוצמות האוניברסליות, חייבים לחשוף ולהוציא את המחסומים החוצה. זה חשוב ביותר כי במקרה שלך יש שם מוכנות כל כך נפלאה. ואתה רואה, אז חוסר האיזון הופך גדול יותר, רק בגלל שיש אזור עצום שבו יש כל כך הרבה הבנה נפלאה בך. אבל בגלל האזורים שאתה עדיין משאיר מבלי לגעת בהם; או שאתה מסתפק בחצאי פתרונות ומשאיר אותם בצל מבלי לאפשר תיקון אמיתי של הבעיות והבנתם; רק בגלל זה נוצר חוסר איזון. על אחת כמה וכמה זה לא מתפקד עם כל האישיות שלך. אני יכול להבטיח לך, בכל פעם שאתה מוכן לאושר אמיתי אתה תתמודד במלואו עם השאריות בנפש שלך בקלות, בצורה נינוחה, ללא פחד, ללא כפייה או ללא הרעיון, "אני מחפש את זה ומרגיש פחד וכתוצאה מכך, אני לא מוכן לקחת על עצמי את זה." זה שגוי לחלוטין; זו, לעיתים קרובות מאד, מסקנה שגויה חצי מודעת או לא מודעת, שיוצרת את ההתנגדות, "אם אני מסתכל על זה, אני נאלץ לעשות משהו בנידון."

לכן אני ממליץ, בכל מקום בו קיימת התנגדות כזו, לעשות מדיטציה באופן מכוון ולהגיד לעצמך: "אני לא נאלץ לעשות שום דבר. המודעות לא מאלצת אותי; רק חוסר המודעות מכריח אותי. יש לי זכות אפילו לבחור, אם ארצה, בדבר הלא נכון. זה לא אומר שיש השלכות נוספות כי אני עושה זאת. ההשלכות תהיינה פחותות אם ארצה לבחור במה שעלול להיחשב לא נכון." העצמי המוגבל מסתכל על החיים בצורה כזו של נכון ושגוי ללא קשר למידת השיחרור של האינטלקט. הפחד הזה מלטעות  - אותה ראייה מוגבלת של לבחון נושאים רק בהיבט של נכון או לא נכון - יוצר פחד והתנגדות מיותרים, ולכן מבטא את העובדה שאתה חופשי לבחור.  אין אלוהות מענישה. היחיד שמעניש הוא אתה עצמך. והסיכוי הוא שאתה מעניש את עצמך פחות כשאתה יודע מה אתה עושה, מאשר כשאתה פועל על פי מנגנון לא מודע.

יש עמוק בפנים אלמנט שיודע תמיד מה הוא עושה, ולעתים קרובות הוא מעניש בטעות. אז אל תפחד מהתנהגות כפייתית ומצורך לעשות משהו שאתה לא רוצה לעשות; או להיענש כי אתה בוחר חלופה שגוייה. זה גורם לך לחסום אזורים שכל כך חשוב לפגוש באמצעות אמונה ובכך לשחרר את עצמך. כמובן, שוב, זה חל על הרבה מאוד אנשים מה שאני אומר כאן. זה משהו שאי אפשר להדגיש מספיק, כי גם אלו מכם ששמעו ממני מילים כאלה או מילים דומות, אתם שוכחים את זה כשמדובר בפחד מיידי מאזור בו לדעתכם לא ניתן לגעת בו – ובאופן מוטעה כל כך.

פחד ואיסור ובלבול ואובדן עצמיות נובעים רק מאמונה מוטעית שיש בכם תחום טאבו שבלתי ניתן לגעת בו. תפגשו את זה באופן מלא, וזה יוכיח שוב ושוב שאתם משוחררים, מה שלא תחליטו לעשות.

שאלה

יש לי רצון עז מאוד לעשות עבודה יצירתית. עשיתי כמה, אבל לא קרוב למה שאני חושב שאני מסוגל לעשות. יחד עם זאת, בכל פעם שיש לי הזדמנות וזמן לעשות עבודה מהסוג הזה, אני חווה התנגדות וקושי חזקים מאוד, למרות שאני יודע שיש לי את הרעיונות ויש לי אמצעי ביטוי.

המדריך

יש בך זרם תת-קרקעי שבו אתה חושש, באופן חלקי, מהנתינה של עצמך. כדי לעשות משהו יצירתי, הנתינה הזו של עצמך היא נְחִיצוּת. וזהו אותו סוג של נתינה מעצמך, החל על, למשל, מערכת יחסים אנושית, יחסי אהבה. גם שם קיים אותו זרם תת-קרקעי של לעצור ולעכב את עצמך; זה בדיוק הזרם הזהה בעבודה יצירתית, והוא זה שעוצר אותך.  

החלק השני שאחראי להתנגדות הוא הפחד שאולי לא תוכל לעשות את זה או שיצחקו עליך אם אתה באמת מרפה, אם אתה באמת מרשה לעצמך ספונטניות, שמה שייצא ללא הגבלה מהעצמי הפנימי שבך, לא יהיה לו תוקף. לא יקבל אישור מבחוץ. ורק האינטלקט שלך – האינטלקט החיצוני הנכפה עליך – הוא שיכול להגן עליך או לשמור עליך ממחויבות זו, מלהיות מטרה לצחוק וללעג, כביכול, מהשפלה או מבושה. אני חושב שלא יהיה לך קשה מדי לוודא שרגשות כאלה קיימים בך.

עכשיו, ידידי היקר ביותר, תסתכל על הזרם הזה מנקודת המבט הזו ותראה שזה כך. מצד אחד, ישנו חשש ללעג. ואתה מכיר היטב שאסור לעכב כל מאמץ יצירתי - בין אם זה נוגע לעבודה יצירתית או ביטוי של רגשות אהבה – על ידי המיינד הקטן החיצוני, הדרוך. כשאדם מאמין שהמיינד הקטן החיצוני והזהיר הזה עדיף על הכוח הסוחף הפנימי הזה, אז הוא בבעיה. וזה מה שקורה. אתה מעכב את עצמך עם כישורי האגו הניכפים מעל, מה שהופך אותם לשומרים על הכוחות היצירתיים ביותר שלך, ואתה לא מפקיד את עצמך בידי הספונטניות וההתגלות של הכוחות היצירתיים האלה. לכן אתה לא יכול להתחייב אליהם כי אתה מפחד מהלעג הזה ואתה נמנע, אתה לא נותן מעצמך במובן הזה. האם אתה יכול להרגיש את זה בדרך כלשהי?

שאלה

כן, אני יכול להרגיש את זה. האם תוכל להציע סוג של מדיטציה או מחשבה ממשית ברגע שבו הבעיה הזו מתרחשת שעשויה לעזור לי לפתור אותה?

המדריך

כן, כן, כן, אכן. ההמלצה למדיטציה כזו תהיה...אבל, כמובן, השתמש במילים חופשיות משלך. אני רוצה להדגיש שאני נותן רק את מהות הרעיון, אבל אל תחזור באופן מילולי. פשוט תשתמש בהתבטאות מילולית משלך - והרעיון יהיה זה: "אני רוצה שיהיה לי את האומץ להפקיד את עצמי בידי הזרימה היצירתית שמגיעה מתוכי. אני קורא לכוחות היצירתיים האלה ומבקש שהם יבואו לידי ביטוי. אני רוצה למנוע ולהפסיק את כוחות האגו שלי מלהפריע לכוחות היצירתיים. כעת, למרות שנראה שזה מצריך אומץ, אני מחליט בזאת לאזור אומץ ולראות מה יקרה. אני, עם כל הווייתי, אתחייב באופן מלא לכוחות היצירתיים האלה שמתגלים. אני משחרר את העצמי החיצוני הקטן שלי ומפקיד את עצמי בידי האדם הפנימי."

ואז להרפות ולהרגיש את ההשתחררות. כשאתה מרגיש את ההתאפקות וההימנעות, תשחרר. תתחייב למעשה האמיץ, לכאורה, להפקיד את עצמך בידי הכוחות הללו. ככל שתתרגל את זה יותר, ככל שתהיה מודע יותר לפעולה מעיכוב ומניעה ועד לפעולה של להרפות, כך תהיה יותר בזרם היצירתי עם כל זרם האנרגיה המתחדש שלו, שבו יצירתיות ותהליך היצירה אינם מטלה, אינם מייגעים, אלא התהליך הכי מעורר, ממריץ ושליו שקיים. זה ירגיש טוב ויהיו לזה יותר ויותר תוצאות מועילות, ככל שתלמד את זה יותר ותלמד לסמוך על זה.

מדיטציה נוספת, שתתווסף על כך ובשילוב עם זה, תהיה הבאה: "הכוחות היצירתיים האלה, הרוצים להתגלות מתוך תוכי, מועילים לחלוטין לכל הנוגעים בדבר. אין או/או. זה לא 'או התהילה שלי' או 'עזרה לטובת האנושות' עם מה שיש לי לתת. אני מבין שחוסר הביטחון שלי גורם לי לחפש הכרה והרצון הזה להכרה הוא שגורם לי להרגיש אשם ולעכב. אכן, אני לא יכול להיפטר לחלוטין מרצונות כאלה. אבל רצון כזה אינו פשע; ואולי אני מגזים ומנפח את התהילה שלי, רק בגלל שאני מרגיש כל כך אשם לגבי זה. אכן זה נכון שאני רוצה הכרה והרצון שלי להכרה לא כל כך מוטעה, אם זה לא כרוך באמונה כוזבת שזו או התהילה שלי או לעזור לאחרים. יכול להיות שאני ממלא את הצורך שלי בהכרה בצורה לגיטימית לחלוטין. וכשאעשה זאת, לא אזדקק לתהילה, ואז לא תהיה חוסר התאמה בין ההכרה שלי כבן אנוש וכאיש, לבין מה שעלי לתת לאחרים. שניהם יכולים להיות אותו דבר וזהים. הם לא צריכים להפריע זה לזה. לכן, אני לא אצטרך להרגיש אשמה על הרצון שעדיין קיים להכרה. ואם אני רק יכול להיות מודע לעובדה שאני כן צריך הכרה ושבחלקו זה צורך לגיטימי, לא אזדקק לתהילה מוגזמת."

מדיטציה זו תהיה לעזר רב. וזה יכול לחול גם על רבים מחבריי, אולי בדרכים אחרות, שבהם קיימת דואליות כזו. זה "אני מול האחר", ואיש לא רוצה לוותר על הצרכים של עצמו כי הוא מרגיש באופן מוטעה, "אם אני יצירתי לטובת אחרים, אני צריך לוותר על היתרונות שלי או על הצרכים שלי." מה שלא נכון. הדואליות הזו היא טעות. האחדות היא: מה שטוב לאחרים יהיה טוב לעצמך. בין אם הטוב הזה בא לידי ביטוי בהכרה הדרושה לך או באמצעים הדרושים לך על מנת ליהנות מחיים עשירים בכל הרמות, זה לא משנה. עם האחדות הזו, הפיצול בין "אני מול האחר" מתעלה לחלוטין ומגוברת, ולכן תיפסק ההימנעות בגלל אשמה ופחד ממחויבות.

שאלה

יש לי שאלה לגבי חוסר תחושה בנשמה, שזה מצב כמעט קבוע בו אני חי. בהשוואה לכמה זיכרונות ילדות וכמה רגשות שהיו לי מדי פעם או אפילו חלומות, נראה שיש מעט מאוד חווית - רגש בחיי. מכיוון שמצב זה קיים, קשה לי מאוד לא להיאחז ברגש, בכל פעם שיש סיכוי לכך. ואז לאחר זמן מה, הרגש הזה שוב כבה. איך אני משאיר את זה בחיים, ברגע שאני מתחיל להרגיש כלפי אדם מסוים, במקום לכבות את זה בשלב מסוים?

המדריך

מה שאמרתי בתשובה לשאלתך האחרונה חל גם כאן. רגש הוא תהליך יצירתי שהוא ביטוי ספונטני מתוך הישות הפנימית ביותר. אם אתה רוצה לקבוע או לעצב או לתמרן את הרגשות עם העצמי החיצוני, אז אתה מונע את תהליך היצירה. במובן מסוים זה לא משנה אם אתה מרדים את הרגשות או אם אתה "גונב" אותם בצורה מלאכותית ותופס אותם ורוצה להעצים אותם באופן מלאכותי. שני התהליכים מתרחשים או שהם מעשה עקשני ומכוון שבוצע על ידי האגו החיצוני ולכן מונע את הספונטניות הפנימית.  המדיטציה הבאה תועיל: "אני לא צריך לפקפק בכך שהעצמי הפנימי ביותר מתבטא בספונטניות והרגשות שלו אינם זקוקים לעזרתי וההשתתפות החיצונית שלי."

כעת, אתה עשוי להיזכר בהרצאה מהזמן האחרון על התקשורת בין ההוויה החיצונית והפנימית, יכולות האגו והעצמי האמיתי או הפנימי [הרצאה מס' 132 תפקיד האגו ביחס לעצמי האמיתי]. לכן אתה יכול לעשות מדיטציה, "אני משתמש ברצון החיצוני שלי, בנחישותי החיצונית, כדי לקרוא להוויה הפנימית להתבטא. אני אשחרר בכוונה, עם הרצון החיצוני שלי כדי לראות מה קורה ולתת למה שבא להתגלות. אני לא אקהה בכוונה או אמנע את עצמי מרגשות, וגם לא אקח את רגשותיי בצורה מלאכותית. אני מפקיד את עצמי בידי הכוחות היצירתיים הנפתחים ונפרשים מתוכי. והאגו החיצוני שלי יודע הרבה פחות מהישות הפנימית הזו אילו רגשות מתאימים ומתי."

לאט לאט, ידידי, תיסחף לתוך הזרימה היצירתית הזו של הרגשות הספונטניים שלך. וזה יהיה הרבה יותר טוב. אבל זה עלול להוביל אותך בכבישים מהירים ובדרכים צדדיות שאולי, במבט ראשון, לא יהיו בהתאם למה שהמיינד החיצוני שלך חשב. לא משנה. תמשיך עם זה.   מדיטציה כזו, אכן, תביא אותך לחיים יצירתיים ספונטניים, שבהם הישות הפנימית שלך תנחה אותך ותהיה איתך, לא הרמות החיצוניות, הכפויות מעל, שהן לאין שיעור פחות מהימנות ושיכולות להזיק כל כך בגלל המגבלה שלהן. העצמי החיצוני הזה הוא שמונע מהעצמי האמיתי הזה שהוא כל כך הרבה יותר קרוב, כל כך סמוך יותר ממה שחושבים, אם קוראים לו באופן מכוון להתבטא.

שאלה

יש לי רצון גדול למצוא את הכישרון שלי. אבל אני מפחד מזה, כי אני לגמרי מודע לכך שאם אמצא את הכישרון שלי, אני לא אוכל להתמודד עם זה.

המדריך

ובכן, אתה מבין, עצם העובדה שאתה רוצה לחפש את הכישרון שלך, מלכתחילה כבר מרמזת על עיוות קל ומוטיבציה כוזבת - כי אתה לא יכול למצוא את הכישרון שלך, אלא אם אתה מוצא את העצמי האמיתי שלך.  אתה לא יכול להתחיל עם הגג; אתה צריך להתחיל עם המרתף כשאתה בונה בית. הבסיס שכולל את כל השאר הוא העצמי האמיתי שלך. ואז, כאחד הביטויים הרבים של מציאת העצמי האמיתי שלו, יש למצוא גם את הכישרונות הספציפיים שבהם מצויידים בחיים אלה, כדי לתרום לחיים, להעשיר את החיים.

אבל אתה מתחיל עם היבט אחד ולא עם הבסיס. עצם העובדה שאתה עושה זאת מעידה מאד על משהו. זה מעיד על הנטייה ההססנית שלך שאיתה אתה ניגש לרצון למצוא את העצמי האמיתי שלך. אתה רוצה שיהיה לך רק היבט אחד שלו ומסיבות מסוימות בלבד. כאשר אתה מוצא את העצמי האמיתי שלך, יש לוותר על כל כך הרבה היבטים ילדותיים. זה הפחד והסלידה שאתה חווה שם ואיתם אתה חוסם. במקרה שלך, הייתי אומר להרחיב או לפרט על בסיס יסודי יותר, את הרצון עצמו שחייב להיות, קודם כל, למצוא את העצמי האמיתי בך שמכיל גם את הכישרון שלך.

שאלה

במשך זמן רב יש לי חסימה בפני ביטוי יצירתי בכל צורה שהיא, באמת, אבל זה הכי כואב לי בכתיבה שלי, שהיא צורת הביטוי הטבעית שלי. לאחרונה זה התחיל להשתחרר, אבל אני מתקשה ליצור קשר עם החלק בי שרוצה למנוע ממני לכתוב ולהביע את מה שאני באמת. ואני תוהה אם תוכל לספר לי משהו על זה?

המדריך

כן, כן, אני אשמח. הדרך הטובה ביותר עבורך להבין וליצור קשר עם בעיה זו היא לבחון ולצפות באותה בעיה בצורה אחרת. כי זה רק ביטוי אחד לבעיה של הפחד להרפות, לשחרר משהו ממך ולהתחייב לכך שכשזה יוצא, זה שם. בכתיבה יצירתית, זו תהיה המילה שזורמת החוצה. אתה מתחייב למילה הזו כשהיא עולה על הנייר. זה יוצא ממך. ואתה, עם המילה הזאת בחוץ, לוקח את הסיכון - הסיכון לכאורה, אולי, או סיכון אמיתי, חלקי - שישפטו את המילה, שיבקרו אותה. במילים אחרות, כל סוג של יצירתיות, אם נותנים לה לזרום החוצה, טומנת בחובה גם את היכולת לקבל ביקורת, להתחייב למצב שבו אתה עשוי לשגות. כעת, ברמה אחרת, תופיע אותה בעיה של שחרור מוחלט של רגשות האהבה שלך. לטוב ולרע, זה תמיד מרמז על השחרור הזה, זה לתת לו לזרום ולתת לו לשאת אותך על העוצמה שלו. אין לך שרטוט, ערבות, פוליסת ביטוח, טיוטה מדויקת, שבה אתה רואה בדיוק איך ומה ייצא מזה.

זה האמון בכוח האהבה עצמו שיכול להתקיים רק אם לא תהיה מעורבת משאלת לב - שאין סירוב להסתכל על המציאות המעורבת במצב. אם אתה יכול לראות את האמת ולקבל את האמת של המגבלה שלך ושל האדם האחר, ואם אתה יכול לאהוב על ידי שחרור - ולפיכך לשחרר את עצמך - אז האמון באהבה לא יהיה משאלת לב, אשליה ילדותית שחייבת להיות מאכזבת. יש את המפתח לאפשר לכוחות לזרום החוצה ולתת להם לשאת אותך: לוותר על השליטה באגו ולתת לעצמך להיות חלק מהזרימה. זוהי מחויבות של עצמך לזרימה הזו של עצמך ברגש של אהבה, מבלי לדעת בדיוק מה זה יביא.  ככל שתעשה זאת יותר, כך יבואו ממקום זה יותר כוח ובטחון. בתורו, תוכל לעשות זאת במידה שתוכל לקבל ולפגוש את הרגשות השליליים שלך, וללמוד כיצד להתמודד איתם בצורה הנכונה. זו בדיוק הבעיה כפי שהיא מתבטאת בכתיבה היצירתית שלך. יש פחד להרפות מהעצמי היצירתי - העצמי האמיתי שיש לו חוקים משלו; אתה רוצה לצפות בזה עם האינטלקט שלך ולשפוט אותו ולהיות בטוח שהוא מקובל על העולם ועל עצמך. זה כבר לא אפשרי לתת ליצירתיות שלך להתבטא כך, מכיוון שאתה יכול לאהוב כך. זו אותה בעיה.