שאלה

איך אני מתמודדת עם יריבות בין שתי בנותיי הקטנות? לא יכולתי להתמודד עם זה עם אחותי, אבל מה יכולתי לעשות כדי שהמצב הזה יהיה טוב יותר ולא גרוע יותר?

המדריך

ובכן, מלכתחילה, כפי שאת אומרת בצדק, המצב הפנימי שלך הוא הגורם האמיתי לקושי כזה. שכן בכל פעם שהורה התגבר על הבעיה שלו באזור הספציפי, הוא באמת מצויד לעזור לילד ולמנוע את האפשרות של קושי דומה. בה במידה שאת עושה זאת בעצמך, באותה מידה האמצעים החיצוניים שלך יצליחו. לעומת זאת, בה במידה שאת עושה את הדבר הנכון רק כלפי חוץ - את רק מנסה להיות הגיונית ואינטליגנטית וחכמה מבלי לראות ולבטל את הבעיה בתוכך – באותה מידה הפעולה שלך לא תזכה להצלחה מלאה. אם כך, הדגש העיקרי צריך להיות תמיד, בכל פעם שאת רואה את זה קורה עם הילדים שלך, לשאול את עצמך, "איפה אני עדיין מכבידה ומוטרדת מהבעיה הזו, למרות שהיא עשויה להתבטא עכשיו בתחום אחר לגמרי וכלל לא עם האח או האחות המקוריים המעורבים?" – יהא המקרה אשר יהיה; אני מדבר עכשיו באופן כללי.

כשתראי איך את עדיין סובלת מהבעיה הזו והיכן בדיוק היא באה לידי ביטוי, אז תמצאי באופן אינסטינקטיבי, אינטואיטיבי ואוטומטי את הטון הנכון, הפעולה הנכונה, המילה הנכונה, התחושה הנכונה, ותגיעי אליה ביריבות הזו. אז יהיו לך המילים הנכונות, שגם אם הייתי מסביר לך אותן או הייתי רושם לך אותן, הן לא היו ממש עוזרות. את יודעת באופן הגיוני שזה עוזר לתת אהבה ולהסביר- כי ילדים מבינים הרבה - אבל עזרה זו תלויה ישירות בעמדה שלך מבחינה זו. האם את מבינה?

שאלה

כן, אבל קיוויתי שתסביר קצת את היחסים בין אחיות ואחים, שכן כשמנסים להסביר להם למה זה כך, שאחת צעירה יותר והשנייה מבוגרת יותר והצעירה יותר, במובן מסוים, עומדת בדרכה של המבוגרת. הקונפליקטים האלה נראים אמיתיים.

המדריך

כעת, את רואה, כמובן, זו גם אמת שאת יודעת ויכולה להודות בפני עצמך שהייתה לך העדפה לצעירה יותר, מהסיבה הפשוטה שהזדהית עם הילדה שלך המבוגרת יותר ולא אהבת בה את מה שאת לא אוהבת בעצמך. אבל זה לא משהו שאת יכולה להסביר לה. מבחינת הילדים, מה שאולי תוכלי להסביר להם זה על ידי מציאת המילים הנכונות באופן אינטואיטיבי. אני לא מבקש ממך לחזור על דבריי - זה לא יהיה טוב. ילדים , או לצורך העניין מבוגרים – היכן שהם הם עדיין ילדים בתוך האני הפנימי שלהם- יכולים רק לחשוב ולהרגיש במונחים של טוטאליות וסופיות ואו/או. כאשר ילד מרגיש שלהורה יש, אולי, זיקה גדולה יותר לילד אחר, הוא מרגיש מיד שהוא לא אהוב לחלוטין. הוא לא יכול לקלוט שאמא או אבא יכולים להראות, אולי בדרך יותר חופשית ומופגנת את רגשותיהם לילד אחד, ועמוק בלב לא לאהוב את הילד השני פחות. כעת, אולי תצליחי להסביר להן שיש סוגים רבים של אהבה לסוגים רבים של מערכות יחסים ואישיות. מה שנראה לאחד פחות רצוי, כי השני מקבל זאת, לא מרמז על תחושה פחותה. כמו כן, זו תמיד שאלה של כל ילד, "אני רוצה הכל. אני רוצה את הכל לעצמי ואף אחד אחר לא צריך לקבל, אפילו לא את פרוסת העוגה הקטנה ביותר". לכל הילדים יש את ההרגשה הזו.

על ידי הסבלנות שלך והבנת העיקרון הזה, ועל ידי כך שתראי היכן את בעצמך עדיין חיה את העיקרון הזה בפינה נסתרת של עצמך, באותה מידה תוכלי לשדר להם שזה מה שכולם רוצים ושאהבה אמיתית בלתי ניתנת לחלוקה. ככל שאדם נותן יותר, יש יותר מה לתת, וכך תוכלי להביע את אהבתך. ככל שתהיי פחות אשמה, כך תהיה פחות חסר סבלנות, והידע הזה יועבר יותר.

שאלה

השאלה השנייה שלי היא, לאחרונה הרגשתי הרבה יותר בסערה והרבה יותר עייפה ממה שהרגשתי הרבה זמן - כאילו היו אלה חבלי הלידה של הניסיון שלי להפריד את עצמי מאמי. אני מרגישה כל כך הרבה שנאה עם אמא שלי ואחותי ואני לא יודע מה לעשות עם זה. אני מרגישה כל כך חלשה פיזית ואני רק תוהה אם זו הסיבה?

המדריך

כן, זה כך. הסיבה היא שאת מפחדת להביע את השנאה הזו כי את לא יודעת איך להיפטר ממנה בצורה בריאה. זוהי אנרגיה עצורה בך שאינך יודעת מה לעשות איתה. זה הכרחי שתמצאי פורקן כלשהו, אפילו פיזי, שתבטאי את זה בדרך כלשהי, ושתשחררי את זה מבלי לגרום נזק לאף אחד. את בעצמך יודעת שהיא קיימת ויודעת שזו אנרגיה שיכולה להמיר את עצמה למשהו מועיל יותר רק כשהיא מתקבלת במלואה ובאה לידי ביטוי מלא. הזעם האדיר בך הוא כלפי אמך ואחותך, כי עם אמא שלך לא היית הראשונה. זה הזעם וזו הסיבה שאת לא רוצה להרפות. את עדיין מבקשת לפצות על העבר מכיוון שהרגשת שנעשתה לך פגיעה.  אני מבטיח לך ומוכן לערוב לכך שתראי כמעט בו זמנית מצב שונה לגמרי עם בנותיך ברגע שתוכלי לקבל עבור עצמך שאמא שלך נתנה משהו, אולי קצת יותר במופגן ושונה, לאחותך מאשר לך - ברגע שאת כבר לא יכולה לריב עם זה, אלא לקבל את זה.

קבלה זו תתאפשר במידה שתכירי במלואה במשאלה המרוכזת בעצמי, "אני רוצה גם את האהבה הטוטאלית של אבא וגם של אמא. אני מתעלמת מכל השאר. אני הדבר הכי חשוב. לא אכפת לי מה קורה לאף אחד אחר, כולל אחותי, אבל אני רוצה את הכל לעצמי." כשתוכלי באופן מלא, שוב ושוב, להרגיש את הזעם שלך בקשר לסנטימנט הזה שבכך, עם המשאלה הזו, אז תוכלי לשחרר את הזעם באופן שלא ייגרם נזק - פיזי, רגשי ונפשי - על כל שלוש הרמות. אז תוכלי, כצעד הבא, לנסות לחליפין גישה חדשה לשאלה זו על ידי אמירה, "ובכן, האם אני באמת צריכה, למען הישרדות וכבוד עצמי, שאני זקוקה לכל בשביל עצמי? אולי זו לא טעות? האם אני אולי יכולה לחיות באותה מידה בכך שאני מודה שרגשות מסוימים עברו לאחותי מבלי שזה רושש אותי?" כאשר את יכולה להתכוון לזה ולחשוב כך, תתחילי להרגיש את זה. אז תהיי חופשיה מהקשר הזה. הקשר שלך עם אמא שלך קשור ישירות לזה. והבעיות של הילדים שלך, בינם לבין עצמם, קשורות באופן ישיר לכך. את תוכלי לחתוך את חבל הטבור הנפשי הזה ולא תצטרכי עוד לשנוא אותה בזמן שאת מצייתת לאמך, כאשר את מכירה במשמעות המלאה וההשלכה של הזעם שלך - שוב ושוב - למה את זועמת ומה רצית ממנה. איך הילד חסר הרחמים שבך התעלם מהכל ומכל אחד אחר, מלבד מהאינטרסים האישיים שלך - תאוות הבצע של הילד שרוצה הכל לעצמו. ככל שתכירי בזה יותר, כך תשחררי את עצמך מזה - ולא רק מהזעם, אלא במקביל מהקשר החונק.

שאלה

מכיוון שכל התקשרות הופכת להיות לחיסרון.

המדריך

לא!

שאלה

אחרת אתה פשוט לא קשור לשום דבר.

המדריך

לא! לא! לא! ישנן התקשרויות בריאות והתקשרויות לא בריאות.

שאלה

האם תוכל להסביר לי קשר בריא בבקשה?

המדריך

כן! כן! עכשיו בואו נראה את ההבדל. כדי לסכם: ההתקשרות הלא בריאה היא זו שתיארתי, בה האדם הופך את עצמו באופן מלאכותי לחסר אונים לחלוטין והוא תלוי באופן מלא בכך שנותנים לו ובהיותו המקבל. אבל זה משעבד כל כך הרבה שאז נותנים בְּרוּחַ לא נכונה, ברוח קנייה, ברוח של פחד ושיעבוד, לא בָּרוּחַ החופשית. כעת, ההתקשרות הבריאה היא זו בה שני אנשים עומדים על רגליהם בפנים, מצאו את מרכז הכובד בתוך תוכם, באני הפנימי שלהם, הם באחריות עצמית, אוטונומיים, ולכן הם רוחות חופשיות לתת ולקבל, ללא פחד, ללא תלות , בלי איום, בלי שעבוד, בלי ריצוי ובלי קנייה ומכירה. אולם, זהו אקט חופשי מאוד של נתינה וקבלה, וזו הדרך היחידה בה מערכת יחסים יכולה להיות מהנה. באותה מידה שקיימת התקשרות בריאה זו, כך היא מהנה. בה במידה שזו ההתקשרות הלא בריאה, כך היא בלתי נעימה. כמובן שעם רוב בני האדם, זה פחות או יותר תערובת של זה. רק במקרים נדירים זה נוטה מאוד לצד אחד. אבל קל מאוד לאמוד בדיוק היכן הפרט נמצא במערכת היחסים, להעריך באמת את החשבון העצמי עד כמה זה משחרר, מאפשר חופש, טוב, שמח ולא נעים, במובן זה, ובאיזו מידה זה אחרת.

שאלה

אולי מעולם לא ראיתי שום משפחה ביודעין באופן שבו אתה מסביר זאת, אבל אני לא רואה את זה באף אחד שאני מכיר. אולי מסיבה זו אני לא ממש מצליח להבין את זה. אתה יכול להגיד איך להשיג את זה?

המדריך

ובכן, ראשית על ידי ההכרה במידת ההתקשרות הלא בריאה שלך, לא להכריח את עצמך להתרחק ממנה אלא רק לראות אותה, בלי למהר, בלי שום חיפזון, בלי שום לחץ על עצמך, בלי שום איום שאתה כבר צריך להיות שונה, אבל גם בלי שום סייג, ועם הרצון לרצות לראות את זה באמת.

שאלה

אומרים שאהבה עבור גבר היא דבר בנפרד; עבור אישה, כל קיומה.

המדריך

האם זה מה שאת מאמינה?

שאלה

במובן מסוים, כן. מבחינתי, שמתי הכל לתוך זה ופשוט אין שום דבר אחר. אז זו אחת הסיבות שבגללן אני מתרחקת מזה. {כן} במילים אחרות, אישה רואה את הגבר כל הזמן [הכוונה- הגבר הוא מרכז עולמה]; אני חושבת שגברים, למען האמת, קצת יותר חכמים לגבי זה. הם לא צריכים לראות את האישה כל הזמן; ויש להם, אתה יודע, משהו אחר בחייהם. אני נוטה ללכת לכיוון של לחיות רק עם הרצון לראות את האיש. אתה יכול להגיב על זה?

המדריך

כן, אביא מספר תגובות בשתי רמות. ראשית אגיב ברמה כללית ואז ברמה הספציפית מבחינתך - או אם לומר זאת אחרת, ברמה החברתית וברמה האישית. עליך להבין שזה לא מצב טבעי: שגבר הוא ככה ואישה היא אחרת. לעיתים קרובות מאוד האנושות מבלבלת בין הדברים הללו מכיוון שהרגלים תרבותיים נקבעו לעיתים במשך מאות שנים בהן גברים חיים סוג אחד של חיים ונשים חיות סוג אחר של חיים, ואז זה מצטבר - לכאורה, כביכול - למה שמכונה בשם: עובדות טבעיות. ובכן, אלה אינן עובדות טבעיות. אלה עובדות מטופחות תרבותית. מטבעו, גבר זקוק לאהבת אישה באותה מידה כמו אישה, ואישה צריכה לפתח את עצמה ואת אישיותה, והיא צריכה להיות אוטונומית בתוך תוכה כמו גבר.

עכשיו אנו מגיעים לבעיה האישית שלך. אם את מרגישה צורך להיות רכושנית ולהיות כל הזמן עם הגבר, זה לא מתוך אהבה, יקירתי. זה בגלל הֶעְדֵּר הבַּעֲלוּת שלך על עצמך, החֶסֶר שאת לא אדם שלם. ולעתים קרובות זה עשוי להתבלבל עם אהבה.   נשים רבות מאד טוענות שזו אהבה כשהן זקוקות אך ורק להיות טפילים והן כך בפועל   על גבי הגבר בכל דרך ובכל הרמות. זה לעיתים קרובות כל כך, שוב ושוב, שבני אדם מתחילים להציג באור זוהר את הבעיות שלהם והופכים אותן לחוק טבעי כביכול, ואף הופכים את זה למשהו טוב, אף על פי שזה מצביע רק על בעיה שורשית עמוקה.

הרבה יותר מאשר לציין את היכולת לאהוב, זה מקטין את היכולת לאהוב. אהבה במהותה היא, בין הרבה דברים אחרים, מתן חופש לאדם האחר להמשיך את צמיחתו, להתפתח בדרכו, להפוך לאוטונומי, אפילו לטעות אם צריך. זאת אהבה. אהבה פירושה להרפות ולא תמיד שדברים ייעשו בדרך שלך. אהבה פירושה שאתם חזקים ועומדים על שתי הרגליים שלכם, בכדי שתוכלו לתת. שכן, רק מבחינה הגיונית, אתם יכולים לתת רק כאדם חזק, ולעולם לא כאדם חלש, לעולם לא כאדם נזקק שאינו יכול להיות לבד.

אז הייתי אומר, אף אחד לא מסוגל לקיים מערכת יחסים מתפקדת באמת שלא יכולה להיות מְסַפֶּקֶת ולמלא את האדם, כשאינו יכול להיות לבד. כי מי שלא יכול להיות לבד לא יכול להיות ביחד, וזה מוכח שוב ושוב. המציאות המעשית מוכיחה זאת. אם את נאחזת באדם האחר בחָסוּת כך שזה מעיד על נשיות, ואת מתגאה בכך שאת מכניסה את כל האני שלך לזה, כשאת בפועל רק נזקקת ולא סומכת על המשאבים שלך ורוצה שדמות חזקה יותר תטפל בך; מה שיקרה בפנים הוא שתתרעמי ותפחדי מהדמות החזקה הזו. ומה שיקרה איתו הוא שיתרעם כלפיך על איסור החופש הזה, שאת נצמדת אליו. כעת, חופש הוא אהבה. החופש הפנימי של נתינה הוא הסימן הגדול ביותר לאהבה - לתת לאדם האחר את הבחירה שלו; לתת לאדם האחר את הזכות לצמוח באופן הייחודי לו; לתת לאדם האחר את שלמות ההווייה שלך. אבל אם אינך הבעלים של עצמך, אינך יכולה באמת לדבר על אהבה. את יכולה לדבר על צורך נוירוטי שאכן יכול להיות מכוסה על ידי תחושה עמוקה לכאורה. זה עדין וזה דורש הרבה מאד תובנה וכנות רבה עם עצמך כדי לעשות הבחנות אלה, יקירתי.

אבל תמצאי, אם את יכולה לְאַמֵּת זאת, שאת יכולה רק אז להתחיל לבנות את האישיות שלך באמת כדי להפוך אותה מוכנה לשותפות אמיתית, איפה שיש נתינה ולקיחה, איפה שיש חילופים, שם יש לא רק את המחווה החיצונית אלא הנתינה הפנימית, לא רק של עצמך אלא את נותנת את האדם האחר לעצמו. וחופש פנימי מסוג זה הוא אהבה אמיתית. בגישה זו לא תדרשי ביחד מוחלט בכל עת. בגישה מסוג זה, לא תפחדי להיות לבד. יהיה לך הביטחון הפנימי לדעת שאת אהובה, ולכן לא תחששי מאובדן האהבה על ידי האדם האחר.

שאלה

אני מסכימה עם דבריך. אני מאוד מפחדת להיות במערכת יחסים כלשהי בזמן הזה, כי כשאני נמצאת במערכת יחסים ואני לא רואה את האדם כל לילה, אני נסערת. אני פשוט כבר לא אני עצמי. ככה הייתי ואני מרגישה שאני מתחילה לעזוב את זה. אני חוששת אפילו להתקדם למערכת יחסים בגלל חולשה גדולה זו שהייתה לי בעבר.

המדריך

ברגע שאת מודעת בצורה כזו - שהצורך הזה חונק אדם אחר, שאת כבר לא יכולה להשלות את עצמך שזו אהבה אמיתית - את יכולה לחקור את הערוצים האלו עוד יותר. מדוע את מציבה את הדרישות האלה? מה זה הדבר שאת מפקפקת בעצמך? כשתחקרי זאת הלאה ותעני על השאלות ברמה הזו העמוקה יותר, תראי שתתעורר בך עוצמה חדשה בה הכבוד העצמי שיש לך על מנת לסכן את החופש הזה, על כך שתאפשרי לאדם האחר לאהוב אותך מעצמו, בחופשיות, יגרמו לך להיות מסוגלת יותר להאמין בערך שלך.

לדרישה זו יש הרבה קשר לאמירה בפנים, "עליך לציית ולהיענות לרצון שלי, ואין לי אמונה שאם הרצון שלי לא יתגשם שאמלא את הצרכים שלי." וזה באמת אומר חוסר אמון ביקום, באלוהים, בעושר החיים ואמון מוגזם בכוח הרצון שלך. כי חוסר היכולת להשלים עם תסכול ולגרד מתחתיו (להתמרמר על זה), כביכול, קשורים מאוד לזה. את חושבת שאם תקבלי את הכל בדרך שלך במתח הדרוך הזה, אז יתמלאו הצרכים שלך. אבל אם תפתחי את היד ותתני לציפור לעוף משם, את עשוייה לגלות שהציפור תחזור. אזי, זו תהיה נתינה חופשית שתהיה הרבה יותר מוערכת, ותעניק לך את האמונה שאת אהובה.

אבל בדרך זו, לעולם לא תהיה לך האמונה שאת אהובה, כי את פשוט תאמיני שמה שאת מקבלת זה הִתְרַצּוּת והיענות לכוח הרצון הגדול שלך. את תשחקי במשחק כוח שבכלל לא ייתן לך את האמונה בהיותך אהובה. זה יוליך אותך שולל - הרבה יותר- לגבי כוחות הרצון שלך, שהם מוגבלים מאוד.

אז כשאת ניגשת לזה במדיטציה שלך, את יכולה להגיד, "אני מכינה את עצמי למערכת יחסים בה אני מסתכנת לפתוח את היד ולשחרר לחופשי, ולוקחת את הסיכוי שמה שאני צריכה, יבוא אלי- בסופו של דבר- בחופשיות, לא בהיצמדות ולא בשליטה, ואולי שום דבר לא יבוא באופן שאני מחליטה. אבל אולי הדרך בה זה יבוא, תהיה אפילו הרבה יותר טובה ומשמעותית." אם את יכול ללמוד את המחווה הפנימי הזה, יקירתי, את מכינה את עצמך לחוויה אמיתית בה תהיי משוחררת מפחד ומשוחררת מהצורך לשלוט.