שאלה

תהיתי אם לכאב פיזי יש ערך רוחני ואיזה ערך יכול להיות לו חוץ מזה, במיוחד אצל אנשים שמתים בייסורים. האם הם יכולים ליישם חוויה זו בצורה הרוחנית שלהם לקראת התפתחות נוספת?

המדריך

כמובן שזה אפשרי שרוחו של אדם ישתמש בחוויה ארצית בממלכת עולם הרוח. זה קורה כל הזמן מכל הבחינות. באשר לכאב במיוחד, זה תלוי בגישה. כאב כשלעצמו אינו בהכרח מועיל אם היחס אינו תומך ואינו חיובי, לפחות לא בזמן שהגישה הלא מועילה שוררת. כאשר משנים את הגישה, חווית העבר תהפוך לאחר מכן לבעלת ערך בדיעבד. אם לאדם יש גישה בריאה וקונסטרוקטיבית לכאב - או לכל חוויה לא נעימה אחרת - הערך הוא אדיר. הניסיון יהיה התרופה, כפי שהצהרתי כל כך הרבה פעמים. זה ייתן לך הבנה של הסיבות הפנימיות לחוויה זו. זה יהפוך אותך לחופשי ויקדם את הצמיחה, העצמאות והאושר שלך.

שאלה

לאחרונה היתה לי חוויה אצל רופא השיניים שבה קיבלתי חומר הרדמה וחזרתי הביתה וחשתי קהות בפנים. תהיתי האם אני לא יוצר אצלי קהות רגשית על מנת להימנע מכאב רגשי מסוים? כמו כן אני רוצה לשאול, מהו כאב?

המדריך

השאלה הראשונה היא כמובן בחיוב. נכון לחלוטין שבעבודתך, לאחרונה, אתה מתחיל לזכות לראות את זה בחטף, שחווית כאב גדול. לכן הקהית את עצמך כמנגנון הגנה, שבילדות, במקרה זה, היה למעשה חומר הרדמה וזה עבד. אבל זה לא עבד כששמרת אותו במקום שלא רק לא היה שם כל תועלת אלא גם במקום שאסר עליך לחיות. וכעת תלמד, בהדרגה ולאט לאט, להמיס את הכוחות המרדימים - לתת להרדמה בכוונה להישחק ולחזור שוב לחיים; להבין ששום דבר לא יכול להיות גרוע כמו קהות  התחושה, ושאתה מצויד לחלוטין לחיות בלי הכאב הגדול שחווית פעם, וללא קהות חושים, אלא בחַיּוּת דינמית. זו תהיה הדרך שלך עכשיו. זו הדרך שלך עכשיו.

עכשיו, מה זה כאב? יש באמת תשובה מאוד מאוד פשוטה. כאב הוא תוצאה של אי הבנה. זה בלבול. זה עיוות של המציאות. זה כאב. דמיינו איבר ישר ונינוח לחלוטין. באיבר הנינוח הזה שמתפקד בצורה מושלמת,  קח זרוע אחת: היא מתפקדת בצורה מושלמת. היא מסוגלת להגשים את כל מה שהיא אמורה להגשים, ללא לחץ. היא יכולה לעשות כל כך הרבה. אבל כשמעוותים את הזרוע, זה כואב והיא כבר לא יכולה למלא את תפקידה. וזה בדיוק אותו הדבר עם האישיות האנושית, הנפש. איפה שהמוח מְעַוֵּת, הוא לא יכול למלא את התפקיד יותר והוא נקלע למצב של כאב. מושג מעוות יוצר כאב ואינו יכול להגשים את מה שנועד להגשים.

שאלה

האם תוכל לתאר כאב פיזי?

המדריך

ובכן, זה עתה תיארתי את זה. בין אם זה פיזי, נפשי, רגשי או רוחני, זה בדיוק אותו דבר בכל הרמות. זה מה שזה. ככל שמתאמצים נגד המושג השקרי, ככל שנלחמים בו יותר על ידי הכחשה ומרד, כך נכנסים יותר מתח ועיוות.

הנפש צריכה ללמוד להרפות, להירגע. ובתהליך מרגיע זה, נראה כי הולכים בדרך ההפוכה על ידי קבלה באופן זמני את השליליות, לא בתחושה של האמונה "זהו זה", אלא בתחושה של התמודדות מול זה, התבוננות בה, להכיר בה תוך ידיעה מושלמת שזה תוצר של חוסר מציאות ואשליה, ועל ידי הקבלה של זה כאן וכרגע.  זה משחרר את המתח, כי זה אומר לחיות בעכשיו; זה אומר לא להתאמץ ולהתרחק מהרגע. קבלת מה שיש, להתעלות מעל השגיאה. לא על ידי מציאת האמת הרחק מעכשיו, הרחק מהרגע הזה, הרחק מהעצמי, אלא על ידי קבלת השלילי, מציאת המצב האמיתי והמאושר המוסתר, המונח ביסוד, ממש כאן ועכשיו – אבל רק על ידי תהליך הקבלה של העכשיו. לכן מתבצעים הרפייה של המתח, גמישות, שחרור, הרפיה של הנפש כולה. על ידי חתירה הרחק ממה שיש, בין אם זה בלחימה או מנוסה - וקהות היא קפיאה – המתח מגיע, נמצאים במצב של מתח, ולכן מעוותים יותר.

אם כך, במדיטציה ניתן להשתמש גם בזה על ידי הקשבה אל תוך עצמך, הקשבה אל תנועות הנשמה שלך, להיות מודע לתנועות הנשמה האלה בתוכך, להרגיש במדויק, לְאַתֵּר ולזהות - ראשית רק במעורפל ולאט לאט עם היותך מודע יותר מדויק לנפש המתוחה הזו, החותרת הלאה ממה שיש, במרד או בעוינות או בכניעה, במאבק או במנוסה, בהכחשה או בדיכוי. במקום זאת, עזוב את תנועת הנשמה, הסתכל על תנועת הנשמה, דַּבֵּר אל תנועת הנשמה הזו, והרשה לעצמך להיות תנועת הנשמה הזו, תוך שאתה יודע שזו אינה האמת האולטימטיבית; ולשמש ככלי, כאמצעי שאתה בתנועת הנשמה הזו משחרר ונמצא בעכשיו. זה אולי נראה קשה לחלק מכם להבין, אך אלו מכם שהתקרבתם או שהייתם קרובים לזה, מדי פעם, יידעו היטב מה משמעות המילים הללו.

שאלה

בעבר אמרת שככל שהאדם מפותח יותר כך הוא מרגיש יותר כאב. אני מרגיש שזה אי התאמה. איך שאני רואה את זה, ככל שהאדם מפותח ברמה גבוהה יותר, הוא מרגיש יותר את הכאב של האחר, אבל הכאב שלו, דרך הנתיב שלנו, פוחת.

המדריך

אתה צודק, ומה שאמרתי גם כן צודק; שניהם צודקים - אנסה להסביר באיזו דרך. אתה מבין, כשאנחנו מתעלים מעל הסטנדרטים של דואליות, מה שנראה כמו הפוך כבר לא הפוך. נכון אפילו לקבוע שככל שהאדם מפותח יותר, הוא מרגיש פחות כאב, וזה לא סתירה לומר שהוא גם מסוגל לחוש יותר כאב. אלה שלבי ביניים. מלכתחילה, ידוע לך כבר על ידי הרבה מאוד דברים שאמרתי במהלך השנים הללו, שמה שמישהו חש כלפי עצמו זה תמיד, אחד ואותו אחד, מה שהוא מסוגל להרגיש עבור אחרים.

כשאמרתי שככל שאורגניזם חי מפותח יותר, כך הוא יכול לחוש יותר כאב, זה נאמר במיוחד על המעבר מהמינרל למצב הצמח, ממצב הצמח למצב החי, מהחי למצב האדם. כי ככל שהמוּדָעוּת מאורגנת יותר, כך מרכזי העצב רגישים יותר. לכן, במצב המעבר של האבולוציה, מגיע שלב בו המודעות רגישה מאוד לכאב. רק כשהיא מתעלה מעל שלב זה, היא מגיעה לשלב נוסף בו הכאב כבר לא קיים - לא כי שהוא קהה בגלל מידה פחותה של תודעה, אלא בגלל שהוא מגלה את האופי המתעתע של הכאב.

זה למשל אותה  מחזוריות כמו שהסברתי את התהליך האבולוציוני מתודעת האל. יצור מאוד לא מפותח אין לו תודעה ולכן אין תודעה לאלוהים. ואז השלב הבא, בערך, יהיה סוג מאוד פרימיטיבי של תודעת אלוהים, שם אלוהים נמצא בחוץ, מוחצן, שבו אלוהים מייצג את כל המשאלות והפחדים.  ואז מגיע השלב הבא שנראה כל כך כואב, כאשר תודעת אלוהים המתעתעת הזו ננטשת ואתה מוצא את עצמך לבד, פנים אל פנים עם צורך באחריות עצמית, עם עיקרון שלטון עצמי שאתה ואתה בלבד מטיל עונש או נותן גמול לעצמך - שהיה מקביל למצב של כאב חשוף.   השלב הבא יהיה גילוי האופי האלוהי/ השמיימי של כל ישות, שיקביל לשלב בו הכאב כבר אינו חריף - לא מתוך קהות תחושה, אלא מתוך מימוש והפעלת המרכז האלוהי בתוכך, שאינו חווה כאב בתוך מציאות מוחלטת.  במצב ביניים של מעבר זמני מאחד למשנהו, המודעות של אחרים, כמובן, מתחזקת מאוד. במצב הפָּחוּת, האדם עוסק רק בעצמו ולזולת אין נגיעה במציאות - כאשר הפרט אינו עוסק בהשפלה של האחר, כאשר הוא מנסה לנצח, וזה כאב רגשי עבור האחר. כי זה מראה על התעלמות ממנו.

לכאב זה אין אחיזה במציאות, אך ככל שהתודעה גדלה ומתרחבת, קולטים את הכאב הזה של האחר ונמצאים באמפטיה איתו, וכבר לא נאלצים לנצח. זוהי הדרך האבולוציונית שעוברים בה. לפיכך לא מדובר בסתירות, אלא בשלבים שונים.  השלב הכי פחות מפותח יהיה קהות חושים, חוסר חַיּוּת, שום תחושת תודעה לא של עצמי ולא של אחרים. השלב הבא יהיה התודעה העולה, המתחילה להרגיש ולצאת ממצב של חוסר תחושה. אך הרגשה זו מוגבלת ובעלת גבולות צרים מאוד, והתודעה אינה מתרחבת או נפרשת מעבר לתחושה של עצמי, כאשר הדאגה לעצמי היא ראשונית ואחרים נראים כמו יצורים לא אמיתיים לחלוטין שאי אפשר להרגיש כל תחושת מציאות לגביהם. זה השלב בו סובלים מכאב של העצמי, אך לא של האחר.

ואז מגיע השלב הבא, שבו תחושת האחר נכנסת לשדה הראייה, ונראה שההבדל בין עצמי לאחרים נמחק במידה מסוימת, כך שהעניין באחר הולך וגובר. ככל שהאדם הופך למועיל וחיובי יותר עם עצמו, כך עליו להיות מועיל יותר עבור האחר. זה מרחיב את המודעות ואת התודעה ומעצים את היכולת לחוות, להרגיש. ככל שזה מתקדם יותר, כך ההבנה והתפיסה מַפְצִיעוֹת ומתבהרות בתודעה, שמעבר לניגודים של ההנאה וכאב, יש השלמה עם הנאה עילאית שאין לה שום קשר להיפך מהכאב שכל כך חוששים ממנו.  זה לא התענוג הקטן המתנגד לכאב. זהו תענוג הרבה יותר רחב שאינו חושש מההיפך. זה יהיה השלב הבא באבולוציה של התודעה. ובמובן הזה, מה שאמרתי אינו בשום פנים ואופן סתירה.

שאלה

אני מרגיש כבר חודשים רבים, כאבים בגב וברגליים. הייתי מודע להרבה מהשליליות שלי ולהרבה מההתנגדות שלי בעבודת הנתיב. הרגשתי עכשיו שלבי נסגר ומתחיל להיפתח אט אט. ונראה שכשהוא נפתח, הכאבים בגופי מחמירים. הייתי רוצה לדעת כיצד אוכל באמת לפתוח את עצמי בכאב הפנימי שלי שבא לידי ביטוי בגופי, כדי שאוכל לגלות את האמת.

המדריך

הכאב, מלכתחילה, הוא כשלעצמו באמת סימן להתקדמות שלך במובן שהכאב תמיד היה שם, רק שאתה היית מנותק מכדי להיות מודע לכאב. אם כך, זו אשליה לחשוב שהכאב מחמיר ככל שאתה פותח את הלב. אבל כשאתה פותח את הלב, אתה מרגיש את עצמך יותר. אתה יותר בקשר עם המציאות הפיזית, הנפשית, הרגשית והרוחנית שלך.

אם לא תעודד ותטפח את האמונה שהאשליה שלך היא המציאות והמציאות היא האשליה, הכאב יהיה חוויה זמנית מאוד. הכאב הוא באמת ביטוי לפחד שלך ולכיווץ שלך ולדחיסות שלך.

כשאתה פותח מעט, זה שעדיין לא פתוח מופיע בכאב ברמת התפיסות המודעות שלך. ההרדמה מתפוגגת. וככל שההרדמה פגה, יש תחילה כאב ריפוי זמני, כפי שכל מי שנרפא לאחר ניתוח יודע. ראה את זה ככזה. תסמוך על זה! אל תילחם בזה!

תהיו מודעים יותר להתכווצות הגורמת לכאב ובאמת לא שום דבר אחר, שום דבר אחר. וככל שתהיה מכוון יותר להוויה הפנימית שלך ותהיה מודע להתכווצות, ובמקביל תתפלל ליכולת לוותר על ההתכווצות, להירגע אל תוך הכאב ולקבל אותו, הכאב יתגלה כאשליה שהוא אכן כזה. בקרוב הכאב יהיה רך, וזרם של מציאות מאושרת יעבור דרכך ויראה לך שזה היה שם לאורך כל הדרך, רק שאתה דוחס את עצמך נגדו. האמון והסבלנות ולאפשר לעצמך להיכנס אליו וזוית הראייה החדשה שבאמצעותה יש לשקול את הבעיה, זה מה שאתה באמת צריך בשלב זה.

שאלה

האם החוויות הכואבות, התלאות והאכזבות האחרונות הקשורות למחלה שלי, נועדו ללמד אותי לסמוך על טובת החיים, יהיו ביטויים אשר יהיו? האם יש שיעור נוסף בכאב זה?

המדריך

כן, יש שיעור נוסף בכאב הזה. ואת השיעור הנוסף הזה קשה מאוד להסביר, מכיוון שחֲבֶרְתֵּנוּ  באמת יודעת את התשובה אך לא מיישמת אותה תמיד. היא יודעת את עקרון התשובה. היא הודתה בזה הרבה מאוד פעמים, אבל היא בוחרת לעצום עיניים היכן שהיא עדיין מבטאת את הדברים האלה – מביעה אותם בעיוורון - ומשוכנעת שזו דרך מסוימת, כשאכן היא באמת מבטאת באופן עקרוני את מה שהיא יודעת לעומק על עצמה. הכאב שהיא סובלת הוא כאב האשליות ורעיונות השווא שלה: של שיפוטיות, של פרשנות, וכתוצאה מכך של גישה והרגשה. לא משנה באיזו מידה היא כבר עבדה על כך והודתה בכך, עדיין יש בה החלק הזה שאינו משתף פעולה ולא רוצה לראות כיצד הוא בר ישום ובא לידי ביטוי בחייה, למרות ההודאה שאכן זה כך. ההודאה לא ביטלה את זה, והיא בוחרת שלא לראות היכן עדיין עובדות האשליות.

זהו השיעור שלה - היא עדיין צריכה לעבוד ולא משנה כמה כאב יש לה. תמיד יש הגנה והדרכה. תמיד יש את האהבה של האוניברסלי/ העולמי שמלווה אותה. זה בהחלט כך. כי היא לא נשארת לבד. אך בין אם היא בוחרת לראות את השיעור הזה ברגע זה ובין אם היא לא מוכנה לראות אותו ברמה עמוקה יותר, בכל זאת, השיעור ישיג את המטרה שלו. וכדי להשתמש במונחים שלך, יגיע הזמן שהשיעור יגשים את עצמו מעצם חוויותיה הנוכחיות, בהן בחרה. אבל, כמובן, זו תהיה תועלת גדולה מאוד אם היא יכולה להביא את עצמה לראות את האשליות ברגע זה, לראות איך היא מציגה באופן שלילי, באקטינג אאוט, את האשליות האלה בכל יום בחייה. הברכות קיימות. אין הפרדה. האהבה והברכות קיימות.

שאלה

אני מרמה את עצמי. אני באמת מבין כשאתה אומר שאני משתמש הרבה בפציעות כדי להתרחק מהעצמי הגבוה שלי. אחד הטריקים שאני רואה כעת כעצמי הנמוך שלי הוא שאם אני לא מרגיש כאב, אז אני ממש לא נמצא באמת. איפשהו אני עושה טריק קטן, ובמסווה של להרגיש את הכאב שלי, אני ממש מנותק מהעצמי הגבוה שלי. אתה יכול להגיב?

המדריך

זהו דבר חשוב מאוד כאן, ושוב זה אחד מאותם נושאים שבהם זה לא או/ או וזו שאלה של תזמון. כן, אתה צריך לזהות את הכאב, אך כשאתה מרגיש את הכאב ולא דוחף אותו הצידה או מכחיש אותו, אז אתה יכול לשאול את עצמך, "האם זה כאב אמיתי, או שזה כאב שייצרתי? האם אני משחק איתו משחק?"  כאשר התשובה תופיע כ'כן ', תוכל לשאול "מדוע אני עושה זאת?" ואז אחרי שלוש השאלות האלה, כבר תגיע לאותה רמה עמוקה שדיברתי עליה כאן. כפי שציינתי בהרצאה האחרונה [הרצאה מס' 233: כוחה של המילה], שאלות מתאימות הן לרוב מילת האמת הנדרשת ביותר - שאלות לעצמך.

לאחר מכן תוכל גם לראות בבירור רב, שכאב הנגרם כתוצאה ממניפולציה לא כנה הוא בלתי נסבל. אז אתה עלול להאשים את הבחור השני, אך יחד עם זאת, אתה הפקת את הכאב. זה בלתי נסבל דווקא בגלל שהשתמשת בו כנשק מניפולטיבי. אם זה היה כאב אמיתי, זה לא היה קשה מנשוא. לא היה מעורב בכך שום אשם. לא היית מציב דרישות שיש ללכת בדרך שלך או לא משנה מה יהיה. אז יש לך מדדים טובים לפיהם תוכל לזהות מה קורה בתוכך, אם תבחר בכך.   שוב אני ממליץ לקחת את זה עמוק ללב ולמיינד ושכולכם תהיו בתשומת לב, כולכם המעורבים בהשקעה הזו אך גם אלו שאינם מעורבים בדרך ישירה זו: שימו לב לחייכם האישיים. שכן ביחסים האישיים שלכם הדברים האלה קורים באותה המידה.

שאלה

אני מבחין שבקבוצות ובמיוחד בסוף השבוע האחרון בקבוצה בנושא הליבה האנרגטית (התחום של ג'ון פיירקוס), אני חווה שכאשר מישהו סובל מכאב אמיתי, אני מרגיש את הכאב שלי ואת הכאב של האדם האחר. אם אני מחבק את האדם הכואב, אני עוזר לאותו אדם לפסוע איתי באותה הדרך במהירות הכאב, כאב אמיתי. כמו כן, אני מבין שאם האדם האחר יחווה את קבלת הכאב, השפעת הכאב תחווה כהנאה מְרַפְּאָה. ואם אני מקבל את הכאב שלי, אני מרגיש את ההנאה המרפאת. מחוסר מילים להביע את הרגשתי, אגיד שאני נושא את האדם הכואב לפרשת דרכים. ביחד עם אחריות עצמית יש להכיר ולהודות ברצון להרגיש את הכאב ללא כל נוקשות. וכל אחד יכול היה לשאת את האדם האחר לפרשת דרכים אם הם מבינים את מנגנון הנפש ואת הכאב. הייתי רוצה שתתקן אותי אם אני טועה בטענה שאני מבין את המנגנון של הנפש עם הכאב, וכיצד אוכל לעזור בהמשך.

מה שאני לא מבין זה קירות האגו שלי עם כל הקישוטים. אני מרגיש מבוייש, והאגו- טריפ גורם לי להרגיש טוב וחשוב. אני מזהה את האגו טריפ שלי, ולאחרונה אני מרגיש שטיילתי בכל עונה, ובכל עונה זה תמיד קצת אביב. תודה שציינת עבורי שלא לקחת את האביב כמובן מאליו. כמו כן, אני מרגיש בחודש האחרון שגדלתי ושהיית קרוב אלי.

המדריך

בכל השנים שיכולתי לעזור לך ולהדריך אותך, תמיד הערכת זאת במיוחד כשאני מכנה אותך "הבן שלי". אז אני אעשה זאת שוב. עם זאת, כמורה אני לא לוקח רק תפקיד אבהי, אני תמיד גם חבר. וכל זה הולך, כמובן, לכולם. אם בדרך כלל אני נמנע משימוש במילים "הבן שלי", אצל רוב האנשים, זה בגלל שיש לזה קונוטציה שלילית עבורם. או שזה מזכיר להם מערכת יחסים שלילית עם אבותיהם, או עם מערכת יחסים ילדותית אידיאלית עם אבותיהם, שהם עדיין רוצים שתהיה קיימת. או שיש לזה קונוטציה דתית.

ועכשיו לשאלתך. אין ספק שמה שאתה חווה כעת הוא תוצאה של התקדמות רבה. העובדה שאתה יכול לחוות את הכאב שלך, לעבור דרכו ובכך להפוך אותו לזרמי חיים חיוניים זה בדיוק, בין השאר, העניין של עבודת נתיב זו. לא פעם אמרתי שבה במידה שאתה מכיר, מרגיש וחווה את עצמך, כך אתה יכול גם לעשות זאת עם אחרים וכך לעזור להם. אתה צודק שהאגו שלך הוא עדיין אלמנט שמטשטש מדי פעם את האור שלך. עצם היותך מודע לכך, ולהתפלל שאינך זקוק עוד לאישור עצמי לא יעיל מסוג זה, ישחרר אותך יותר ויותר מהנטל הזה. המשימה שלך תתפתח באופן טבעי ואורגני ככל שתמשיך בדרך זו. אל תהיה מודאג בגלל זה, פשוט תעקוב אחר ההנחיה הפנימית שלך. יש לך חלק בהשקעה הנהדרת הזו. אחרי הכל, זה לא יכול להיות לשווא, שעברת מיליוני קילומטרים - באופן אלגורי, כמשל כמובן, מבחינת ההתפתחות הפנימית שלך- במהלך התקופה שחלפה לאחר שהצטרפת לנתיב הזה. כאשר אתה מוצא את עצמך גאה, דע זאת, אך אל תהיה קשה מדי עם עצמך. זה אנושי ונובע מהתפיסה המוטעית שלנו שאין לך ערך אמיתי ואתה זקוק לאישור מתמיד באמצעות אחרים. אתה מבורך, ויש שמחה גדולה בקרב חברי הרוח שלך, שכן אכן זכית בכמה ניצחונות. זה לא היה קל עבורך, אבל עכשיו אתה מתחיל לקצור את הפירות. אתה מרגיש מה זה אומר להיות מבוגר, מקיים את עצמו, אחראי על עצמו ומסוגל לפגוש את החיים בתנאים שלהם. אלה באמת הפירות הנחשקים ביותר שגורמים להגשמה ולאושר.