פסוק מס' 13: האם תוכל לשפוך מעט אור על אופי השפה הסמלית המשמשת בתנ"ך? לדוגמה בפיסקה כמו זו: "ואם עינך הימנית תפגע בך, תלוש אותה והשלך ממך, כי מועיל לך שאחד מאיבריך יאבד ולא שכל גופך יושלך לגיהנום". להבין את זה פשוטו כמשמעו יהיה, כמובן, הרסני ואני בטוח שזה לא נועד לכך. עם זאת, יש בזה נוקשות ואני אישית מגיב לזה בכעס ובמרדנות. איך זה באמת אמור להיקרא ולהתפרש - ברוח של אהבה?

המדריך: המשמעות האמיתית של האמירה הזו היא, כמובן, שכל מה שמונע מכם את ההגשמה האולטימטיבית שלכם, מכל הבחינות ובכל הרמות, יש לגרש ולהכחיש. הכוונה היא לגישה, למחשבה, לדעה, למעשה, וכמובן לא לאיבר פיזי. לאיבר פיזי כשלעצמו לעולם לא תהיה השפעה כזו על האישיות.

ספציפית, סמליות העין חלה על ראייה מעוותת של החיים, של אלוהים או הבריאה, של דברים כפי שהם באמת. השפה החזקה מנסה להדגיש את חומרת ההשלכות כאשר האדם מתרחק מהאמת של חוקי אלוהים ברצון עצמי, עקשנות וגאווה, בחוסר אמונה ובחשש שחוקי אלוהים לא יטופלו באופן הוגן על ידי האדם.

הנזק העצום שהוא גורם לעצמו בדרך זו עולה בהרבה על הכאב אפילו של אובדן עין או איברים פיזיים אחרים. הסמליות המסוימת הזו רק מנסה להדגיש את היחס בין האלמנטים הללו שהאדם רואה בצורה כה מטושטשת.

פסוק מס' 14: בתנ"ך נאמר: "בראשית הייתה המילה והמילה הייתה אלוהים". שמעתי שהמילה היא "אום" [המנטרה המקודשת ביותר בהינדוניזם]. תוכל להסביר?

המדריך: אום היא עוד מילה לאלוהים. יש הרבה שפות עם הרבה מילים שונות עבור הבורא האולטימטיבי. זה באמת לא משנה באיזו שפה אתה משתמש, בתנאי שהמיינד שלך מתחבר למקור של כל מה שיש.

פסוק מס' 15: למה התכוון ישוע כשאמר, "אבל כשיבוא היועץ, שאשלח אליכם מהאב, אפילו רוח האמת, שיוצאת מהאב, הוא יעיד עליי(יוחנן פרק 15, פסוק 26). כמו כן, ביוחנן פרק 15, פסוקים 13- 15 הוא מדבר על היועץ או על רוח האמת לכל מי ש"יענה לכם בכל האמת".  

מי או מה הוא היועץ, או המנחם, או רוח הקודש?

המדריך: היועץ, רוח האמת או רוח הקודש כולם אותו דבר. זהו קולו הזמין והנוכח תמיד של האל החי שעומד לרשותכם, אם רק תרצו לשמוע אותו ולהיפתח אליו. זה בא מתוככם, אבל גם מחוצה לכם, אולי טבוע באדם אחר, דרך תודעה של מישהו אחר.

רוח הקודש קיימת בכל אמת, בכל הקולות המבטאים את האמת של אלוהים. היא קיימת בצורה של מלאכים ורוחות מפותחות מאוד שבאים לעזרתכם ומשמיעים את מה שאתם צריכים לשמוע. זה בא כקול פנימי. זה בא בתור המצפון שלכם. היועץ תמיד מייעץ על פי האמיתות העמוקות והגבוהות ביותר. רוח הקודש היא גם המנחמת, המחלקת שלום, תקווה, אור וחזיונות בהירים חדשים, היכן שנראה היה כחסר תקווה קודם לכן.

פסוק מס' 16: בבשורה על פי מתי, ישוע אומר לאחד מתלמידיו שהגן עליו מפני משרתו של הכהן הגדול בעת שנתפס: "השב את חרבך למקומה, כי כל הנוטלים את החרב, יאבדו בחרב". איך זה מתייחס למאבק נגד הרוע שדיברת עליו בהרצאה מס' 244: הֱיו בַּעולם אבל לא מן העולם- הרוע של כֹּחַ הַהֶתְמֵד/האִינֶרְצְיָה.

המדריך: שוב ושוב האדם שומע אמירה, צו, חוק רוחני והוא רוצה ליישם את הפן המסוים הזה של המציאות הרוחנית של כל המצבים בחיים. הוא מתנגד לעובדה הבלתי ניתנת לשינוי שקיימים חוקים שונים למצבים שונים; שהניגודים מכילים אחדות; שאופן התנהגות או פעולה אחד לא יכול לחול על כל המצבים. מה שמתאים במצב אחד יכול להיות שגוי לחלוטין במצב אחר. יש זמן ללחימה ויש זמן לכניעה שְׁלֵוָוה. כוחות הרשע מנסים תמיד לבלבל את האדם, כך שהוא מיישם את הגישה הנכנעת כשהלחימה מתאימה, ונלחם כשהכניעה נכונה.

זה חל, כמובן, על ניגודים רבים אחרים לכאורה. זה יהיה כל כך נפלא אם כולכם תוכלו להתחיל להיות מודעים לפיתוי להשתמש בגישה אחת כשהשנייה מתאימה, בכל דואליות; להיות מודעים להיכנע לפיתוי הרע וליצור ענן סמיך של בלבול, פחד וכאב.

שאלה מס' 17: אני מבין שהתנ"ך מכיל גם אמת וגם עיוות מאחר שהוא נכתב על ידי אדם. השאלה שלי נוגעת לאמת ולעיוות בספר ההתגלות, הספר האחרון בברית החדשה, החזון של יוחנן. במשך שנים הייתי נבוך ומוטרד מהסמליות המופשטת והאיכות האלימה שלה. אני מרגיש הרבה פחד כשאני קורא את הספר הזה.

הרבה מהבלבול שלי נובע, אני בטוח, מהפרשנות הנוקשה שנתנו האדוונטיסטים של היום השביעי [אלו פרוטסטנטים המאמינים בהופעתו השנייה של ישו בעתיד הקרוב] גם לדניאל וגם להתגלות, לתנ"ך כולו לצורך העניין. אבל גם לאחר שהבנתי שהפרשנות המילולית שלהם לכל דבר בתנ"ך אינה אמת, אני עדיין נבוך ולא מרגיש  בנוח עם הספר הזה, במיוחד עם סמלים ואירועים כמו: החיה עם עשר קרניים ושבעה ראשים, עשרה כתרים עליהם שמות של חילול השם ונאצות, על כל ראש; סימן החיה, 666, שהוא מספר האדם; ה-144,000 שיש להם חותמת על המצח בשם אלוהים שלא יגעו בהם באבדון בסוף העולם; האישה ההרה, הדרקון והאשה שבורחת למדבר למשך 1260 ימים; אלף שנות מאסר לשטן.  

איזו משמעות יש לספר הזה עבורי ועבור אלו מאיתנו כאן בזמן הזה?

המדריך: חבריי האהובים, איך לכל הרוחות אתם יכולים – מי שמאמין וחושש מאותן הזוועות המתוארות בתנ”ך ובמקומות אחרים – להניח שאלוהים אוהב יכול להעניש בנקמה ובסדיזם מרושעים כל כך, באכזריות נקמנית שכזו, כפי שמשתמע מכל האיומים הללו? זה אכן נכון שהעצמי הנמוך של האדם יוצר אירועים ומצבים הכואבים לו, שיכולים להרוג את גופו הפיזי ויכולים ליצור אקלים של אימה וחוסר טעם. זה קורה בדיוק בגלל האמונה של האדם בטרור ובחוסר תועלת או הגיון.

עם זאת, אם רק תסתכלו סביב עצמכם ותראו את הבריאה - הטוב הבלתי משתנה שלה, החסד, טוב הלב, היופי והחן - אתם תראו שאין טעם לחשוש שאתם קורבן לגורל בכלל ובאופן כללי שישפיע עליכם, ללא קשר למצב התודעה שלכם. פחדים אלו הם בדיוק הביטוי של הפחד הקיומי שדיברתי עליו בהרצאה מס' 243: הפחד הקיומי  והכמיהה העצומים.

פחד זה קיים באופן אינדיבידואלי בנפשו של האדם וגם באופן קולקטיבי. זה השיא של חוסר האמונה. פחד זה גורם למנהיגים דתיים להפיץ פילוסופיה של פחד, ובכך לקוות לְשַׁכֵּךְ– בתוך עצמם ובמרעית הצאן שלהם – את האיום האולטימטיבי של יקום ואלוהות אכזריים חסרי פשר. לא משנה כמה נאורים היו שליחיו ותלמידיו של ישוע, בתקופות שבהן חיו, הם לא היו בשכחה לגבי רמות התודעה הללו.

הכל הושלך כלפי חוץ ושום דבר לא נראה באור של יצירה עצמית. הם הושפעו עמוקות מגילויי הפחדים הפנימיים הללו ומהניפרדות בתודעה, בין סיבה לתוצאה. הם התעלמו מהתפיסה שלהם לגבי תהילת ישוע ומהאומץ שבו התייצבו עבורו.

יש לקרוא עדויות מתוך הבנה שיוצריהן פעלו רק במסגרת התקופה שלהם, התרבות שלהם וההתפתחות שלהם. כאשר למשל, למנהיגים רוחניים המוארים מבחינות אחרות יש חזיונות אימה מסוימים, חזיונות אלו מתפרשים בדרך כלל כעובדות חיצוניות אובייקטיביות וכאירועים שיתרחשו כלפי חוץ.

הם אינם מובנים כביטויים של עולם האימה והפחד הפנימי הקיים בנפשו של בעל החזון, אותו חלק בנפש שעדיין נפרד מהאמת של אלוהים ושאינו מודע לפקפוק במציאותו של אלוהים. היום צברתם מספיק ידע במהלך ההתפתחות הכללית של האנושות, כדי להכיר בכך שסיוט אינו מבשר אירוע אובייקטיבי, אלא מסמל מצב פנימי אישי וסובייקטיבי.

ישוע תמיד ניסה להעביר זאת בכל תורתו, אך כל ההתייחסויות הללו הובנו לא נכון ולעתים קרובות נמחקו לחלוטין. לעתים קרובות הוא ניסה להראות שלפחדים הפנימיים הללו יש את הכוח להתבטא כלפי חוץ, שהם יכולים ליצור מציאות חיצונית, כפי שכולכם יודעים היטב. אך זה בלתי אפשרי למשוך אנשים אל תוך היצירות האלו אם גם הם לא בראו את זה בעצמם.

לכן כל האזכורים הללו בתנ"ך הם תיאורים של מצבי תודעה פנימיים, בין אם המספר היה מודע לכך או לא. אל תשכחו שהתנ"ך עבר תרגומים רבים. הוא שוכתב פעמים רבות. זו הסיבה שכל סוג של אורתודוקסיה [דבקות באמונה] בנושאים אלו היא כל כך מטופשת וכל כך הרסנית לנשמה. זה מעכב צמיחה והתרחבות של התודעה.

באותם זמנים אפילו חלומות, חלומות רגילים, התפרשו כעובדות ואירועים חיצוניים, אובייקטיביים. השפה הקוסמית היא תמיד סמלית - זה לא יכול להיות אחרת, כי היא לא מתאימה את עצמה להידחק לתוך השפה האנושית. אל תאמינו לרגע, חבריי, שהשפה שלי אליכם אינה גם במקרים רבים, סמלית.

שפה סמלית משתנה באותו האופן שבו משתנה התודעה האנושית. מה שככל הנראה אמיתי כעת יכול להיות רק תיאור מגשש וסמלי של מציאויות ואירועים קוסמיים - אותו דבר במהות, כפי שהיה אז. אבל ברור שככל שהאדם גדל והתודעה שלו מתרחבת, גדלה גם יכולתו לחשיבה מופשטת ולכן הסמליות משתנה. באופן דומה המיתוסים של כל עידן משתנים.

אין טעם לנתח את האופי המדויק של הדימויים המפחידים האלה שאתה מזכיר. עם ההבנה שלכם של פירוש חלומות ושל סמליות קוסמית, חלק מהם יתבהרו למדי כאשר אתם עושים מדיטציה על זה, כפי שאני מציע לכם לעשות.

לדוגמה, "החיה בעלת עשר קרניים ושבעה ראשים" מתייחס ליכולתם של כוחות החושך לבלבל את האדם עם סתירות שאינן סתירות. הרוע מדבר עם מוחות רבים - שבעה ראשים - תמיד מפריד את התודעה מהאמת ומהפשטות של האלוהות. זה הנשק שלהם: הקרניים. יש הרבה כלי נשק, בדיוק כמו שיש הרבה ראשים: מסרים סותרים.

למספרים יש משמעות סמלית במיוחד. אם תלמדו כמה מהסיפורים המיסתוריים והמיתוסים הישנים, ותאפשרו למיינד היותר עמוק שלכם לעורר בכם השראה, תתחילו לגלות כמה ממפתחות הנס של המספרים. אבל אני מזהיר מפני הטעות הנפוצה בקרב נומרולוגים שמפרשים את כל המספרים באופן אחיד לכל המצבים.

לעולם לא תוכלו להבין לחלוטין את האינטראקציה של כוחות קוסמיים ואישיים שכלולים כולם במפתחות מספריים. אבל אתם יכולים לפחות להיות מודעים לתעלומות הללו ובכך לפתוח את המיינד שלכם להשראה נוספת ולהארה עמוקה יותר.

פסוק מס' 18: נראה שהדרך שבה דברים מסויימים מובאים בתנ"ך מעודדת הטפת מוסר, פרפקציוניזם ועיוותים אחרים שהאנושות לכודה בהם, במיוחד בכל הנוגע למיניות ואי קבלתה. למשל: "אל תנאף", בברית הישנה, או הקטע על ניאוף שהטיף המשיח בהר: "אבל אני אומר לכם. שכל המביט באישה להתאוות בה, כבר נאף איתה בלבו."

האם אני תופס את זה כך בגלל בעיית הסמכות שלי שחלה גם על אלוהים והמשיח? האם מה שבא לידי ביטוי בתנ"ך היה עיוות של מה וכיצד אמר זאת המשיח? אם זה נאמר כך האם זה נעשה בגלל שזה היה מכוון לצרכים של האנשים של אז ואנחנו צריכים היום לפרש את זה אחרת? או שזה גם ניתן כמטרה שאנחנו צריכים לעבוד בהדרגה לקראתה, בהסכמה לקבל אותה?

המדריך: כאן מדובר בשילוב של מספר גורמים. מלכתחילה למילה "פורניקציה" [יחסי מין אסורים, על פי הנצרות] הייתה משמעות מקורית שונה, לפני שתורגמה. המשמעות האמיתית היא מגע מיני ללא רגשות של אהבה, אכפתיות, חמלה ורוך, אלא מבוסס על רגשות של שנאה, בוז, שליטה ולעתים קרובות אכזריות. מיניות מסוג זה היא אכן ביטוי לעיוות, חוסר בגרות ונפרדות, ולכן חייבת להוביל ליותר תסכול ואומללות.

בזמנים קודמים, התפתחות היתה הרבה פחות מתקדמת. בתקופת חייו של ישוע המשיח, מה שאני אומר כאן לא היה יכול להיות מובן. הבדלים עדינים כאלה לא היו נגישים לתודעה האנושית, משום שרמות התודעה השונות זכו להתעלמות מוחלטת ואנשים לא היו מודעים להן. זו הייתה אז פשוט מאוד שאלה של: עשה ואל תעשה.

זו הייתה שאלה של אקטינג אאוט, שיצר תגובות שרשרת של אירועים שליליים בתוך תודעת האדם ומחוץ לה ברמת הביטוי, או שזו הייתה שאלה של הימנעות, שאולי היתה יוצרת התחשבות והיפתחות לאפשרות לראות את הדברים באור עמוק ואמיתי יותר. אבל בכל מקרה, העצה לפחות מנעה פעולה הרסנית ברמות החיצונית והפנימית.

עם זאת, זה לא אומר שבעידן שלכם יש להכחיש את כל הדחפים המיניים כי הם עדיין לא התמזגו עם הלב שלכם. בדרך זו, מיזוג כזה לעולם לא יוכל להתרחש כלל. אבל מה שצריך, שוב בזמנים שלכם, זה להכיר ולהבין את מה שאמרתי כאן: להיות מודעים לכך שדחפים מיניים של כוח מניע רב-עוצמה ללא רגשות חיוביים, הם עקירה של צרכים אמיתיים והופכים את ההגשמה לפחות אפשרית.

המילה "תאווה" למשל, אינה במשמעותה המקורית מתייחסת רק לתשוקה. היא מכילה גישה נוספת שלמה. זה אומר כוונה לגנוב, קנאה נכלולית, גישה של אמירה למעשה, "למה שיהיה לך מה שאני רוצה. אני ראוי לזה, לא אתה". זה מסתיר את המרד העמוק ביותר נגד אלוהים וספק לגבי צדקתו, הגינותם של כל החוקים הרוחניים שנותנים לכל אחד את מה שהוא או היא השיגו, לא יותר ולא פחות.

אם כך אתם מבינים, ידידי, עליכם להעריך מחדש מילים מסוימות בעת קריאת התנ"ך ולשקול אותן בהקשר עמוק יותר, במקום לפרש אותן ברמה הפרימיטיבית, המילולית ביותר, לעתים קרובות כדי להצדיק את התנגדותכם נגד המסמך הזה.

נכון שהתנ"ך מכיל הרבה משפטים שנשמעים מאוד עונשיים. אבל כאן אתם חייבים להבין שהכיוון והמגמה האלו הם לגמרי תוצר של מה שהיה בתודעה של אנשים שכתבו את המילים האלה. באותה תקופה, אלוהים היה דמות סמכותית חיצונית. הוא לא יכול היה להיות משהו אחר, למרות הרבה אמירות של ישוע שהיו מנוגדות, כמו "מלכות אלוהים נמצאת בתוככם."

ישוע עצמו מעולם לא הסיק שכך הוא המושג העונשי הזה, אבל רבים מדבריו פורשו כך, לא הובנו, נתפסו בצורה לא נכונה ותורגמו לא נכון. הדברים לא הסתייעו על ידי גישתם של סמכויות מאוחרות יותר, שהשתמשו בתורתו של ישו על מנת לטפח את דחפי הכוח שלהם כדי לסכל את התפתחות האוטונומיה - או אפילו להעביר אפשרות כזו - הרבה לפני שהיא הייתה קיימת בפועל כגורם בר מימוש.

ברצוני להוסיף משהו על היבט הענישה שנמצא לעתים קרובות כל כך בתנ"ך ובכתבי קודש רוחניים אחרים. קיימת- כתוצאה ממצב התודעה הפרימיטיבי ששרר באותה תקופה- אי הבנה אמיתית לגבי סיבה ותוצאה. כאשר אתם באקטינג אאוט, או מרגישים, או חושבים בצורה הרסנית, מעוותת, ישנן השלכות ברורות מאוד.

כיום אתם יכולים לראות שהתוצאות/ ההשלכות הללו היו תוצאה של עמדות או מעשים אלה מצידכם אתם יכולים לראות שימעורבים בזה חוקים לוגיים, כמו חוק הכבידה. אבל אז, בתקופה פרימיטיבית יותר, התוצאות הללו נתפסו כמעשים של אלוהות מוחצנת, כועסת ומענישה.

פסוק מס' 19: בקריאת התנ"ך, נתקלתי בקטע הזה שבו שני הפסוקים נראים כעיוותים של כל מה שלמדנו להכיר כאמת וכבסיס להדדיות בין בעל ואישה. אתה יכול לעזור לי להבין את זה? גם מאיפה מגיע הזרם בתוכי כאשר החיים שלי לא מתנהלים כך בכלל? הבשורה על פי מתי פרק 5 פסוק 32 "אבל אני אומר לכם, כי כל מי שיגרש את אשתו, חוץ מהעילה לזנות, גורם לה לנאוף; וכל מי שיישא אותה לאישה, כי היא כמו גרושה, מבצע מעשה ניאוף."

בקטע הבא, שהוא חלק מהמסר של ישו לתלמידיו, אני יכול להבין את הדאגה ליותר מאשר לפיזי והמיקוד שלו לא להכין אוכל, בגדים וכל זה. עם זאת, אינני מבין מדוע המשיח יגיד לא להתייחס לדברים הללו, מכיוון שהם נראים בניגוד ישיר לכל מה שלמדנו באמצעות התורות שלך [של המדריך] וההדרכה הפנימית לכבד את גופנו, להיראות יפים כאשר אנחנו מרגישים שזה ביטוי ליופי הפנימי שלנו, לבשל ולאכול באהבה תוך כבוד למציאות הפיזית שלנו ולכלי של הרוח שלנו. האם אתה יכול לעזור לי להבין את הקטע הזה בהבשורה על פי מתי ו', פסוק 25,"לכן אני אומר לכם, אל תחשבו על חייכם, על מה תאכלו ומה תשתו, ועדיין לא על גופכם, מה תלבשו. האם החיים אינם יותר מבשר, והגוף יותר מלבוש?"

המדריך: זנות וניאוף בתנ"ך פירושם פעילות מינית חסרת אהבה שמותירה בחוץ את הווייתו של בן הזוג, שרק משתמש בה או בו, לצורך העניין. באשר לגירושין, אמירות תנ"כיות רבות נועדו לאנושות באותה תקופה מסוימת. מה שהיה נכון וחשוב אז כבר לא תקף עכשיו.

באותה תקופה אנשים היו בפיצול גדול מאד והיה להם קשה-  הרבה יותר קשה מאשר היום - לשלב את הלב עם המיניות, להיות מחויבים לזוגיות ולבנות אותה בעמל רב. הנטייה הטבעית אז הייתה הפקרות; זה היה טבעי ואינסטינקטיבי ברמה החיצונית. על מנת שרמות האינסטינקטואליות הללו יתפתחו, כללים חיצוניים היו הכרחיים, כך שלפחות ניתן יהיה לנסות להישאר ביחד, להסדיר ולהתגבר על קשיים.

רק כאשר הכללים הפכו מכריעים ומחניקים, כאשר הם סיכלו את הרוח, וכאשר- במקביל- ההתפתחות התקדמה במידה מספקת כדי שהיחידים יבינו את הצורך לפתח שותפויות מרצונם החופשי, רק אז ניתן היה להקים מימסדים חברתיים חדשים.

התנ"ך משלב אמירות שהתאימו רק לאותה תקופה ספציפית בהיסטוריה, עם אמירות שהכילו אמיתות נצחיות - אם כי אולי לעתים קרובות בצורה נסתרת. נדרשת מידה רבה של הבנה רוחנית כדי לסדר את אלה,  כדי להבחין מי הוא מי.

באשר לשאלתך השנייה, שוב עליכם לראות שאמירתו של ישוע הייתה מתאימה באותה תקופה, כאשר אנשים נטו להיות שטחיים ולהתמקד אך ורק ברובד החיצוני של החיים. לכן הדת - כל הדתות - הייתה צריכה להדגיש את החיים הפנימיים. שוב, המטוטלת הלכה רחוק מדי לכיוון ההפוך. שוב, הייתה לכך מטרה ומשמעות.

כעת ניתן לתקן אותה ולהחזיק בעמדה של אמת מאוחדת. כאשר הרוחניות שללה כליל את החיים החיצוניים, היופי, הרגשות, הגוף ואפילו הטבע בסביבה במידה מסוימת, האנושות התכוננה לבצע את האיחוד של הדואליות הזו, כך שהחיים הפנימיים יוכלו לבוא לידי ביטוי בחיים החיצוניים. אבל לפני שזה יכול לקרות, קודם כל צריך היה לטפח את המודעות לחיים פנימיים. לשם כך, היה צורך להסיר זמנית את הפוקוס על החיים החיצוניים.

מדוע כל כך קשה לאנשים להבין שישוע דיבר אל בני זמנו, כמו גם לנצח נצחים? אם היה אפשר לשמוע אותו היום, הרבה מהדברים שאמר אז, הוא היה אומר שוב, אם כי אולי בצורה אחרת. ובמקום הרבה דברים שהוא אמר אז, הוא היה אומר עכשיו משהו שונה לגמרי. זו הסיבה שזה כל כך אבסורד להבין את התנ"ך כפשוטו.