שאלה

האם תגיב בבקשה על התקדמות העבודה הקבוצתית שלנו ותראה לנו דרך להפוך אותה לחוויה דינמית עוד יותר עבורנו, שהיא באמת עבודה קבוצתית?

המדריך

כן, ידידי. אני מאמין שרובכם יכולים להתחיל לחוש ולחוות שלעבודה קבוצתית זו חשיבות לאין שיעור. איך עוד אתם יכולים לאפשר בבטחה לרגשות השליליים שלכם לבוא לידי ביטוי? לאפשר להם פורקן, לא רק שלא יהיה הרסני עבור סביבה שאינה מבינה, אלא אפילו יהיה פורה לתובנה נוספת של כולם? איך עוד תוכלו להיפטר מהלחץ שבא בעקבות ההדחקות? איך עוד אתם יכולים ללמוד להבין את עצמכם בראי של האחר? איך אתם יכולים, בצורה הטובה והמהירה ביותר, ללמוד לתקשר ברמה עמוקה יותר של ההוויה שלכם ולא במישור השטחי? כל זה התחיל וניתן לקדם אותו בשנים הבאות, אם תקחו זאת בחשבון.

בתנאי שתמשיכו לצמוח בעתיד, כפי שקרה לכם בשנה האחרונה, העבודה הקבוצתית תתגלה כפוריה יותר ויותר, תוספת לעבודה הטיפולית הפרטית שהיא אחד הנכסים הגדולים ביותר שלא תרצו לפספס בשום פנים ואופן. התקדמות הקבוצות השונות תלויה בעיקר בהשתתפותו של הפרט ובנכונותו לחדור להגנות שעל פני השטח; על נכונותו להרפות מהתנגדות; על נכונותו לראות את האמת שבפנים; על נכונותו לוותר על הצדקה, מוסר, רציונליזציה, אינטלקטואליזציה. כל מה שאתם יודעים. עשיתם התחלות טנטטיביות מהבחינה הזו, במקרים מסוימים התקדמות טובה מאוד בתחום הספציפי הזה. אבל בינתיים יש הרבה "שומרים" (הגנות) וגאווה רבה שמונעת את הפתיחה האמיתית של הערוצים שיניבו את התוצאות שהיא תביא בסופו של דבר. לעתים קרובות מדי אתם לא רואים את עצמכם. אתם לא רוצים לחשוף את עצמכם. זה ישתפר ללא ספק מכיוון שהרצון הכן שלכם לא מתערער, כשאתם מתמודדים עם ההרגשות האלה בפנים, בכנות ובגילוי לב שאני כל כך תומך בהם. אז אני רוצה להזכיר לכם, שוב, גם בכל הנוגע לעבודה הקבוצתית, תלמדו עוד ועוד להוציא את רגשותיכם החוצה. תלמדו להתבונן בתגובות שלכם. שימו לב לנטייה שלכם לתרץ תמיד את התגובות שלכם. שימו לב לסובייקטיביות שלכם. ובהדרגה תגיעו למצב שבו תוכלו להביע הרגשות לא הגיוניות, ילדותיות, לא מושלמות ללא הסברים. אז, ורק אז, תוכלו להתחיל לבחון ולהבין אותן לאורן האמיתי.

כל עוד אתם מוכנים עם הסבר לפני שאתם מביעים את ההרגשות בצורה ברורה, אינכם יכולים לזכות במודעות העצמית הרצויה ואשר כה חיונית לשחרורכם. ככל שתהיו מודעים להגנות של עצמכם, תלמדו לא להתרחק מההרגשות, אלא לחוות את עצמכם במוּדָעוּת, במיגננות שלכם. אם כך, זוהי הגישה הנכונה. זו עוד התקדמות. במובן האמיתי, זה יותר הארה, זה יותר בונה מאשר לנסות להרחיק את עצמכם בכוח ממשהו שאתם לא יכולים להרגיש. אני יודע, חברי, שאני חוזר על עצמי הרבה מאוד. אבל אי אפשר להדגיש את זה מספיק. זה תמיד נשכח, וצריך תזכורת מתמדת. החוויה הרגשית הזו, להיות במה שאתם מרגישים, לראות את זה: מה זה אומר, זו גם הדרך של העבודה הקבוצתית. זה ייצור קשר גומלין פורה יותר. זה יתרום יותר להתקדמות האישית שלכם מכל מה שאתם מסוגלים לדמיין בשלב זה. ההתחלה שלכם היתה טובה מאוד בכיוון הזה. השנה הראשונה של עבודת הקבוצה הספציפית הזו עברה טוב מהצפוי. אבל זה לא אומר שאתם לא יכולים לעשות כל כך הרבה יותר. בשנה הבאה, תפיקו כל כך הרבה יותר תועלת עבור כל אחד מכם שמתאמץ באופן כן. יותר אינטראקציה תיווסד מנשמה אחת לאחרת, לא מאינטלקט אחד לאחר.

שאלה

אנו מתכננים לבצע כמה שינויים ושיפורים במפגשים. האם יש לך הצעות?

המדריך

כן. לא אכנס לפרטים טכניים. זה משהו שהחברים יכולים לפתור בינם לבין עצמם. הדרך המפרכת של ניסוי וטעייה היא מבחן שממנו כל אחד יכול ללמוד. כאשר אתם בונים משהו ביחד בדרך זו, אתם תקבלו תחושת הישג שיש לה הרבה יותר ערך מאשר פשוט לעקוב אחר עצות. כי אז הרוח שלכם תהיה בזה. אחרי הכל, זה הדבר היחיד שחשוב. לכן השאלה היא באמת, איך להתנהל כך שהרוח שלכם תהיה בזה ביחד, עם כמה שיותר משתתפים. כדי לעזור בכיוון הזה, אזכיר לכם את מטרת המפגשים הללו.   הרעיון של קבוצות דיון אלו הוא לעזור לכם ליישם ולהטמיע ידע תיאורטי וליישם אותו בחייכם הפרטיים. אם תיגשו לדיון עם השקפה זו ותזכירו זה לזה כל הזמן, זה ימנע מכם לחשוב על תיאוריות מופשטות. לא הייתם באמת צריכים פגישות רק כדי לחשוב על תיאוריות, מה שמגיע בקלות לרובכם בכל מקרה. תנו למטרה שלכם להשמיע את קולה, במקום שבו אתם לא מבינים משהו רגשית. ואז באמצעות עבודה פרטית וקבוצתית, תוודאו תחילה שהבנה רגשית כזו עדיין חסרה. אתם יודעים כל כך טוב שהצעד הראשון לקראת הבנה הוא תמיד הכרה וביטוי תמציתי של מה שלא מבינים. זה חצי מהמאבק. תנו לכל אדם לבטא את מה שעשוי להיות מובן אינטלקטואלית, אך עדיין לא מובן רגשית, מה שעדיין אינו חוויה חיה. ואז האחרים עשויים לעזור בהבהרה, אולי בדרך של דוגמאות.  חשיפה אישית אינה הכרחית אלא אם כן רצה האדם; הדיון יכול להיות כללי. אין לבלבל את זה עם העבודה הקבוצתית. הדבר החשוב הוא לעזור לכם לקראת הטמעה רגשית. אחרים שיש להם את הניסיון, אולי באמצעות פיתוח נקודה מסוימת בדיון, עשויים להראות כיצד להגיע להטמעה. אולם, אם פה או שם משהו לא מובן מבחינה אינטלקטואלית, אז כמובן שקבוצות הלימוד הללו הן המקום לאוורר / לרענן את זה. אם הגאווה שלכם מונעת מכם לעשות זאת, היא לא רק לרעתכם, אלא גם גורם נזק למיזם כולו (לעבודה הקבוצתית).  הרוח הנכונה, הענווה והיושר, יהפכו את הדיונים שלכם לחוויה חיה ודינאמית. אחרת, הם יהפכו משעממים ונגררים.

המהירות שבה קבוצות הלימוד הללו יכולות לצמוח משמעותית תלויה, ראשית, בגאוותם של הביישנים שאינם מעוניינים לחשוף את בורותם, ושנית, בגאוותם של הקולניים שמשוויצים בידע שלהם כדי להרשים אחרים. לשניהם יש שאלות בוערות. חלק מהשאלות מודעות למדי; אחרות אינן מנוסחות, הן מעורפלות, מתוך עצלות וגאווה. אי-השתתפות פנימית כזו היא יומרה פסיבית המעכבת את איכות הדיונים. אם כל משתתף יכין שאלות ויאמר מה הוא או היא לא מבינים- הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה רגשית- אני יכול להבטיח שקבוצות הדיון הללו תתבררנה כרווחיות עבור כל הנוגעים בדבר. תנו לדיונים האלה לשמש גם הזדמנויות לחקור את עצמכם. מה המניע לשיתוף? מה המניע לא לעשות זאת? בה במידה שתשמיעו את הבלבול שלכם, כך דיונים אלה יתגלו כבעלי ערך לאין ערוך. אז תינתן עזרה לאלה המבטאים את הבלבול שלהם באותה מידה כמו לאחרים, בייחוד על ידי הדוגמה שמוצגת. אז הקבוצה שלכם באמת תהפוך לבית ספר שבו כל אדם הוא תלמיד ומורה בו זמנית. אם תזכרו זאת ותנסו לחיות את זה, כל הפרטים החיצוניים יבואו בקלות על מקומם. הם חסרי חשיבות. ניסוי וטעייה, והשיפורים שתבצעו בדרך, יגיעו בקלות וללא חיכוכים. אם הרוח הבסיסית הזו תנצח, היא תמשוך אחרים, כי זו עוצמתה של הרוח שהיא משמעותית. אפילו אלה שהם ביישנים, עיוורים ועצלים מדי, ייסחפו אחרי האמיתות, הכנות העצמית, הענווה של אלה המשתתפים באופן פעיל. זה יגרום למיזם לפרוח.

שאלה

כשאני לבד, אני יודע שאני יכול להתנהג באופן אמיתי - אני יכול להיות אני. בקשר עם בן אדם אחד, אני גם יכול להיות אני. כשמדובר בקבוצת אנשים, שניים או יותר, אני מוצא קושי גדול להיות אני. יש לי חרדה נוראית לרצות אותם, תוהה האם הם מאושרים.

המדריך

אני מאוד שמח שאתה מעלה את השאלה הזו, כי היא כל כך הרבה יותר תכופה ממה שאנשים מבינים. אגב, זו אחת הסיבות שבגללן אני תומך בעובדה שעבודה קבוצתית היא כל כך חשובה, כי כל כך קל לרמות את עצמך עם החירות שיש עם ההלפר שלך, שהוא אחרי הכל, מכורח, אדם שלא יבקר, שלא ישפוט, מי לא ידחה, אבל מי שיעזור לך להבין. אבל בקבוצה, בכל קבוצה, אתה לא כל כך בטוח לגבי זה. לכן, כל עוד לא חווית בעבודה קבוצתית את החשיפה, הסרת המסיכה, לעולם לא תוכל להיות חופשי לגמרי בחיים שלך בחוץ, בעולם החיצון, באופן שבו אתה פוגש אנשים. זו הסיבה שזה כל כך חשוב, ולמרבה המזל, זיהית את האלמנט הזה. לא נשארת עיוור לזה. עכשיו, מה שעומד מאחורי זה, למה אתה מרגיש חרד; משתמע ממה שאמרתי, כלומר, הפחד מביקורת, הפחד מדחייה, הפחד שלא יאהבו אותך ולא יקבלו אותך בגלל הטעויות שלך, בגלל הרגשות השליליים שלך. ככל שתסתיר את הרגשות האלה, ככל שתגן יותר, כך תיצור דחייה באמת. אתה יודע את זה. ככל שתּוֹדֶה יותר במה שיש בך, תלמד להתמודד. בעבודה הקבוצתית שלך, זו הדרך הטובה ביותר. בקשרים החיצוניים שלך עם חברים, אתה מוכר את נשמתך עבור הקבלה הזו, כי הביקורת היא כל כך בלתי נסבלת. זה אומר דחייה מוחלטת. וזה אומר את זה בדיוק (כלומר: דחייה מוחלטת)שבגלל שאתה מאמין שכל דבר שהוא לא בדיוק כמו שצריך, פירושו שאתה חסר ערך.

אתה לא יכול לקבל את עצמך על בסיס מה שאתה - תערובת של הרבה דברים. עדיין לא גילית את הערך שלך במובן אמיתי. ואתה יודע למה לא היתה לך תחושת מציאות לגבי זה? מסיבה עיקרית אחת, וסיבה עיקרית זו היא שאתה ממשיך לשאוף שיקבלו אותך כמו שילד עושה, כשעולם המבוגרים מקבל אותו; במקום לקחת את המושכות בידך. במקום לא לחכות למה שניתן לך , אבל לקחת את היוזמה בכך שתתן את זה לאחרים את מה שאתה רוצה מהם. או על ידי בחירת מהלך, כל מהלך. במילים אחרות, כאשר תהיה תלוי בעצמך בלבד ואוטונומי לחלוטין – מה שלא אומר לבד ובודד, לא בשום אופן, להיפך – לא תצטרך להיכנע ולפייס. אתה לא תכניס את עצמך למלכודת שבה אתה צריך לרצות אחרים ולבזות את עצמך ולהחליש את עצמך, או שאתה צריך להתריס נגדם. לא תצטרך להשתמש בכניעה כדרך לאלץ אנשים לאהוב אותך, כי זה בדיוק מה שאתה עושה. הנפש שלך אומרת, "אתה חייב לאהוב אותי; אני לא יכול לשאת שלא תאהב אותי. וכדי שתוכל לעשות את זה, אני אעשה הכל". זה מה שגוזל ממך את הכבוד העצמי שלך. ולכן אתה מסתבך באופן שלילי. האם אתה מבין?

שאלה

כן, אני מבין. אמרת שאנחנו תערובת של דברים. אף פעם לא חשבתי על זה.

המדריך

כפי שאינך יכול לראות אחרים כתערובת, כך אינך יכול לראות את עצמך כתערובת. כל בן אדם הוא תערובת. הקבלה הרגשית של זה פירושה בגרות אמיתית והתעוררות אמיתית. וזה אומר הרבה מאוד להגיע להכרה הזו. זה נשמע הרבה פחות ממה שזה באמת. אתם מבינים, זה אולי לא חסר משמעות - ואני מדבר כאן באופן כללי עכשיו - שהפגישות האלה שאנחנו עורכים פעם בחודש קיבלו אופי שונה לגמרי מזה שקיימנו רק לאחרונה, קודם לכן. יש הרבה יותר גילוי עצמי וכן, וזו הסיבה שכולם נעזרים בזה. ואותו דבר מתחיל לקרות בקבוצות שלכם. זו הסיבה שההתקדמות תהיה, השנה, הרבה יותר מאי פעם. כי בפעם הראשונה, החברים שלי לומדים באמת להשיל את המסכות. בפעם הראשונה, ידידי, אינכם מסתפקים בזיהוי והכרה, אלא גם פועלים לפיהם על ידי היותם מה שהם ואיך שהם. וזו הסיבה שמשהו אמיתי עומד לקרות. והנטייה הזו נהדרת.

כל מי שיתנגד לזה ירגיש שזה משהו קלוש מאוד. אבל הקלת הראש תיעלם ברגע שיזהו את התהליך, והאנשים ילכו עם המגמה הכללית שהעבודה הזו נושאת אתכם עכשיו לשם, שבה היא הופכת פחות ופחות לתיאוריה ויותר ויותר למציאות. השלב הבא של הכרת הדברים  יהיה לגלות מדוע כל כך קשה להיות אתה עצמך עם אחרים. למה אתה לא יכול להשיל את האני האחר? למה אתה כל כך מפחד להיחשף ולהיות ממש בקשר קרוב ואינטימי עם אדם אחר? למה זה כל כך מפחיד אותך? ויש תשובה נחרצת, תשובה מאוד ברורה. יש לזה חשיבות מכרעת. וכל אימת שלא מוצאים את התשובה, זה אומר שמסתובבים במעגלים. זו הסיבה שלעתים קרובות כל כך אנליזה פסיכולוגית וטיפול מצליחים רק באופן חלקי ואינם מגיעים לעתים קרובות מספיק לשורש. השורש הוא: אתה יכול להגשים רק את הייעוד הרוחני או הקוסמי שלך - כלומר, מה שאמרתי בהתחלה - לחבר את זה בצורה אינטימית ובאופן האמיתי להיות אתה עצמך, כל האפשר, כאשר אתה משוחרר מהבושות שהשליליות הפנימית שלך יוצרת, במיוחד בקשר לדחף של ההנאה.

הפנטזיות המיניות מצביעות תמיד על היכן קשור דחף ההנאה באופן שלילי. עד כדי כך הפרט חייב לחשוש ממגע אינטימי. זה מרחיק לכת עד שאפילו במגע קרוב מאוד, לא במגע מיני בהכרח, אבל בכל מגע קרוב, תמיד יהיה הפרט על המשמר, חושש לאבד את השליטה. רצף ההרצאות האחרונות [הרצאות מס' 135-138] מצביע על כל הנושא הזה. כל מה שאמרתי כאן בכמה משפטים נחקר בפירוט ברצף ההרצאות האחרונות. ולכן כל העבודה שלכם הולכת בכיוון הזה. כעת, כאשר תראה היכן דחף ההנאה קשור באופן שלילי, תבין את הבושה והפחד שלך, ואת הצורך שלך להחזיק מעמד ולא לוותר על השליטה. כעת, במקביל, יש להבין את ההצמדויות השליליות הללו של דחף ההנאה והפנטזיות, על בסיס  מה שהן מסמלות, לא מבחינה מינית אלא אחרת. למשל, אם יש מגמה מזוכיסטית, זה חייב להיות בגלל שאתה מרגיש איכשהו שאתה צריך להיענש. אם כך, אתה צריך לקבוע בדיוק איפה ואיך. איפה אתה בעצם מאבד את היושרה, איפה אתה בעצם נמצא בצורה עוינת והרסנית כלפי אחרים וזו הסיבה שאתה צריך להיענש. זו הסיבה שקיימת היצמדות בין השליליות לבין דחף ההנאה. כעת, כשזה נפרש בעבודת הנתיב, אז אתה יוצא מזה. ואז אתה מרוויח חירות. ואז, אוטומטית, מתרחשת תזוזה פנימית. ואז ההרגשות באמת מתחילות להשתנות; ההיצמדות הופכת חיובית יותר, לאט לאט.

שאלה

כשאתה במצב שבו אתה פונה אל מספר אנשים, אתה צריך לדבר איתם ואתה נבוך. מה אתה עושה באותו רגע? אתה יכול להאיר לי את זה?

המדריך

ובכן, הייתי מציע לפני שתכניס את עצמך למצב כזה שתעשה מדיטציה, שתבקש הדרכה, שתבקש שאתה רוצה לפגוש את הסיטואציה בכנות, ללא העמדת פנים, ושאתה רוצה להיות מופעל על ידי העצמי האמיתי שלך. אם זה נעשה מראש, אתה תמצא את זה מרגיע אותך. אבל כשזה דבר עקבי, יש לראות בזה סימפטום והסימפטום הוא שאתה עם מסיכה. ואתה צריך למצוא - באופן שאתה עדיין לא לגמרי מודע אליו - בדיוק בצורה מסוימת זו, מה אתה מסווה ואיך אתה מסווה את זה. מהו ההליך שבו אתה מסווה ומשתמש במסכה? החרדה חייבת תמיד ליצור גם עוינות. ובמקרים מסוימים, העוינות מוחזרת לאחר מכן אל העצמי. במקרים מסוימים העוינות כלפי העצמי כל כך כואבת עד שמחפשים אובייקט אחר. אבל מה שזה לא יהיה, לא ברור לך באיזו מידה ואיך ולמה אתה מסווה את עצמך, ואת זה צריך לקחת לעבודה שלך בנתיב. אם היית בקבוצה זה היה קל יותר, כי היו לך מדדים לכך. אבל כרגע, נסה להשתמש בזה בעבודה הפרטית שלך בקשר למצבים חיצוניים שבהם אתה יכול להתבונן ברגשות שכאלה.

שאלה

לא שיערתי שעדיין לא גיליתי במלואו את קווי המתאר של המסכה שלי. לא ידעתי את זה.

המדריך

ובכן, אתה אולי יודע את הסיבה, אבל אולי אתה לא מודע לעובדה שאתה משתמש במסכה, ברגעים אלה שבהם אתה פוגש אחרים. מה היא מבטאת, המסכה הזאת? מה אתה רוצה להסתיר ברגעים האלה? איזה רושם אתה רוצה להעביר? ומה יש מתחת שאתה מפחד? למה אתה חושש מהרושם שאתה רוצה להשאיר ואתה לא יכול לעשות זאת, אז אתה צריך להסוות את עצמך? לכל זה, אתה לא מודע באותו רגע. ייתכן שאתה מודע לסיבות הבסיסיות. זה מה שאמרתי ממש בהתחלה היום, באופן כללי. לעתים קרובות כל כך, החברים שלי מקבלים תובנות נפלאות והכרה בעבודתם הפרטית, ואז הם מתעלמים לחלוטין מהיכן אותם אלמנטים באים לידי ביטוי. הם עושים זאת על ידי כך שאו שהם לא מודעים למשמעות של תגובות מסויימות, או על ידי העלמת עין שהתגובות קיימות, אבל לא באמת מתבוננים מספיק בסקירה היומית שלהם על התגובות שלהם. לזה בדיוק התכוונתי. אבל זה טוב מאוד אם אתה רואה את זה. אז אתה יכול פשוט להכיר ברגע זה, "הנה המסכה שלי." ואז כשאתה הולך הביתה ואתה לבד, אתה יכול לחקור בשקט. כמובן, לא בזמן שאתה במצב. זה לא יהיה אפשרי. כמו כן, כמובן, החלק בו אני יכול להוסיף כאן הוא - כמובן, זה יותר לא מודע מאשר מודע - השכנוע המוחלט שלא יראו אותך בעין יפה, שלא יאהבו אותך או שיבקרו אותך. עכשיו, מדוע האמונה או השכנוע העצמי הזה קיימים? זה נובע, כמובן, מהבעיות וכל מה שאתה כבר יודע. אבל השכנוע העצמי הזה יתקיים כל עוד אתה איכשהו מפר או פוגע ביושרה שלך. וכאשר יימצאו נקודות אלו – היכן וכיצד היושרה שלך פגומה ולקויה, היכן וכיצד אינך נותן מעצמך את מלוא מי שאתה לחיים – כאשר תמצא את אלה, אז לא תצפה עוד שאחרים יסתייגו ממך כאשר אתה עצמך האמיתי.

אני מדבר עכשיו באופן כללי לכולכם כאן, כדי לקשר את זה עם שאלה נוספת שנשאלתי לפני הלילה הזה. אתם יודעים, חבריי, מגיע שלב שאתם מגיעים לתובנה הזו של הדרכים הזעירות, הקטנות, הלא ישרות יותר או פחות, שבהן אתם פוגשים את החיים. לכן אתם מצפים לחוסר הסכמה ולביקורת, ולכן אתם מסווים את עצמכם ואתם מגנים על עצמכם, ולכן אתם מאבדים את תחושת הערך שלכם. אתם מרגישים אשמים ולא ראויים. זה בערך המצב. עכשיו, כשאתה פורש את התהליך הזה בהדרגה, כשאתה יותר ויותר פוגש את כל נושאי החיים בצורה כנה ומלאה ובונה, רוצה באמת להיפגש ולתת מעצמך, לפגוש את הנושא ולתת מעצמך, אז מגיע הרגע- לפני ובזמן אתה מקבל תחושה של הערך האמיתי שלך- כאשר כעס בריא קיים. ובתוך כך, הכעס הבריא משחרר. בכעס הבריא הזה, זה כאילו אתה משליך מעליך את המסווה ואתה אומר "למה אני צריך להתרפס ולהתכווץ? למה אני צריך לפייס ולהחליש את היושרה שלי? אני זה אני. אין שום דבר רע איתי. אני עושה כמיטב יכולתי, ואני לא צריך לפחד מאף אחד". והחרדה נעלמת. כשזה קורה, אתה באמת בא לידי ביטוי. וזה כעס בריא. וכשאחרים רוצים לנצל אותך בגלל שהם כל כך רגילים למערכות יחסים מסוימות, כדי להקשות עליך בגלל הפייסנות שלך, בגלל האשמה שלך, אתה תביע את הכעס הבריא הזה ללא עוינות, ואתה תהיה משוחרר.

הערת המדריך

ערב זה מוקדש לבירור נוסף על הגישות והדינמיקה והמטרה של עבודה קבוצתית כאחד ההיבטים שאנו מפעילים בעבודתנו המשותפת לצורך שחרור של העצמי. הרבה מהדברים שיש לי להגיד אנחנו דנו  בהם בעבר בקשר להרצאות שנתתי. אבל אני רוצה להאיר ולתת דגש מיוחד על גישת העבודה הקבוצתית כדי לגבש ולרכז את המטרה ולהבהיר אותה יותר הן למשתתפי הקבוצה והן לראשי הקבוצה. ומנקודת מבט זו, דגש ברור יעזור מאוד.

בשלב הראשון, המטרה העיקרית שאדם צריך להתמודד איתה היא ההגנות שלו, העמדות הפנים והדימוי העצמי האידיאלי שלו, שבין אם הוא יודע זאת או לא, הוא נוהג להציב אותם כפסאדה, בחזית. לפעמים אנשים חרדים ומודאגים כשהם פוגשים אנשים בחיים החיצוניים שלהם. לפעמים הם לא. אם כך, אם הם חרדים, מודאגים וביישניים, זה משום שאיכשהו אין להם מספיק אמון ביעילותן של העמדות הפנים וההגנות שלהם. אם הם לא מודאגים, לא חרדים במגע היומיומי שלהם, אז זה בגלל שהם מרגישים די בטוחים שעצמי המסכה שלהם או העצמי האידיאלי או ההגנות וההעמדת פנים עובדים די טוב.

תרפיה - והנתיב הזה בפרט - מטרתם לעזור לאדם להיפטר מהעצמי המתגונן והיומרני הזה, מה שזה לא יהיה. בין אם זה תמציתי וידוע באופן רהוט וברור ובין אם זה נתפס רק במעורפל על ידי האדם, זה תמיד אִיוּם. וזה מסביר את החרדה הראשונית שנשארת לאורך זמן לעתים קרובות, עד שהאדם משלים ומתפייס עם עצמו ויכול לשמוט את הגנותיו, ומתחיל לראות שבאמת אין סכנה. זה דבר שחשוב מאוד שכולם יבינו: משתתפי קבוצות ומדריכי קבוצות. מה המשמעות של החרדה? בשלב הספציפי הזה, הקבוצה עוסקת בהפיכת האדם להיות מודע בצורה חריפה לעצמי ההגנתי הזה. מה שקורה תמיד הוא שהאני ההגנתי הזה, שאמור להיות ההגנה מפני דחייה, השפלה, חשיפה, עושה בדיוק את ההיפך. בחיים הרגילים, זה בדרך כלל הולך לאיבוד לחלוטין אצל הפרט. בקבוצה, זה הופך להיות מאוד ברור. ובכל פעם שמישהו לא מוצא חן בעיני הקבוצה, זה דווקא בגלל המסכה והעצמי ההגנתי הזה שהוא הקים. כשאי מציאת החן מגיעה בחיים הרגילים, זה רק יחזק את הצורך הדמיוני לבנות את חומת ההגנה הזו. אבל כאשר קיים האומץ לחקור את תגובותיהם של אחרים ולהיכנס באמת לשאלה הזו, הפרט יגלה שהוא לא נאהב ודוחים אותו דווקא בגלל העמדות הפנים וההגנות. זה ידוע בתיאוריה לכולם כאן. אבל זה עדיין לא מספיק ידוע כדי להפוך את החוויה הקבוצתית לממוקדת יותר וחיה יותר. זהו, באופן גס, השלב הראשון. אני רוצה לזרוק כאן הערה שלעתים קרובות השלבים חופפים - יכול מאוד להיות שבמובן מסוים האדם נמצא בשלב השני והשלישי, כשבאחר הוא עדיין לא סיים עם היבטים מסוימים של ההגנות שלו. אז אין לפרש את זה כאילו אתה עובר ברצף ובדיוק משלב אחד למשנהו.

השלב השני הוא הביטוי החופשי של הילד הלא-רציונלי, של השליליות, של ההרס, של הרוע באדם ובפרט, של המשאלות והדרישות הקטנות המאוד מאד מרוכזות בעצמו. כאשר זה יכול לבוא לידי ביטוי באופן חופשי, המשתתף בקבוצה יגלה לתדהמתו שהוא אהוב הרבה יותר עם זה. הסיבה לכך היא שזה מובע בכנות ולא יומרני, בעוד שעצמי המסכה תמיד משליך אותה על אחרים. לא אוהבים אותו לא  רק בגלל השיפוטיות שלו, שהיא תוצר לוואי של שלב ההתגוננות, אלא גם בגלל חוסר היושר הכרוך בכך, כל עוד העצמי ההגנתי מעורב. לשלב השני, במובנים רבים, קשה לחדור כמעט כמו לשלב הראשון. אבל הייתי אומר שהראשון הוא הקשה ביותר. ברגע שאתה בשלב השני, זה הופך להקלה ולשחרור וזה מרגיש טבעי אם אתה נותן לעצמך אפילו רק חצי מההזדמנות.

לשלב השני הזה יש להיכנס לפרטים רבים. לוקח הרבה זמן לחקור את המגוון שבו מתקיים כל העצמי הבלתי רציונלי הזה – בדרכים השליליות ביותר, הילדותיות ביותר, המרוכזות ביותר בעצמו של הפרט והסובייקטיביות והמשוחד/ המוטה  ביותר – שדרכים אלו תמיד מתיימרות להיות חסרי פניות ומחפשות את ההיגיון. וקבוצה היא הזירה האידיאלית לעשות זאת, כי אתה באמת יכול לעבור את החיים (בחוץ) בלי להפעיל או לתת פורקן למה שנמצא בשלב השני. אתה לומד במעבר מהשלב הראשון לשלב השני את האמנות הגדולה שכל כך קשה לתאר, שבה טמון ההבדל בין אקטינג אאוט הרסני לבין הודאה כנה של השלילי ביותר בתוך העצמי. יש לתרגל את זה. שום דבר לא יכול להיות מועיל כמו האינטראקציה בין המשתתפים השונים כדי לשקף איפה אתה נמצא מבחינה זו.

השלב השלישי הוא כשאתה משלים ומתפייס במלואך עם הרובד ההרסני הלא רציונלי של הווייתך ויכול, ללא עכבות, לתת לו קול, ללא תירוצים, מבלי לברוח. אז אתה יכול להגיע לשלב השלישי בכל תחום שאתה הכי פחות משוחרר, ולהרחיב את הגישה שלך לחיים בצורה חיובית. במילים אחרות, במקום להכיל את עצמך בתוך שוליים מצומצמים של ניסיון חיים מוגבל, שהוא אקלים קבוע בנפשך ואשר יוצר את חווית החיים המוגבלת שאתה מתעב בחייך; הקבוצה תאפשר לך להתרחב, כדי לנסות כיצד זה מרגיש לדעת שאפשר לאהוב אותך, לדעת שיש בך אהבה, לנסות את כוחך לראשונה, כנראה, להבין אחרים כפי שהם באמת, ולא לדרוש מהם פשוט שיבינו אותך בתנאים של הילדותיות שלך. זהו מגרש המשחקים שבו אתה באמת יכול להתחיל להיות בתקשורת ולעזור לאחרים להבין אותך, במקום לדרוש מהם בשתיקה שיעשו זאת, לא רק בלי שתושיט להם יד מסייעת בזה, אלא לאמיתו של דבר בזמן שאתה מסתיר את עצמך ומציג מצג שווא של עצמך.

עם זאת, כאשר ההבנה אינה מגיעה, אתה נסוג, אתה מתכווץ, ומתרעם עליהם. ואתה משתמש בזה כנימוק כדי לחזק את ההגנות שלך. כל זה יכול להפוך, וצריך להפוך, לחוויה חיה שאתה מתבונן אל תוך עצמך ובאחרים במצב קבוצתי. לכן, אחרים הופכים למראה עבורך, ואתה הופך למראה עבורם. כמו כן, בשלב המתרחב הזה שבו אתה לומד לא להעמיד פנים אלא ממש לחוות את רגשות האהבה וההבנה שלך, שבו אתה אפילו לא צריך להוכיח את זה ולהראות את זה אלא פשוט להרגיש את זה ולהיות זה, בשלב הזה אתה גם לומד הרבה מאד דברים רבים אחרים, שהם חלק בלתי נפרד ממערכת יחסים אנושית אמיתית. בשלב הזה אתה לומד, למשל, לסמוך על האינטואיציות שלך, גם אם הן שגויות כל כך הרבה פעמים, בדרך למציאת הבריאות והיציבות הפנימיים שלך. אבל אז אתה כבר לא נמצא בדימוי העצמי האידיאלי הכפייתי שאתה חייב להיות צודק, ואם יש לך ספק קטן שמה שאתה תופס עשוי להיות שגוי, אתה מעדיף לשתוק. אתה מתמודד עם חשיפת עצמך, אם יורשה לי אפילו להשתמש במילה המוגזמת הזו, כדי לנסות את התפיסות האינטואיטיביות שלך לגבי אחרים, ואתה לא צריך להיות צודק לגבי זה. אם אתה בדרך זו מראה לאחרים, אתה תאפשר לאחרים להיות מראה עבור עצמך. תלמד לשקול את מה שהם קולטים לגביך ולא תצטרך להילחם בזה. תתחיל להתבונן במה שאתה עושה בצורה חסרת תשוקה, בדרך המרפאת המופלאה הזו של התבוננות עצמית שלעולם אינה הרסנית. זו המשמעות של בריאות, וזה מה שהקבוצה יכולה לעזור לך להשיג כחווית חיים שלעולם אינה מהווה תחליף למפגשים טיפוליים פרטיים, כמו שהמפגשים הטיפוליים הפרטיים אינם  יכולים להוות תחליף לחוויה הקבוצתית.

יש עוד הרבה פרטים שאולי לא אכנס אליהם כרגע אבל רק אשפוך אור עכשיו על החשובים שבהם. עוד היבט חיוני שלא ניתן לשכפל בעבודה הטיפולית הפרטית הוא שהחוויה הקבוצתית באופן בלתי נמנע וללא דופי, תשקף במוקדם או במאוחר בדיוק את הבעיות שלך שבגללן אתה מבקש עזרה ובדרך כלל לא מרוצה מהן בחייך. במילים אחרות, העמדות וההתנהגויות שלך, מה שאתה מוציא החוצה והאופן שבו אתה מפרש מחדש ומתמודד עם אנשים אחרים, אמור לחשוף את הבעיה העיקרית שלך. זה חייב להיות מקביל. ציינתי זאת לפני שנים רבות ואני אומר זאת שוב, כי לעתים קרובות אין לזה תשומת לב מספקת. וגם אם מדריך הקבוצה יודע זאת ומנסה להוביל את האנשים לשם, לאנשים יש התנגדות והגנה ספציפית מפני הרצון לראות זאת. הם עדיין מעמידים פנים כאילו הבעיה שלהם בחיים וההתנהגות הקבוצתית הם שני דברים לגמרי לא קשורים. וזו הסיבה שאני אומר לכל אחד מכם כאן: יש כאן שפע של חומר שלא נחקר, כי לא הרשיתם לעצמכם לראות ובאמת לרצות לפתור את זה - איך ההתנהגות הקבוצתית שלכם מהדהדת את התלונה העיקרית שיש לכם בחיים שלכם.

אם אתם באמת מתחילים להסתכל על זה, לעומק, אתם תבינו את הבעיה העיקרית שלכם, את התסכול העיקרי שלכם, את האומללות העיקרית שלכם, בצורה חדשה לגמרי. אתם תראו את עצמכם באור חדש לגמרי. והאור המתמקד החד של האמת, למרות שאתם כל כך מתמרדים נגדו ועושים הכל כדי להימנע ממנו, הוא החוויה המרפאת והמשחררת ביותר שתוכלו לקוות שתחוו אותה. כל אחד מכם כאן, ומי שלא כאן הערב ושנמצא בהתנסויות, צריך לעשות מזה יותר. הם צריכים ללכת מאחורי המובן מאליו ולהסתכל לעומק. כמובן, זה ישים רק כל עוד האדם עדיין לא מצא את האפשרות להשיל את ההגנה שלו, להשיל את ההתעקשות שלו לשמור על יומרותיו ועל הפסאדה שלו איתה הוא פוגש את העולם. כאשר זה כבר לא המקרה, הבעיה תוכר רטרואקטיבית - מה שאין לשלול גם כן- כחוויה בעלת ערך נורא. כי אתם תראו את עצמכם כפי שאתם עכשיו -בכל רמה שתהיו - ללא ההגנות, בניגוד לדרך הקודמת שלכם להציג את עצמכם. אז תבינו אולי את מה שאתם אפילו לא מבינים עכשיו - כשאין לכם יותר את ההגנות האלה - וזה: מה עשה דפוס ההתנהגות הישן וכיצד הוא תרם לאומללות העיקרית שלכם. אם כך, זה היבט נורא חשוב בעבודה קבוצתית שעדיין צריך הרבה יותר חקירה, כי יש כאן הרבה חומר של כל אחד מכם כאן, ומי שלא כאן, שלא נחקר.

שאלה

בעוד חודש כל הקבוצות שלנו תתאחדנה. האם אתה יכול בבקשה לתת לנו עצות איך לנהל את זה?

המדריך

כן. יש לי עצה אחת ספציפית ליוזמה הזו שיכולה להפוך לביטוי חשוב, נוסף ומועיל וכלי עבודה עבור כולכם לעבוד עם העצה. זו אכן יכולה להיות חוויה מאוד מאוד משמעותית. יש לי בעצם שתי הצעות. הצעה אחת היא הצעה אישית לכל מי שמשתתף. והשניה היא הצעה איך לנהל את זה. ההצעה האישית לכל מי שמגיע היא שכל אחד יבוא עם מחשבה פנימית מאוד מתומצתת של "אני רוצה לתת משהו דרך ההוויה הפנימית שלי" - לא בהכרח משהו שאתם יכולים לראות או לשמוע בחוץ - "בגישה הפנימית שלי, אני רוצה לתרום ליוזמה הזו ואני רוצה, אולי על ידי כך שאהיה פתוח דיי, לקבל מזה משהו עבור עצמי, ולא לשבת כאן עם כל ההגנות שלי המגינות מפני משהו." אם ההגנות ניראות ונחשפות, אתם לא יכולים להרחיק אותן כמובן. אבל אם אתם מוכנים לחשוף אותן, אתם תורמים לעצמכם ולאחרים. לכן אני אומר, אם אתם באים עם הגישה הזו, יש לכם את כל הסיבות לצפות לחוויה מאוד נפלאה וייחודית אשר תלהיב ותסחוף הרבה יותר חומר עתידי.

העצה האחרת כיצד להתנהל היא זו. הייתי מציע לחוויה הספציפית הזו בכוונה רבה - ואפילו להודיע על כך מבעוד מועד, אם תרצו, למשתתפים; זה לא חייב להיות לפני; זה יכול להיות בדיוק שם במפגש - תנו למתח ולחרדה להיבנות, להיבנות ולהיבנות, עד שהם יתפוצצו מעצמם. אל תפריעו על ידי הובלה למקום כלשהו. אפילו אל תתחילו בהזדמנות זו עם תרגילי נשימה ורטט. הדברים האלה טובים מאוד להרצאות, כי שם אתם צריכים להיות פתוחים ורגועים, כדי שתוכלו להפנים את זה. אבל במיוחד עבור החוויה הקבוצתית הזו, כמו גם עבור החוויות הקבוצתיות הקטנות יותר, בואו מדי פעם ועשו שימוש באנרגיה השלילית כך שהיא תוכל להפוך לחיובית. תהיו מודעים לחרדה ולמתח האישי שלכם ולאופן שבו אתם מקווים שהם ישברו מבחוץ, ומהן המחשבות והרגשות הבסיסיים. אם כל אחד מכם מודע להם ולא נוקט באמצעים כדי להסיח את הדעת מכך, ובאמת לתת לחדר לשבת בשקט עד שמשהו קורה באופן ספונטני - עד שמישהו מרפה, משחרר ואומר מהן המחשבות שלו, מהן הרגשות שלו, ההרגשות שלו, מה שזה לא יהיה - אם זה יקרה, משהו יתחיל לפעול ואז יימשך מעצמו. אבל זה גם דורש שאתם יכולים לעמוד בזה כפי שזה, "להיות", באמת לעמוד בזה. ואל תרגישו שאתם צריכים לעשות עם זה משהו, כל אחד מכם.

שאלה

לגבי המתח שמתפתח בקבוצה - אמרת שזה טוב לכל הקבוצות, נכון? {כן} חוויתי את החוויה הזו בקבוצה האחרונה שבה הרגשתי שמשהו מתפתח ומצטבר, אבל הוא מעולם לא התפוצץ. זה היה מאוד מתסכל. ובכן, אני רק תוהה מה עליי לעשות.

המדריך

מה שעליך לעשות כאן הוא להתבונן באמצעים שבהם אתה משתמש כדי להימנע מלהגיע למשבר של המתח. יש לך הרבה הרגלים קטנים ודפוסי התנהגות שבהם אתה משתמש באופן אוטומטי, אשר לא רק משמשים כהגנה להתחבא מאחוריהם, אלא הם גם משמשים כדי למנוע את המשבר של המתח שלך. אם תבחין בכך בעצמך ולא תידחף לפעול באקטינג- אאוט מתוך דפוסי התנהגות אלו, תאפשר למתח להיבנות ולהגיע למשבר. האם זה נשמע לך הגיוני?

תגובה

כן, זה  אכן נשמע הגיוני; הרגשתי את זה בזמן שאמרת את זה. אני אחשוב על זה.

שאלה

אחת מהנשים מתוך אלו שאני עובד איתם, מחזיקה בדעה שכאשר אנשים אחרים בקבוצה מנסים לגרום לה לבטא את רגשותיה, להתגרות בה ולתקוף את הזעם והכעס שלה, זה מסתכם במניפולציה, שאותה אישה דוחה והיא מאוד נרגזת על כך. היא טוענת שהיא תביא לביטוי את הרגשות האלה בעצמה, אבל היא עושה זאת לעתים רחוקות מאוד.

המדריך

ובכן, המילה מניפולציה כאן היא רק מילה. מה זה אמור להביע? במקרה הספציפי הזה, משתמשים בה כי יש לה קונוטציה שלילית, ולפי הקונוטציה השלילית הזו, העצמי המתגונן מקווה שהוא יוכל להמשיך ולהסתתר. מה הקבוצה מנסה לעשות? להגיע לתחושות האמיתיות מאחורי החזית המוצגת! הם עושים זאת לא רק מתוך חוסר אנוכיות גרידא כלפי אותו אדם - אם זו בכלל סיבה, היא רק מינורית - אלא גם בגלל שזה מאוד מצמצם ומגביל ומייצר חרדה להיות בנוכחות מישהו כה מכווץ ולחוץ. כולם מבקשים לשבור את החומה הזו, לא רק כדי לתת לאדם האחר לשחרר את עצמו אלא גם עבור עצמם, כדי לקבל יותר חופש ולהתייחס על פי בסיס אמיתי. אז ההאשמה כאן במניפולטיביות זה כמו זעקה מהכלא, שכן כלא של מישהו הוא הכלא של העצמי בו זמנית. זה יהיה מועיל יותר להתרכז באמת במה שמרגישה אותה אישה כאשר היא מוזמנת לשחרר, לשחרר את ההגנות. למה הצורך הזה כל כך גדול, והאם יכולים להגיע למצב שבו במקום להגן על ההגנה, להודות בהגנה. כפי שאמרתי באחת ההרצאות האחרונות [הרצאה מס' 183: המשמעות הרוחנית של משבר], זה תמיד כדור השלג, ההיבטים המנציחים את עצמם: הפחד מהפחד מהפחד, הכעס בגלל שהפרט כועס על זה שהוא כועס. כך זה כאן. אם ההגנה מוגנת, זה מצב מאוד כואב להיות בו. אבל אם כבר לא צריך להגן על הגנה אלא אפשר להודות בכנות שהיא קיימת, כבר נמצאים הרבה יותר קרוב לבית. אז אם האישה הזו, לדוגמה, יכולה לומר "אני מתגוננת. אני מפחדת. אני עדיין לא יכולה להרפות", במקום להיאבק ולהכחיש עובדה זו, תיווצר הרבה יותר קלות והתקיעות תיפסק.

שאלה

בקבוצה, אני מוצא את עצמי לעתים קרובות במצב שבו אני לא בטוח אם להתבטא -כשלמישהו יש התקף כעס- כשאני חושב שהוא עובר משהו מאוד תיאטרלי.

המדריך

אתה לא מאמין בזה, במילים אחרות?

שאלה

בדיוק. ואז, כמובן, מה שקורה זה שאני צובר המון חוסר סבלנות וזה לא מועיל, באמת, ובסופו של דבר אני או נסגר לגמרי או מתפרץ עם התיאטרליות שלי. [צחוק]  תוכל לעזור לי ?

המדריך

תחילה הייתי מציע לבחון את עצמך היטב מה יש בך שגורם לך להגיב כך. והייתי מבין שיש שני דברים שאחראים לכך. האחד הוא הילד הלא רציונלי שלך שאתה צריך לאפשר שוב להביא את עצמו במקום פתוח. אתה חייב להודות שאתה לא אוהב לא להיות במרכז הבמה/ במוקד ההתרחשות. אף אחד לא אוהב להיות מחוץ למרכז העניינים. לכל אחד יש את התינוק הבלתי רציונלי הזה שרוצה להיות במקום הראשון וכשאתה לא במקום הראשון, אתה הופך חסר סבלנות וחוסר האמונה באמיתות האדם האחר הוא ביטוי להכחשה שלך לומר "אני רוצה להיות שם". אפשרות נוספת שעשויה גם כן להתרחש היא שמבחינתך, בכל פעם שמישהו לא מסוגל להביע או להגיע להרגשות מסוימות, הוא לא יכול להאמין שאחרים כבר הגיעו לנקודה הזו. הוא לא יכול לקבל שזה יכול להיות כך. הוא חייב לומר "זה לא נכון; זו סצינה, אקט כלשהו". אז גם זה צריך להיבדק. אם תבחן בכנות את שני הדברים האלה, חוסר הסבלנות שלך יתפוגג ותוכל להתמודד עם ההרגשות שלך בזמן שזה קורה. ואז אתה יכול לבטא את זה בקבוצה.  כמובן, ישנה גם אפשרות שלפעמים אנשים כן עושים דרמות כי מבחינתם זה אמצעי להיות בקדמת הבמה. עכשיו, אם כן, יש לבחון זאת אצלם. והם עצמם צריכים להיות מוכנים לבדוק את זה. ולפעמים עשוי להיות קשר. יכול להיות שיש שילוב - השילוב של קצת תיאטרליות מלאכותית עם כמה רגשות אמיתיים, והאחרים עשויים להיות רק מושפעים מאותו האחד בגלל הרגשות הסובייקטיביים האישיים שלהם, שלא מומשו ולא נתנו להם ביטוי. אין סיבה אחת בלבד. יש הרבה הרבה דברים שמשחקים תפקיד ואת כל זה צריך לבחון.

שאלה

כן, מה עושים כאשר נמצאים במצב זה בו לא בטוחים אם לבטא רגש זה או אחר? אי אפשר לשבת שם ולהתחיל לעשות מדיטציה על הכוונה הזו, אתה יודע.

המדריך

אתה יכול! אתה יכול מלכתחילה לשלוח את המחשבה פנימה ולהגיד, "אני רוצה את האמת שלי לגבי למה אני מרגיש ככה, ואני רוצה להביע אותה." ואז כשתתעורר ההזדמנות הבאה, אתה יכול לומר, "זה וזה קרה אצלי. אני רוצה לגלות את האמת. קבוצה, עיזרו לי! אני עדיין לא יודע באיזו מידה אני קולט משהו באופן אינטואיטיבי, או באיזו מידה אני עלול אפילו להגזים במה שאני קולט בגלל הרגשות השליליים שלי." למה שלא תביע זאת בפני הקבוצה שלך?

שאלה

במונחים של האינדיבידואלים כמערכות אנרגיה, האם יש מספר ספציפי של אנשים שיהוו קבוצה שתהיה אופטימלית להתפתחות?

המדריך

אין גבול להרבה מאוד דרכים שבהן ניתן להדריך קבוצה; אין חוקים בנושא. לכל קבוצה ולכל מספר בקבוצה ולכל גישה יש את הדינמיקה שלה ואת החיים שלה ואת המציאות שלה. אתה יכול להרכיב קבוצה של ארבעה, ואתה יכול להרכיב קבוצה של חמישים. לכל אחת יש אורח חיים משלה. כל אחד חייב לבנות את האמת שלו. ואין מספר אידיאלי. יש רק גישות אידיאליות ומטרות אידיאליות, שהן אלה שנתתי.

שאלה

האם אנחנו יכולים לומר בנוחות שאסור לנו להיכנס יותר מדי לבעיות אישיות בקבוצה, כי תמיד הייתי בדעה שאסור.

המדריך

[מופתע] אסור ?

שאלה

לא צריך ללכת לעומק - אחרת זה הופך לפגישה טיפולית פרטית.

המדריך

הו! כן, במובן הזה, כן, אתה צודק, כמובן. אסור שהקבוצה תחליף את הפגישה הטיפולית הפרטית על ידי הישארות עם אדם אחד, ניתוח ודיון בבעיה שלו. זו לא המטרה לעבודה הספציפית הזו כאן, כי בשביל זה יש לך את הפגישה הפרטית. זו עשויה להיות גישה אחרת כאשר משתמשים בקבוצה במקום טיפול פרטי. המטרה כאן היא האינטראקציה, הבעת רגשות - ממש כאן ועכשיו, איך אתה מגיב בקבוצה. זו המטרה.