שאלה

לאחרונה התחברתי יותר עם האנוכיות שלי ועם ההתמקדות בעצמי, איתן אני פונה אל העולם; התחושה שאני באמת מרכז היקום וכל מה שסביבי פשוט נמצא שם כדי להשתמש בו. ואני מרגיש אשם מאוד בעניין הזה. היום, סבא שלי- שהייתי קרוב מאוד אליו- נפטר. מצאתי את עצמי כמעט נהנה מההרגשה שאני ראוי לסוג כלשהו של סבל, נהנה מתדמית של אֵבֶל יותר מאשר מרגיש את זה. אני מוצא את זה מצער מאד.

המדריך

ובכן, לְמָה שאתה קורא הנאה יש שני היבטים שחשוב שתבין בנקודה זו. ההיבט הראשון מקל את תחושת האשמה שלך שאתה אדם ללא רגשות. לא רק ההתרכזות העצמית שמפריעה לך, אלא גם הקהות הריגשית שלך, שכמובן הולכות יחד. אבל זה בפרט כי הגנת על עצמך מפני הרגשות: כלפי אחרים ובתוך עצמך, על ידי כך שהפכת את עצמך לקהה חושים, על ידי יצירת בידוד זה, העולם הזה שבתוכו רק להתעניינות שלך בעצמך יש מציאות, ההתעניינות העצמית השטחית שלך. מכיוון שקהות החושים גורמת לך להרגיש אשם, אתה רוצה לראות את עצמך כאדם מרגיש, מתאבל, נעצב.

אבל זה לא רק זה. יש גם משהו אחר, והוא שהקהות שנבחרה כבידוד מגן – כמו גם כבידוד אמיתי- הופכת להיות המצב הכואב ביותר. לא כאב במובן של החוויה האמיתית של כאב, שקל מאוד לשאת בהשוואה למרירות הזו של תחושת מוות - המוות הפנימי. אתה צריך לטוות ולפלס את הדרך שלך באמצעות המוות שלך, כי אחרת אתה לא יכול להיות חי. עליך להרשות לעצמך לדעת ולהרגיש, באופן כלשהו, את המוות שלך. עליך  להרגיש את היעדר הרגש; עליך להתרכז בזה. כשאתה נכנס אל תוך עצמך ומתמקד על הקהות הזו, על היעדר הרגשות, אזי תבין במודעות שלך שזה- בנקודה מסויימת- נבחר על ידך, ואתה סובל עכשיו מההשפעות של הבחירה הזו.  האומללות האמיתית שלך היא –באמת- חוסר התחושה הזו, יקירי. כלומר, הכל טמון באומללות זו. עליך לקבל את המשמעות האמיתית של אומללות זו ולתת לעצמך להרגיש את חוסר הרגש – ולתת אֵמוּן. תתחיל בקורטוב של אֵמוּן בתהליכי החיים שלך, שמחוץ לתחושת המוות והקהות, חיים כלשהם יתגלו בסופו של דבר בפניך.

כעת, האנוכיות והריכוז בעצמך הם חיים תחליפיים. אם הישות הפנימית קהה, אתה צריך פעילות חיצונית ולִלְפות את החוץ ומשהו מדהים ושיהיה לך ושתעשה וכן הלאה והלאה.  זה לא רק להקהות את עצמך כנגד קהות החושים שלך, כדי לעשות את עצמך לא מודע לכך, אלא זה גם לספק לך סוג מסויים של מראית עין של חיים.

כשאתה מפסיק את הפעילות החלופית ואתה מתמקד יותר בקהות הזו שבתוכך, וחווה את קהות החושים, אתה פותח את הדלת הראשונה לחיים – חיים של גוף האנרגיה שלך. התמדה, שקידה ומדיטציה, שוב ושוב, על חווית הקהות שלך, וכשאתה חווה את קהות החושים הזו, אמור את האמת במילים, "בקהות הזו נמצא זרע החיים. אני רוצה את זרע החיים." זו התשובה שלי.

שאלה

אני מרגיש שהרצון שלי להיות מיוחד היה נדבך מאוד קבוע בחיי, החל מהמקום בו נולדתי, לאיזה סוג מעמד נולדתי. לאמיתו של דבר, במשפחתי עודדו אותי לכך. אני אוהב להיות מיוחד ומוצא כמה אני מבדל עצמי מאנשים עם השיפוטיות שלי, ואני רוצה מאד  להשאיר אותם שם. אני רוצה לראות את עצמי נעלה יותר, ואני רוצה לראות את האחרים כחסרי דמיון וכחסרי כישרון, בלי שיש לי איכויות שאני כל כך מתגאה בעצמי. אני רוצה לדעת למה אני עושה את זה כל כך הרבה. אני יכול לראות דברים מסוימים. לדוגמה, אני חושב שאחד מהם קשור מאוד לכך שאני לא יכול להרגיש מספיק, שאני מקהה את עצמי, ובמובן מסוים המיוחדות הזו כופה סביבי סדר מסוים, שבאמצעות האינטלקטואליות הכפוייה הזו, ניתן למנוע ממני להרגיש ולצאת אל אחרים.

המדריך

אלה חיי התחליף שלך. {כן} אתה גם מתחיל להיות מודע לקהות התחושה הפנימית. תרגיש את המוות של גוף האנרגיה, במקום לקחת אותו כמובן מאליו. וככל שתלמד להתמקד במודעות, להשקיט את דעתך ופשוט לחוות את ההוויה הפנימית שלך, אט אט משהו יהפוך לחי. ניתן להאיץ את התהליך על ידי הפעלת הכוח האלוהי שבתוכך שינחה אותך במאמץ ובנסיון הזה, לעזור לך במאמץ זה, על ידי התחייבות כנה לרצון האלוהי שבתוכך ולהתמסר להדרכה של רצון זה.

שאלה

אני מאוד מתנגד לזה.

המדריך

כן, בדיוק, זו הבעיה שלך. אבל יש לך את הבחירה כאן, יש לך את הבחירה. אם אינך יכול להביא את עצמך לעשות זאת, אולי תוכל בעבודתך עם ההלפר שלך לאמוד, מצד אחד, מה אתה מרוויח על ידי התנגדות לכך, על ידי רדיפה ונהייה אחר החיים הנוכחיים. עליך לשבור את הקשר של חוסר הביטחון והאומללות שלך שהם תוצאה של הבידוד, המיוחדות, חיי התחליף שאתה מביא על עצמך. החיים האמיתיים טמונים בהתמסרות - לא לסמכות, אלא לעצמי האמיתי שלך - שאתה יכול להתחיל להזדהות איתו רק כשאתה חווה זאת.