שנאה, כעס ועוינות

שאלה

אני מרגישה את האחיזה החזקה הזו של שליליות ואינני רוצה להתבגר. אני לא מנקה, אני לא מבשלת ואני סובלת ואני מרגישה מאוד מאוד מפוחדת ואשמה לגבי זה. יש לי הרגשה שהכל קשור. הכל זה החזקה כל כך חזקה ואני מרגישה שבאופן מודע אני מכחישה את זה ואומרת "לא, זה לא נכון." ומצב הרוח העגום הזה נכנס אלי. אני מרגישה שם איזושהי כוונה. הייתי רוצה לדעת מה אני עושה.

המדריך

ובכן, הדרך שבה אני יכול לענות לך בצורה הטובה ביותר היא זו: זה הגלגול כולו שעומד על כף המאזניים. זו אחת מאותן החלטות שהכל כלול בה: זו הרוחניות שלך; זו המיניות שלך; זו הנשיות שלך; זה הכל. זו פתיחת הלב שלך לאהוב, לקבל אחריות, לתת, לעמידה עם שתי הרגליים בעולם ולתרום לחיים. זה שאת מוכנה לקחת אחריות ברמה העמוקה ביותר, להשתמש בנכסים שלך באופן חיובי ולהתחייב לחיים החיוביים, האמיתיים, הריאליסטיים, הבוגרים, הכוללים את הנשיות שלך ואת הרוחניות שלך.

זה הקרב ההוא - את על הסף הזה. הוא מכיל הכל. והדבר החשוב עבורך יהיה לגלות - אבל איכשהו את כבר יודעת - שהכחשת כל התחומים הללו, כל ההיבטים הללו, היא אומללות וסבל. זה כאילו שאת רוצה להיאחז בסבל כנשק, כנשק של תרעומת ונקמה. ואת מרגישה כאילו, אם היית מוותרת על זה, לא היה לך כלום; ועם זאת, העושר, העושר המלא של העולם מחכה. את לא צריכה את כל הנטל הזה. את באמת ובתמים לא צריכה את זה. והספקות הם באמת המפלט האחרון. כי כשאת יודעת לגמרי מה את עושה, כמעט בלתי אפשרי לתחזק אותו (את הנטל). אז האגו העצמי השלילי מייצר את הספקות האלה - ואת צודקת - כמבצר האחרון, באומרו, "לא, אני לא רוצה ללכת לכיוון הזה". עכשיו את יכולה להצביע, אולי על משהו נוסף - ממה את חוששת בלקיחת התחייבות זו, או מה את לא מייחלת או לא רוצה. האם את יכולה לחשוב בעצמך על משהו?

שאלה

אני מרגישה עכשיו כמעט כמו קפיצה מצוק. ההחלטה הזו להישאר על הצוק...

המדריך

אין צורך למצוא מי התחיל, כי זו תגובת שרשרת, מעגל זדוני. כדאי להתחיל במציאת הפרובוקציה האישית שלך, אולי בתגובה לפרובוקציה גלויה או נסתרת של האדם האחר. כך תבין שבגלל שנעשתה עליך פרובוקציה, אתה עושה זאת לאדם השני. ומכיוון שאתה עושה זאת, השני שוב מגיב באופן דומה.  

כשאתה בוחן את הסיבה האמיתית שלך, לא את השטחית, את הסיבה שבגללה נפגעת מלכתחילה ולכן התגרית, על פי ההרצאה של הערב לא תתייחס עוד לפגיעה הזו כהרת אסון. תהיה לך תגובה שונה לפגיעה, וכתוצאה מכך, הפגיעה תפחת אוטומטית. לכן, לא תרגיש יותר צורך להתגרות באדם האחר. כמו כן, ככל שהצורך לשחזר את מצב הילדות פוחת, אתה תהפוך פחות מסוגר ומכונס בתוך עצמך, ותפגע באחרים פחות ופחות, כך שהם לא יצטרכו להתגרות בך.

אם הם יעשו זאת, כעת תבין גם שהם הגיבו מתוך אותם צרכים עיוורים ילדותיים כמוך. עכשיו אתה יכול לראות איך אתה מייחס מניעים שונים לפרובוקציה של האדם האחר מאשר לאלו שלך, גם אם וכאשר אתה באמת מבין שאתה יזמת את הפרובוקציה. ככל שתשיג השקפה שונה על הפגיעה האישית שלך, מבין את המקור האמיתי שלו, תשיג את אותו ניתוק מהתגובה של האדם האחר. אתה תמצא בדיוק את אותן התגובות בעצמך ובאחר. כל עוד הקונפליקט של הילד נשאר לא פתור בך, השוני נראה עצום. אבל כשאתה קולט את המציאות, אתה מתחיל לשבור את המעגל הזדוני החוזר על עצמו.

ככל שאתה באמת קולט משחק הדדי שכזה, זה יקל על תחושת הבידוד והאשמה שכולכם עמוסים בהם. אתה כל הזמן מתנודד בין האשמה שלך לבין ההאשמה שלך של אי צדק שאתה מפנה כלפי הסובבים אותך. הילד שבך מרגיש את עצמו שונה לחלוטין מאחרים, בעולם משלו. הוא חי באשליה כל כך מזיקה. ככל שתפתור את הקונפליקט הזה, המודעות שלך לאנשים אחרים תגדל. בינתיים אתה כל כך לא מודע למציאות של אנשים אחרים.  מצד אחד אתה מאשים אותם ונפגע מהם בצורה מוגזמת, כי אתה לא מבין את עצמך ולכן לא מבין את האדם השני. מצד שני, ובמקביל, אתה מסרב להיות מודע כשאתה נפגע. זה נראה פרדוקסלי אבל זה לא. כשאתה חוֹוֶה עבור עצמך את האינטראקציות שמוסברות במדוייק הלילה, תגלה שזה נכון. בעוד שלפעמים אתה עלול להגזים בפגיעה, במקרים אחרים אתה לא מרשה לעצמך לדעת שזה קרה בכלל, כי זה אולי לא מתאים לתמונה שיש לך על המצב.

זה עלול לקלקל את הרעיון שנבנה באופן עצמי, או שהוא לא תואם את הרצון שלך באותו זמן. אם חוץ מזה המצב נראה מבטיח ומתאים לרעיון שלך שגובש מראש, אתה משאיר את כל הצנצנות, מאפשר לזה להרקיב מתחת וליצור עוינות לא מודעת. כל התגובה הזו בולמת  את היכולות האינטואיטיביות שלך, לפחות מהבחינה הספציפית הזו.

הפרובוקציה המתמדת שמתרחשת בין בני האדם, בזמן שהיא נסתרת מהמודעות שלך עכשיו, היא מציאות שתגיע לקלוט בבהירות רבה. תהיה לכך השפעה מאוד משחררת עליך ועל סביבתך. אבל אתה לא יכול לתפוס את זה אלא אם אתה מבין את הדפוסים שבתוך עצמך, עליהם דיברתי הלילה.

שאלה

האם ניתן בדרך כלשהי להחליט על הפסקת אש, אפילו למשך שתיים או שלוש דקות, בין תת המודע של האדם לבין תת המודע של האדם האחר? לפעמים אתה רואה את המציאות בצורה אינטלקטואלית, אבל עד שאתה פוקד על תת המודע שלך לעשות משהו, הוא כבר במרד וגרם לאדם השני לאומללות ואז גם אתה לא מאושר. יכול להיות שהכל היה נמנע אילו היו כמה דקות של שביתת נשק?

המדריך

אתה מבין יקירי, מלכתחילה זה לא עניין של לצוות על תת המודע שלך. אתה לא יכול להזמין את זה. זה בלתי אפשרי. כל עוד אתה מנסה פקודות כאלה, זה יהיה מאוד חסין, בלתי עביר. או שזה עלול להטעות אותך, כך שתרמה את עצמך. ניתן לחנך מחדש את תת המודע רק על ידי התהליך האיטי וההדרגתי שנמשך בעבודה שלנו. הכי חשוב זה שתהיה מודע לחלוטין למה שאתה באמת מרגיש. למעשה, אתה רק חצי מודע לזה רוב הזמן ונעזר בכפייה של מערכת נוספת של רגשות על גבי התגובות האמיתיות שלך. אלו עשויים להיות רגשות שליליים אחרים; אם הם חיוביים, אתה שולל את עצמך אפילו עוד יותר.   

רק על ידי הסרת כל מה שניכפה, תוכל להבין את הסיבה מדוע תת המודע שלך הוא לעתים קרובות כל כך עקשן. אם הוא ממשיך להתנגד למאמצים הטובים שלך, חייב להיות משהו נוכח שלא הבנת ולא התחברת אליו. אז זו שאלה של מציאת החסימה שגורמת למכשול המסויים הזה. כשזה יקרה, לא תזדקק להפסקת אש קצרה. תהיה לך שלווה אמיתית עם עצמך ולכן עם אחרים. אמנם אתה עשוי לְהוֹרוֹת על שביתת נשק במעשים החיצוניים, במילים שלך ואפילו במחשבות שלך, התת מודע אינו מגיב למשמעת כזו. הפסקת אש, כפי שאתה רואה אותה, לא באמת יכולה לעבוד. זה לא אמיתי כמו ההשפעה של הניסיון לפקוד על זה.

שאלה

נניח שאנחנו מסוגלים לעשות סדר בבית שלנו. האם אז נסיר את הפרובוקציות באדם האחר?

המדריך

אתה אפילו לא צריך לסדר את הבית שלך עד לרמה שאתה בוגר לגמרי ומושלם פחות או יותר. המושלמות הזו כמעט ואינה קיימת בספירה האנושית. אבל המודעות לחוסר הבשלות שלך, תובנה אמיתית והבנה של התגובות והתחושות שלך הגורמות לפרובוקציה, יחלישו את ההרגל של הפרובוקציה במידה מספקת עד שלבסוף תפסיק לגרום לפרובוקציות, ובתמורה אחרים לא יתגרו בך. ככל שאתה זוכה לניתוק מסוים מעצמך בצורה מאוד בריאה, הדחף והכוח החנוקים והלא בריאים יִלָּקְחוּ מהתגובות הרגשיות שלך. למעשה, אפילו הייתי אומר שזהו הסוג היחיד של הפסקת אש תקפה שניתן להשיג.

הרשה לעצמכם לראות מה אתה באמת מרגיש ולמה. וכאשר יש לך השקפה כוללת, ללא כל תחבולה והונאה עצמית נוספות, ידיעה כזו כבר לא תדאיג אותך. יהיה לזה אפקט מרגיע מאוד. תעשה שלום עם עצמך בכך שתקבל את חוסר השלמות שעדיין קיים בך, ולא תייסר עוד את עצמך בניסיון להגיע לשלמות שאינך יכול להשיג כרגע. ברגע שאתה מקבל את המציאות של העצמי הלא מושלם שלך, התוצאה של הַפְּגִיעוּיוֹת כבר לא תהיה כל כך רצינית וטרגית. אתה תקבל אותם כתוצאה מהפגמים שאתה מקבל בתוך עצמך, שבהם אתה יכול כעת להתבונן ברוגע, תוך השגת הבנה רבה יותר לגביהם ובכך להתקרב לשלמות ולבגרות.

בדרך זו, העוינות שלך תיעלם וגם הפרובוקציות שלך. תהיינה הידרדרויות בוודאי, אבל אתה תקבל אותן בהשקפה מציאותית. אתה תשיג מהן תובנה נוספת, בידיעה שהן אפשריות כי משהו לא חדר מספיק עמוק, ויש למצוא את זה מחדש כדי שזה יטמע ברמות עמוקות יותר של ההווייה שלך.  עוינות קיימת בך כי אתה לא מודע לכך שאתה פגוע ולמה אתה פגוע. רק תחשוב על זמנים שבהם אתה באמת מודע לפגיעה בלי כעס ובלי להרגיש עוינות. אתה אולי תרגיש עצוב, אבל להרגיש עצוב נראה להרבה אנשים כל כך משפיל שהם מעדיפים לכעוס ולכן להיות עוינים

זהו סוג מסוים של ילדותיות שקיים אצל כולם. אתה חושב שעדיף לכעוס ולהיות עוין מאשר להיות עצוב, אז אתה מדחיק את הפגיעה האמיתית. אבל גם את העוינות צריך להסתיר כי היא גורמת לך להרגיש אשם מסיבות אחרות, לכן היא יוצאת בצורה ערמומית, נסתרת, שמביאה בתורה לפרובוקציה נוספת. פרובוקציה היא תוצאה של עוינות לא מודעת ומודחקת, והעוינות היא תוצאה של פגיעה תת הכרתית ומודחקת.

שאלה

האם זה לא שלפעמים אנחנו רוצים לטפח את הטינה שלנו כלפי אנשים מסוימים ובגלל זה אנחנו מחפשים את הטעויות שלהם? מה אנחנו עושים בקשר לזה?

המדריך

זו שאלה מאוד מועילה. כאשר אתה רוצה לעורר טינה, השאלה הכי ברורה והראשונה תהיה, למה? ברגע שאתה מבין שאתה רוצה לעורר טינות כאלו, לא יהיה כל כך קשה לגלות מדוע. כמו תמיד, יש להתייחס לזה בצורה חסרת תשוקה ועם השקפה חדשה כאילו שאלות מהסוג זה מעולם לא נשאלו. התעלם מהתשובה המוכנה שאומרת: בגלל מישגה כזה או אחר באדם האחר. זו לא הסיבה. אתה צריך לגלות מה היתרון המדומה שלך כשאתה אגרסיבי ועוין.

תגובה / שאלה

שריון, כדי לא להיות במגננה?

המדריך

אם אתה מפחד להיות במגננה, אתה חייב למצוא את עצמך אשם, אחרת לא תצטרך להגן על עצמך על ידי יציאה להתקפה.

תגובה

כן, אבל זה גם נותן ביטחון עצמי ואמון עצמי.

המדריך

למעשה, זה לא נותן לך ביטחון עצמי אם אתה מתרעם על אדם אחר ואתה לכוד- חסר אונים - בטינה. ההרגשות שלך נעשות כל כך חזקות שאתה לא יכול להתמודד איתן יותר. זה לא גורם לביטחון עצמי. בחוסר המציאות שלך, אתה עשוי להאמין שכן, פשוט על ידי הימנעות מחיפוש אחר מה שאתה מרגיש אשם לגביו. אם תתקוף כדי להסתיר משהו, זה יהפוך אותך לחסר אונים כמו מושא ההתקפה שלך. לכן אתה נלכד במערבולת, מאבד את השליטה העצמית.

לעתים קרובות קורה שאחד מתרעם על האחר על מה שבעצם הוא מתרעם על עצמו. אם תסתכל על מה שמרגיז אותך במיוחד, בהכרח תגלה שאולי בצורה מעוותת או שונה, יש לך היבט או גישה מאוד דומה. ככל שאתה לא אוהב את זה חזק יותר בתוך עצמך, כך אתה משליך את הסלידה על אחרים. ככל שזה מוסתר יותר, כך אתה עלול לפצות על כך יתר על המידה על ידי יציאה לקיצוניות הפוכה כלפי חוץ. מכיוון שלכל פתרון לא מקורי יש השפעה שלילית, כך חייב גם זה [שיהיה לו השפעה שלילית]. אחד הסימפטומים הוא שאתה מתרעם במיוחד על אותו הדבר אצל אחרים. הפיתרון טמון אפוא בלמצוא את מה שבך שעדיין חבוי ואז, דרך הבנת נחיצותו המדומה, להמיס אותו. ברגע הזה, כבר לא תהיינה לך תגובות כה חזקות כלפי אחרים.

שאלה

אם יש לך תחושה תוקפנית ואתה לא אוהב אותה, אבל היא חזקה מאוד, השכל הישר שלך אומר לך שאתה לא צריך להרגיש ככה. אתה מבין עם המיינד שלך שאולי האדם שאתה כועס עליו יש לו בעיות בעצמו, אבל זה לא עוזר. איך מתמודדים עם זה?

המדריך

הצעד הראשון הוא ההבנה שאתה עדיין לא יכול להרגיש אחרת. כאן, פרפקציוניזם נכנס פנימה, כי משהו בך אומר, "אסור לי להרגיש את רגשות התוקפנות האלה. אני צריך לדעת טוב יותר כי הוא פועל מתוך הבעיות הבלתי פתורות שלו". ייתכן שכל זה נכון, אך עם זאת, זה מכיל את ה"אסור לי לי/לא צריך" של הפרפקציוניזם. עם זאת, אם אתה אומר לעצמך, "אני לא יכול שלא להרגיש ככה כי אני מגשש בחושך, ואני, כבן אדם, מגשש לעתים קרובות בחושך. אני לא יודע הרבה תשובות. אני לא מבין אנשים אחרים," אז אתה נמצא בָּאֱמֶת. אבל בגלל שאיכשהו כולכם מרגישים, "אני באמת צריך להבין את כולם, כולם צריכים להבין אותי, ואני צריך לדעת את כל התשובות הנוגעות לחיים שלי וליחסים האנושיים האישיים שלי", אתם מבטאים את עצם הגישה שמקשה כל כך.

רק על ידי קבלת המגבלות האנושיות שלך, התוקפנות והעוינות תיעלמנה. כי מתחת תגלה ותהיה מודע להיותך פגוע, לתחושת דחיה. הבושה והפחד שלך מההרגשות האלו גורמים לך לכפות את התחושות הקשות הרבה יותר והלא נעימות של תוקפנות. ברגע שאתה הופך מודע לפגיעה, שהיא מרכיב יותר אמיתי, קל יותר להתמודד עם הרגשות שלך, ובקרוב הפגיעה תתמוסס ותפנה מקום לרגשות אמיתיים עוד יותר שכבר קרובים יותר לעצמך האמיתי. אבל קודם כל, אתה צריך לקבל את המגבלות האנושיות שלך; עליך לוותר על הציפייה שאתה, כמו גם אחרים, צריך תמיד להבין ולדעת. אם אתה יכול להסכים לגשש בחושך, אולי תוכל לזהות במיינד שלך מה לא ברור לך. קבל את זה שהיעדר הבהירות עשוי להישאר, או שהוא אפילו יכול להתבהר מעצמו, פשוט בגלל שההתנגדות שלך נגדו נעלמה. קבל גם את האגרסיביות שעדיין קיימת אצלך, ושאל את עצמך אם זה לא עיוות של פגיעה. ואז תּוֹדֶה שיש פגיעה. כך אתה עשוי למצוא את התשובה הרבה יותר מוקדם מאשר דרך המניע הדחוס והכפייתי שאומר ש"כבר לא צריכה להיות לי אגרסיביות".

שאלה

כאשר אדם מסלק את העוינות אך חושש לאבד את העוינות הזו, אז הוא מעביר אותה אולי לאובייקט אחר?

המדריך

על מנת שהיא תתמוסס?

שאלה

הנפש חוששת לאבד את העוינות, כי בתוך העוינות האדם מצא ביטחון; הוא מחזיק בעוינות על ידי העברתה לאובייקט אחר, שבמציאות אין לו עוינות כלפיו?

המדריך

אה כן, בהחלט; זה מה שקורה כל הזמן במיוחד בקשר לעבודה הזו. וזו הסיבה שכל כך חשוב לכם, חבריי, להיות מודעים לכך ולא למצוא עמדות קשות, אלא לבטא את הרגשות הגולמיים הללו, לא משנה עד כמה מוצדקים הגורמים שאתם עשויים למצוא או מאמינים למצוא. זה נכון מאוד - זה בדיוק. לפעמים זה עשוי להיות מופנה למישהו אחר לגמרי. גם את זה חשוב מאוד לבחון כשעובדים. האם הדבר האמיתי שאתה מרגיש עוין לגביו תואם את עוצמת הרגשות שלך? לעתים קרובות נראה שהמילים מצדיקות את זה, אבל כשאתה מסתכל באמת על עוצמת הרגשות שלך, לעתים קרובות זה יכול להיות די ברור שזה לא - שיש אי התאמה אדירה.

ואני רוצה לומר כאן מילה על החשש מוויתור על העוינות. שוב, זה משהו שעשוי להיות שימושי באופן כללי. לַפַּחַד לוותר על העוינות עשויות להיות כמובן מספר סיבות. אחת החשובות שבהן היא שעוינות נחשבת למשהו משמעותי להיאחז בו - כמו השליטה, המושכות שאתה מחזיק בהן. אם אין לך עוינות, אין לך כלום. ואתה מרגיש חסר הגנה. וזו, כמובן, אשליה. דבר נוסף שאני רוצה לומר הוא שאם זה המקרה, תמיד יש משהו שעדיין לא ממש הובן לגבי טיבעה של העוינות, לגבי טיבעם של האשמות, הבושות והפחדים. אם תמשיך לחפש מה יש, תסתכל על כל עוינות ותבדוק אותה, תמצא את המשהו הזה, כך שיהיה קל יותר ויותר למוסס אותה.

שאלה

דיברת על התשוקה של הכעס. אני יודע מניסיון חיי, התמודדתי עם הרבה מאוד מהקשיים שלי על ידי חסימת הכעס שלי. למדתי גם שהרבה פעמים בתהליך של התמודדות ממשית עם הכעס, כבר אין שם כעס. ובכל זאת, יש לי קושי רב עם סוג התשוקה המסוים הזה.

המדריך

אני חושב שתצליח להגיע קצת יותר רחוק אם תסתכל על הרגש שמאחורי הכעס. אולי הכעס קיים, למרות שאולי לא היה לך קשה לקבל את זה, וכעת אתה מתחיל לקבל את הכעס שלך. יתכנו רגשות אחרים שאולי קשה עוד יותר לקבל אותם. אולי פְּגִיעוּת. אולי יש גם תמיהה של לא להבין. זה יכול להיות אפילו יותר כואב לאדם הבוגר להשלים עם אי הבנת משהו. זה בצמוד לקטגוריה של מה שאמרתי קודם: תתמודד עם הבעיות בתוכך: מערכות יחסים ישנות שאתה לא ממש יכול להבין. תקבע מה זה שאתה לא מבין ולמה. ואולי אז הכעס שאתה לומד לקבל יכול למצוא פורקן כי אתה רואה מה עומד מאחוריו.

אם תסתכל מאחורי הכעס על פגיעות מסוימות ובקשר עם פגיעות מסוימות, תמצא נסיבות בסביבה המוקדמת אצלך אשר, לאינטלקט, עשויות להיות מוסברות באופן מושלם. אבל מבחינת ההרגשות, הן מבלבלות ובלתי ניתנות להסבר; לא רק הרגשות האמביוולנטיים שלך של אהבה מול שנאה, של חיבה מול כעס, אלא גם על אמביוולנטיות מסוימת בסביבה שלך ודברים מסוימים שמבלבלים את חיי הנפש שלך, את חיי הרגש שלך. יש להתמודד עם זה; אז תוכל להשלים עם הכעס.

שאלה

אפשר לשאול אותך על קושי ספציפי שאני מוצא עכשיו. אני יודע שיש לי הרבה תוקפנות ועוינות כלפי ההורים שלי, במיוחד כלפי אמא שלי, שאני צריך להוציא החוצה. אבל קודם כל אני מדחיק אותן מסיבה כלשהי שלי, שעדיין לא כל כך ברורה לי. אבל גם בזה אני מאוד נעזר בידיעה שקודם כל, נולדתי לסביבה הזו בדיוק כך, כי יש לי קשיים מסוימים, וגם להם יש את הקשיים הדומים, במיוחד לאמא שלי, אז אפשר להוציא את זה החוצה. שנית, הם חונכו בצורה ספציפית, מה שהפך אותם במידה רבה למה שהם, אז איך אני יכול להאשים אותם. אם אני לא יכול להאשים אותם אני מספק להם תרוצים עד כדי כך שאני לא מסוגל להוציא את התוקפנות שלי.

המדריך

נקודת השבירה בבעיה זו היא שקשה לקבל רגשות שליליים, רגשות חיוביים מסוימים קשה עוד יותר לקבל. אני חושב שכדאי לך לנסות כעת לחפש בתוך עצמך שרגשות אהבה מסוימים שהיו לך גרמו לך להרגיש אולי אפילו יותר אשם מאשר רגשות השנאה. ברגע שאתה יכול לראות את זה, להרגיש את זה - בדרך עקיפה אולי בהתחלה, כי זה מאוד עדין - אז תחקור את היחס הכוללני שלך לטבע היצרי שלך. אתה תמצא וחייב למצוא את הדרך החוצה, וזה כבר לא יהיה עימות בין הדחקה לבין האשמה. 

תוכל, אז ורק אז, לראות את הרגשות האמביוולנטיים שלך כלפי שניהם, כל אחד בצורה אחרת: הטינה שלך כלפי מה שנראה מאוד מובן מצד אחד לילד להתרעם; מצד שני, האגו המבוגר יותר לא יכול לקבל את הטינה שלך. לאחר מכן תוכל לקבל את הרגשות והטינה האמביוולנטיים שלך, ולכן תקבל את ההורים שלך בצורה אמיתית. אבל זה יכול לקרות רק אם תשלים תחילה עם צד הפוך לחלוטין של הרגשות מאחורי העוינות.

שאלה

לאחרונה הרגשתי שיש בי הרבה אהבה, שאולי הייתה בעלת אופי נלהב מכדי להשתלב בעולם הזה שבו חונכתי ושזה הודחק. ועוד כל כך הרבה הודחק.

המדריך

אכן. זה די נכון. אתה בדרך הנכונה, וזה נפלא שאתה יכול מיד לחבר את זה, כי זה יראה לך איך להמשיך

שאלה

אני רוצה הבהרה לגבי פעולות עוינות או נירגזות. כשאני מנסה להבין מישהו שמעצבן אותי ואת הסיבה לכך, אני מתבלבל כי לא נותרו לי תגובות טבעיות לשפוט את הרצונות שלי.

המדריך

מלכתחילה, אמליץ כאן על הגישה הבאה. שאל את עצמך את השאלה: כאשר אתה נרגז ולכן עוין, האם לא תרגיש מתוסכל לגבי רצון מסוים? אם הרצון הזה יהיה משהו חשוב או דבר קטן מידי, זה לא משנה. לעתים קרובות, עוינות מהסוג שאתה מתאר נובעת מתוך תחושת תסכול, ומתחת לתסכול הזה מסתתרת מסקנה, תחושה של, "אם אני לא מקבל את מה שאני רוצה מיד ובדיוק כמו שאני רוצה, אני חייב לסבול, וזה סופי, ושום דבר לא יכול אף פעם להשתנות."

זו התחושה של, "מה שלא יקרה עכשיו, לעולם לא יקרה." צריך לקבוע בדיוק מה התסכול כרגע ומה באמת היית רוצה. יש אמונה כלשהי שהעובדה שאתה מתוסכל אומרת, ברגשות שלך, שלעולם לא תקבל את מה שאתה באמת רוצה. יש את הרעיון, או הפחד, שלעולם לא תקבל את מה שאתה באמת רוצה. ברגע שתוציא את זה החוצה, רוב הסיכויים שהנירגזות תפחת מיד, אם תוכל לבחון בשקט את הפחד הכוזב מתסכול קבוע. כי אתה כרגע מתוסכל והתסכול יכול להיות שהאדם השני לא מגשים כרגע או מבין או עושה או חושב או אומר או מרגיש את מה שהיית רוצה שהוא ירגיש או יעשה.

באותו אופן, התסכול קיים לגבי עצמך. ושם, כמובן, בסופו של דבר אתה חייב להביא את זה "הביתה" אל עצמך - היכן שהכי חשוב - שאתה מבולבל לגבי הרצונות שלך ולא לגמרי ברור לגביהם. אתה לא מכיר אותם ואתה מצפה שהאדם האחר יכיר אותם. אתה חסר סבלנות, לא בגלל שהאדם האחר לא עושה מה שאתה רוצה, אלא בגלל שאתה אפילו לא יודע מה אתה באמת רוצה. אתה לא באמת יודע מה אתה רוצה, כי כל כך הרבה פעמים אתה נקרע בין המצפון הניכפה המאוד מאוד קפדני, אוסר ונוקשה של הסביבה ושל דעת הקהל - או מה שאתה חושב שזה - מצד אחד, וצד ילדותי, חזק מבחינה רגשית, בלתי מאולף של העצמי היצרי שלך.

שני התחומים הללו מוציאים פקודות ותביעות, ואתה רומס אותם - האחד כי אתה מפחד מהם, והשני כי אתה לא באמת רוצה אותם. אתה רק חושב שאתה צריך לרצות אותם. וזה יוצר בלבול כזה שמצופה מהאדם השני לדעת. והתסכול והבלבול הזה מתבטאים אז כנירגנות  ועוינות. כעת, על ידי התבוננות שקטה בתגובות הללו וללמוד לבטא אותן בפשטות, ללא קישוט, ללא התנצלות, זה יקל עליך ויספק לך יותר בהירות לגבי עצמך. התרגלת לדחוף את התגובות הללו עמוק אל תוך עצמך, ואז מה שאתה מרגיש זה תחושה חזקה של חוסר סבלנות ונירגנות ותסכול וכתוצאה מכך עוינות. כל כך הרבה עוינות אפשר להסיר ולמוסס אם היא מנותחת בצורה כזו.

קודם כל, יש להכיר בעוינות. כאן השגת צעד ותובנה חשובים מאוד, שכן כל כך הרבה אנשים אפילו לא יודעים שמתחת לאדישות או לדיכאון או לשיתוק מסתתרת עוינות חזקה שהם לא מעזים להכיר בה. אז ההכרה בעוינות היא צעד חיוני בכיוון הנכון ולאחר מכן ניתן לעבוד עבור הצעד הבא שהצעתי כאן.

שאלה

מה יוצר טינה מתמדת כלפי אנשים מסוימים בלבד?

המדריך

בהכללה, כמובן, הייתי אומר שאם האדם שאתה מתרעם עליו אינו הורה, זו התקה ממצב מקורי שקיים בילדות, שבו רגשות סותרים מאוד כלפי אותו הורה לא הובנו במלואם. הגירוי עשוי להיות טינה על תחושת אכזבה, על להיות לא אהוב או חוסר תשומת לב או להיות לא מובן, כפי שרצינו כשהיינו ילדים. יתכן ומדובר- בו בזמן- בדרישות לא-מודעות, לא מוצדקות, בלתי-אפשריות שהאדם תובע מאותו אדם אחר בצורה ילדותית, ובו בזמן רגשות אשמה על טינה ואולי אפילו שנאה לפעמים. יחד עם זאת, ייתכן שאינך יודע כיצד להתמודד כאשר דרישות מוגזמות דומות מאותו אדם מועלות כלפי העצמי שלך. אם כך, יש מקבץ שלם של רגשות מבלבלים שצריך להסתכל עליהם ולהבין אותם בדקדקנות, כדי שהתחושה תוכל לפנות מקום לתפיסה רגועה, נינוחה ומציאותית יותר של האדם האחר. זה כמובן הביטוי או הסימפטום של מעורבות עמוקה שהאדם לא השלים איתה, בין אם התגובה קיימת אצל ההורה המקורי ובין אם היא מועברת לתחליף הורה.

שאלה

איך מתמודדים עם רגש של שנאה?

המדריך

שנאה היא כואבת רק כי בכל מקום שיש שנאה, יש בו זמנית צורך עז. אין שנאה אם אין צורך. הבנת הפן הכפול הזה של רגש השנאה היא בעלת חשיבות עצומה. אפשר לדחות אדם בשקט או לא לקבל אדם ללא רגשות מעורבים שגורמים לאי נוחות אם אין צורך, אם זו רק תחושה אובייקטיבית של "אני לא רוצה אדם כזה או אחר מסיבה זו או אחרת." אבל אם יש שנאה, חייב להיות תמיד רצון למשהו מאותו אדם. זה אגב, כפי שאתה אומר בצדק, קשור לשאלה האחרונה כאן. אפשר להסתכל על טינה גם כאילו שאין רצון למשהו מאותו אדם. ברגע שאתה מוצא מה הצורך, הדרישה או הציפייה שלך מהאדם שאתה שונא, כבר יש ברשותך יותר אמת לגבי עצמך, יותר הבנה, ולכן אתה יכול להשלים עם הרגש שבתוכך.

ואז אתה יכול להגיע לנקודה של התייחסות ולשאול את עצמך, "מהן הדרישות האלה?" ככל שהדרישות מופרזות יותר, השנאה גדולה יותר, כי ניתן פחות למלא את הדרישות והדרישות הללו הן עוד יותר לא הולמות ולא מתאימות לעמדה הבוגרת שנטלת בחייך. הדרישות הללו עשויות להיות תואמות באופן יחסי לישות חסרת אונים, לילד. כשאדם מבוגר חסר אונים, עליו לשנוא וחייבות להיות לו דרישות, כי הוא לא אמור להיות חסר אונים. לאחר מכן תוכל להמשיך בעבודתך ולשאול את עצמך היכן אתה מרגיש חסר אונים ולכן תלוי במימוש של הדרישות שלך, כדי לחקור כיצד תוכל להשיג את מה שאתה באמת רוצה על ידי הניסיונות האלו, ואילו עמדות בתוך עצמך תצטרך לשנות.

הבה ניקח דוגמה מאוד ספציפית. הבה ניקח אהבה. אם אתה זקוק נואשות לאהבה ודורש אהבה, ושונא בגלל שאתה לא מרגיש שאתה מקבל אותה בצורה שבה אתה יושב ומחכה בלא מודע לאהבה הזו שתינתן לך, אתה מרגיש שהידיים שלך כבולות; אתה מרגיש בדיוק כמו שילד מרגיש. "אין שום דבר שאני יכול לעשות כדי להיות נאהב. זה משהו שאני לא יכול לשלוט בו." הדרך היחידה שבה מנסים מדי פעם לשלוט בזה היא באמצעות זרם מאלץ - במילים אחרות, האמצעי הבטוח ביותר להביס את זה. מה תהיה הדרך הריאלית? איך באמת יכולת להשיג את האהבה שאתה רוצה ושאמורה להיות שלך, בלי לנסות לשלוט בכוח ובשליטה, וגם לא להזדקק להיות חסר אונים ולחכות בחוסר אונים ובחוסר תקווה שמישהו יחליט לאהוב אותך? מה אתה יכול לעשות כדי להשיג אהבה, בניגוד למה שעשית? מישהו יודע תשובה לשאלה הזו? האם אתה יכול, ברמה הזו שאני מדבר, לראות איפה יש את הנקודה המכרעת, היכן אתה יכול לשנות מחוסר אונים לשליטה- עצמית רגועה כדי להשיג את מה שאתה צריך לחוות. מי יודע את התשובה?

תגובה

על ידי מתן אהבה.

המדריך

כן. ומה עוד?

תגובה

לשחרר

המדריך

גם זה נכון. שני הדברים שנאמרו הם בעצם שני ההיבטים שבהם האדם שנלכד בקונפליקט הזה מגיב בדיוק הפוך: הוא, מצד אחד, כדי להגן על עצמו, דוחה את פעולת האהבה, ומצד שני, הוא לופת ורוצה לשלוט ולפקח - אולי בצורה מאוד עדינה. אם התהליך הזה מתהפך, אתם כבר לא חסרי אונים: אם אתם מרפים, נותנים אמון, בוטחים ביקום שאיפה שאתם מרגישים שליליים, מסכנים וחסרי הגנה, אתם חייבים להיות מוגשמים, אם אתה שלמים. אתם יכולים להיות שלמים רק אם אתם מעזים לאהוב ולהתחייב באופן עמוק.

עכשיו, לאהוב אין פירושו להיאחז. אהבה פירושה מעשה פשוט מאוד של עניין אמיתי באדם האחר, ולעתים קרובות מאד מתעלמים מכך. נזקקות נתפסת לעתים קרובות מדי כאהבה. אם אתם מפסיקים להיאחז ולהזדקק, אבל מסתכלים - מתחילים רק להסתכל על האדם האחר - ורוצים לקלוט את הצרכים של האדם האחר, את האישיות של האדם האחר, אז אתם אוהבים. זה לא דבר דרמטי או מלודרמטי גדול.

את זה אתם יכולים ללמוד כשאתם באמת מחפשים את המגע עם הכוחות הגבוהים בתוככם ובסביבה שלכם - אם אתם מבטאים כך את הרצון הזה, אם אתם מכריזים על הרצון הזה, אם אתם באמת יוצאים אל חומר החיים המחלחל ומקיף אתכם, "במקום להזדקק, אני רוצה לראות, להבין, לקלוט, להיות בעל אינטואיציה מתפקדת היטב לגבי הצורך של האדם האחר. במקום להכריח, אני רוצה להרפות, בביטחון שאקבל את מה ששייך לי, אם לא בצורה הזאת, אז בצורה אחרת; אם לא על ידי אדם זה, אז על ידי אדם אחר." במילים אחרות, אם מוותרים על האיך ומשחררים, בעוד שההנחה היא שהגשמה ככזו ידועה כאפשרית ותואמת את החוק האלוהי - כשאתם יודעים שזה בסְכֶמָה של הדברים שיאהבו אתכם - לא תתעקשו על מתי, איך, איפה, על ידי מי, באיזה אופן.

תלמדו להיות גמישים ולשחרר. אם אתם יודעים שזה טוב ונכון, ובכך שאתם אהובים אתם לא אנוכיים כי אתם לומדים להיות מעוניינים בעצמי האמיתי של האדם האחר, לא תרגישו אשמים, לא תביסו את זה. אם תטפחו את הגישה הזו במדיטציה ובהתבוננות עצמית, מתוך כוונה להגיע לנקודה זו של צמיחה, השנאה תתמוסס. לצורך הנזקקות המשתקת, הנובעת מהרעיון הכוזב שאתם חסרי אונים וצריכים להמתין עד שהגורל יעדיף אתכם, כבר לא קיימת הגישה כזו.

שאלה

לגבי שנאה, מה קורה למי ששונאים אותו?

המדריך

כאן אני חייב לחזור על המהות של כל ההרצאות הללו וכל ההוראה הזו ומה שבמוקדם או במאוחר תמיד תמצאו שזה כך, כשאתם מעורבים באופן עמוק בהתפתחות העצמית שלכם: אין קורבן חף מפשע. חייב שיהיו לקורבן לכאורה מסקנה שגויה, חולשה, עיוות, דימוי או משהו שהופך אותו להיות תואם לאי הבנה כזו. שכן אם אדם הוא באמת מֵעֵבֶר ופתר את הבעיות הללו והוא נקי מאי הבנה כזו, הוא לא יהיה מעורב עם אדם שחייב לשנוא בצורה כזו. אם זה קורה מדי פעם, השנאה לא תשפיע על האדם הזה ובריאותו תהיה חזקה יותר, לאותו רגע, הוא יסיר או ימיס את השנאה. כשיש מעורבות כזו, חייבים להיות יחסי גומלין של השפעה הדדית, כדי ששניהם יוכלו ללמוד מזה, גם אם רק אחד נמצא בנתיב.

שאלה

אני מבין שאי- צדק מעורר בי שנאה עזה. מה צריכה להיות הגישה שלי כשההרגשה הזו עולה?

המדריך

מלכתחילה, הַזְמֵן את התחושה לעלות אל פני השטח, תוך הכרזה שאינכם חייבים להרחיק אותה, אלא במקום זאת, אתם רוצים להתבונן בה ולהסתכל על התחושה. בדרך זו, תהיו בעכשיו, מתוך רצון להבין את הסיבה היותר עמוקה. אחר כך, אולי אתם מוכנים לדעת ולחפש איפה אתם לא צודקים, כי אתם שונאים את אי- הצדק בעולם, בדיוק, שוב, באותה מידה של אי הצדק שלכם. אם כך מה שאתם שונאים בעולם, אתם באמת שונאים בתוך עצמכם.

שאלה

בדואליות זו שהתפתחה בנפילה [הרצאה מס' 21], כיצד היא מתפתחת לביטוי מסוג חייתי זה, הטבע החייתי שלו, שהאדם מסוגל לבטא?

המדריך

אנחנו תמיד אומרים שהאדם נפרד מאלוהים או מהאמת או מאהבה, אבל בואו נהיה יותר ספציפיים ונאמר שהוא נפרד מידיעת האמת, כלומר שהכל נמצא בו. ככל שהאדם נפרד מזה, כך מתפתחים יותר האלמנטים ההרסניים באופן אוטומטי. ניתן להבחין בכך בדיוק בחייכם האישיים, בחייכם בנתיב.  לדוגמה, במהלך גילוי עצמי כזה, אדם, בפעם הראשונה, מבין שיש לו עוינות. במשך שנים על גבי שנים הוא אולי התעלם מכך. ייתכן שהעוינות כוסתה מאחורי כל מיני מושגים אחרים, פחדים, פגיעויות, קהות חושים, מה שיש לכם. באמצעות האמת של העבודה הזו, הוא מבין כעת שהוא עוין. כשהוא מנתח את העוינות הזו, הוא עשוי להגיע לאימות נוסף שהוא עוין כי הוא מפחד מאחרים, מפחד שאחרים עלולים לדחות אותו ולפגוע בו.

הוא מבין, אם כן, שהוא במעגל זדוני. בגלל שהוא מפחד, הוא עוין, ובגלל שהוא עוין, הוא מבולבל. במציאות הוא דוחה את זה, ומכיוון שהוא דחוי, הוא מפחד. אתם לא יכולים לשבור את המעגל הזדוני הזה, כי מעגל זה הוא עדיין דואליות; הוא מול האדם האחר, הפחד שלו ממה שהאחר עלול לעשות לו. ניתן לשבור את המעגל הזדוני רק כאשר הוא נכנס לעיקרון המאוחד, שבמקרה הספציפי הזה יהיה כדלקמן: הוא לא רק מפחד מאחרים אלא בעיקר מהעוינות שלו. כשהוא מחזיר את הפחד הזה לעצמו, גם בזמן שהוא עדיין מתמודד עם ניראות שלילית, הוא מתחיל להיכנס לעיקרון המאוחד ועם זה, הפחד מתמוסס והעוינות מתמוססת. ולכן מה שאתה בוחר לכנות 'חייתי' מתמוסס.

הבה, למען מניעת בלבולים, נקרא לבלתי רצוי "הרסני" מאשר חייתי. ההרסני מתמוסס ברגע שהפחד והעוינות מתמוססים. פחד ועוינות יכולים להתמוסס באמת רק כאשר האדם מבין באמת שהחוויה החיצונית יכולה להיות לא יותר ולא פחות ממה שיש בתוכו. הפחד מאחרים חייב להיות ביחס ישיר עם הפחד מעצמו. ככל שהאדם מופרד מהאמת הזו, כך עולים רגשות הרסניים יותר. קודם זה יהיה פחד, אחר כך עוינות, אחר כך שנאה ואז אכזריות ועוד ועוד נִבְדָּלוּת, נפרדות. אבל אז מגיע המצב כשהוא מתעלם לחלוטין מהזהות של האחר ושל עצמו; הוא לגמרי לבד, מוקף בחומה של בידוד.  כאשר אתם מתבוננים בתוך עצמכם, ואתם מזהים רק הפרעה פנימית קלה, אל תכסו אותה, אל תתעלמו ממנה, אל תְּתָרְצוּ אותה. תסתכלו על זה ותבינו שזה לא יכול להיות מה שאתם רוצים להאמין שזה: כלומר, גורם המושפע מבחוץ. זה חייב להיות בכם. ברגע שאתם רואים את זה, אתם חייבים להיות בשלווה.

שאלה

יש לי הרבה רגשות שליליים כלפי אנשים; למדתי בעבודה הפרטית שלי שזה קשור לשנאה שיש לי להורי, מה שהפתיע אותי. נראה שאני מאוד מסוייג מלוותר על השנאה הזו להורי. נאמר לי שזה חייב להיות מושרש בי מאוד, מכיוון יש לי התנגדות כזו. אולי תגיד משהו על זה?

המדריך

ניתן לתת את התשובה לכך כמו גם לשאלות רבות אחרות ברמות רבות ובמונחים רבים ושונים. הרגשת את עצמך, כילד, לא אהוב; מה שכמובן לא נכון, אבל במונחים של החוויה הסובייקטיבית שלך כילד, זה מה שהרגשת. לכן, לא מצאת זהות, אחיזה איתנה, אחיזה בחיים, באהבה. הדרך היחידה שבה תוכל לקבל אחיזה איתנה בחיים - או כך לפחות האמינה הנפש הלא-מודעת הפנימית ביותר שלך - הייתה בשנאה. ואז הרגשת קרקע יציבה. היה לך על מה לעמוד, כפי שזה נראה. הוויתור על השנאה הזו משאיר אותך בלי כלום. לכן נראה לך שאתה מחוסל לגמרי, כי מה יבוא במקומו? איזה רגש? וזה אפילו יותר מרגש. קשה מאוד למצוא את המילה המתאימה לזה, כי זה הרבה יותר מרגש. זו מגמה רווחת  שלמה שבה אתה חי, עליו אתה נשען, הקרקע שעליה אתה עומד.

עכשיו, אם ילד מרגיש בחלקו אהוב ובחלקו דחוי, אז יש איזשהו חוסר איזון. אם הילד מרגיש בעיקר אהוב ומקובל, הקרקע האיתנה שלו תהיה על רגשות מועילים וחיוביים. אבל אם הילד מרגיש בעיקר לא אהוב ודחוי וזה לא קשור בהכרח לעובדה האמיתית; מספיק שהילד ירגיש שזה כך, אז הדבר היחיד שהוא יודע הוא מגמה של שנאה ומרד נגד מה שקרה. וכך הוא חי. אין שום דבר אחר. וזו מגמה עמוק עמוק בנפש שלך, שבה אתה מרגיש כל כך לא שש לוותר על השנאה. כי אתה מפחד "אם כך, מה עוד יש", מכיוון שאינך יכול להעלות על הדעת לחיות באהבה ובאמון באופן מועיל ובאישור. אתה יכול רק לחשוב על חיים בשלילה. נראה כאילו אתה צריך לוותר על חייך ועל זהותך ועל עצם קיומך אם אתה מוותר על השלילה והשנאה. לכן אתה חייב להתנגד. אם אתה יכול להפוך את זה למודע, אתה יכול להגיע לצומת הדרכים, הסף שבו אתה יכול לומר, "עכשיו, בסדר, אני חושש שאין דבר אחר מלבד שנאה ושלילה, ולכן אם אוותר על זה, אין לי כלום אַחֵר. אני צריך קודם כל לדמיין שאני אולי טועה בהנחה הזו. אני חייב להטיל ספק בהנחה שלי, עד כה הנחה נסתרת ולא מודעת, הנחה שלא הייתי מודע לה במודע, אבל עכשיו אני מכיר בכך שהיא בכל זאת קיימת. לא רק שזה קיים, זה בעצם שלט בחיים שלי, שאפשר לְאַשֵּׁשׁ מתוך העובדה הפשוטה מאוד של הסתכלות על הביטוי של חיי: הדרך שבה חייתי, הדרך שבה ניהלתי את חיי."

יש הוכחה מצוינת לכך שאני נשלט ומנוהל ומוּנָע על ידי ההנחה הפנימית הזו שאין שום דבר מוצק ואמין להישען עליו, מלבד שנאה ושלילה. וזה, מה שנשענתי עליו והאמנתי כך, למרות שזה היה לא מודע בעבר, באמונה הזו אני צריך להטיל ספק עכשיו. זו הסיבה שאני אומר, חבריי - אני מתכוון לזה, כמובן, עבור כל אחד מכם - אינכם יכולים למצוא, להטיל ספק ולהרפות מאמונה אלא אם תגלו תחילה שקיימת אמונה בלא-מודע שלכם שאין לה שום קשר לאמונה המודעת שלכם. וניתן למצוא את זה רק בעקיפין ובהפוך על ידי התבוננות בהתגשמות של החיים. אם התגשמות החיים שלכם היא אומללה, אתם יכולים להיות בטוחים שאמונה שלילית והרסנית חייבת להתקיים מתחת. ברגע שאתם יודעים את זה, אתם יכולים להתחיל למצוא את זה. במקרה שלך, מצאת עכשיו את השנאה הזו להורייך, שאינך רוצה להרפות ממנה ואם אתה לא רוצה להרפות ממנה - יהיה לך די קל לקבוע, במיוחד עם הרמזים שנתתי לך כאן - חייבת להיות בך אמונה שגורמת לוויתור על השנאה להיראות מסוכן, בעוד שההיאחזות בשנאה נראית רצויה.

כעת, ברגע שאתה מגלה שאתה נשלט על ידי אמונה כזו, באמת חייבים להתחייב להטיל ספק בתקפותה של אמונה זו. ברגע שאתה משחרר את האמונה הזו, אתה יכול לגלות - ורק אז אתה יכול לגלות - שהאמונה שלך הייתה שגויה. כי, אתה מבין, הדבר הזה בך אומר, "מוטב לי להאמין בשנאה ולחיות, מאשר לא להאמין בשנאה ולא לחיות." אמונה כזו, המגיעה עד לקיצוניות שלה, עשויה אפילו לחשוף את הפרדוקס שבגלל שהחיים כל כך חשובים, שדבקים דווקא בשנאה - שצריך אפילו לוותר על החיים כי ההרס העצמי מביא לכך בכל מקרה. אז הנה מגיעה השאלה. תביא למודעות כעת את האמונה שלך מתחת לחוסר הרצון לוותר על השנאה. הָבֵא את האמונה בבירור לעיני כל – מה שאמור להיות לא קשה מדי, ידידי, כי קבעת פריצה אחת אל תוך הוויה הפנימית ביותר שלך שמספקת לך תשובות. זו הסיבה שההתקדמות שלך היא יחסית לאמונה השלילית השורשית, וגם לרצון הטוב שלך שבו אתה עובד. אז זה לא צריך להיות קשה מדי עבורך לקבוע את טבעה המדויק של האמונה השלילית, וברגע שהיא גלויה לעין, יש את הנכונות שלך להטיל ספק בתקפותה של האמונה הזו ובנכונותך לוותר עליה אם היא לא אמת. אז ורק אז יש לך הזדמנות לגלות באמת שהחיובי הוא מציאות.

שאלה

הבעיה שלי היא להיאבק עם הבאר חסרת התחתית הזו של הכעס שאני מרגיש כלפי ההורים שלי, עדיין, למרות שאני לא מרגיש את זה במודע רוב הזמן. אני סוג של קיטור מתפוצץ בדרכים טריקיות שונות בקשר לזה. נראה שאני נפטר מכמות מסוימת מזה, אבל תמיד נראה שהכל חוזר שוב.

המדריך

יש אולי חשיבות עליונה בתקופה זו שתזהה את הדרכים הנסתרות הרבות שבהן הכעס שלך יוצא החוצה. התחלת לעשות את זה. אבל יש עוד הרבה, הרבה יותר, והדקויות של הכעס הסמוי הזה אכן גדולות מאוד. הייתי מציע במקרה שלך, קודם כל, להתחייב לרצות לראות את הדקויות הרבות של הכעס הסמוי וכיצד הוא מתבטא. תהיה מכוון לזה, מודע לזה, במקום למה שעשית כל חייך שלא הצלחת לראות. זה היה כל כך מושרש. זה היה כל כך הרבה מהטבע השני, שלא יכולת להתעמת עם זה באמת. אז זה יהיה הצעד הראשון לפני שההתחייבות יכולה להיות משמעותית.  

כל ההתקה של הכעס שלך צריכה להיות ישירה יותר, צריכה להיות מודעת יותר. אז המחויבות צריכה להיות במקרה שלך, קודם כל, לרצות לראות את הדרכים העקיפות והעדינות הרבות שבהן זה מחלחל להוויה שלך ולביטויים שלך.  יותר מכל, לדוגמה, אתה צריך לראות את ה'לא רוצה שיהיו לך רגשות טובים'. מצד אחד אתה כן רוצה, אבל מצד שני אתה גם יודע שיש בזה התנגדות גדולה. גם זה ביטוי של כעס. ואז בכל פעם, כשאתה רואה את הביטוי הזה, כפי שאתה יכול להתחבר אליו, אתה יכול להתחייב, אם אתה מרגיש שזה נכון באותו רגע. במקרים אחרים אתה צריך להיות יותר במגע עם מה שמוסתר.

שאלה

לאחרונה, אני מרגיש כמעט שמח בכל רגע ביום שלי. אין לי כל כך הרבה מטלות, ואני מאוד נהנה וממלא את המשימות האלה. אבל אני לא יכול להירגע. אני מרגיש שפתאום אני מתוח מדי, ואני פשוט לא יכול להפסיק ללכת.

המדריך

מה שקרה במקרה שלך הוא שבאמצעות שנים רבות של עבודה קשה, הסרת סוף סוף את שכבת העל של פסיביות, קיפאון ואינרציה שנראו כמו מצב רגוע, אבל זה רחוק מלהיות נכון. מתחת חָוִיתָ רק חרדה, חרדה, חרדה, כי לא היית בקשר עם הכעס, המרד, ההתמרמרות והעוינות שיש במתח. העובדה שהסרת הרבה מהשכבה העליונה הזו הביאה את השמחה. אבל במתח הזה יש עדיין כמות גדולה של כעס שאתה גם צריך להוציא. אז תבוא יותר שמחה בזמן שאתה נרגע, ממש רגוע, ואנרגטי.

שאלה

אני ואשתי גרים בבית חדש, ולמרות שאני נהנה מאוד מהבית, נראה שהכאב שלי התגבר. אני מאוד מודע לשנאה שלי. ואני מאוד מודע לחלק שבי שלא רוצה להשתנות. אני מרגיש עיקשות עצומה וגאווה בתוכי. החלק הזה בי גורם לי להרגיש לא ראוי לבית. [כן] והבעיה האלטרנטיבית היא כמות התסכול שעבודה זו תכלול. אני מזדהה יותר עם הרעיון שזה מגיע לי [כל העבודה העל הבית] אבל אני לא מרגיש שאני ראוי לבית. [צחוק]

המדריך

התשובה מרומזת במה שאמרת. אתה חי במעגל הזדוני הזה שבו אתה עקשן ובלתי נכנע ושומר על הנוקשות של השנאה ברמה הפנימית הזו בגלל התסכולים. ואז אתה מאמין שאתה ראוי לתסכולים בגלל החלק הזה בך. יחד עם זאת, אני גם אומר לך שהנתיב שלך מתקדם בדיוק כפי שזה צריך להיות, שכן עד לא מזמן אפילו לא היית מודע לחלק הזה שלך. זה היה כל כך מוּצָל על ידי מסכה מזויפת של חולשה ופסיביות וכניעות ששימשו את המטרה לגרום לך לא להיות מודע לשנאת העצמי הנמוך הזו. ועכשיו אתה חוקר את זה.   אתה רואה את זה, אתה מזהה את זה, אתה מרשה לעצמך לראות את ההשפעות עליך, את היצירה שזה יוצר. אם כך, זה תלוי בהחלטה המודעת שלך לרצות לוותר על זה. שוב, תבין שאותה החלטה מודעת לא יכולה ולא תגרום לזה להיעלם מיד. אבל יש לחזור על ההחלטה המודעת שוב ושוב ולהעמיק מרמה לרמה, עד שכל התהליכים הבלתי רצוניים מקבלים את ההחלטה המודעת.

שאלה

אחד הבנים שלי נמצא בצרות רבות כבר מספר שנים. יש לו זרמים חזקים של העצמי הנמוך שמובילים להרס רב. הוא הורס מכוניות, מִשְׁתַּכֵּר לעתים קרובות, נאבק הרבה, לא יכול להחזיק מעמד בעבודה או במערכת יחסים עם אישה. כשהוא בא לגור איתי בהתחלה, די הזנחתי אותו. בשנים האחרונות ניסיתי להעניק לו, ואני מרגיש תסכול גדול על חוסר היכולת שלי, לכאורה, לעזור לו להשתנות. האם תוכל לעזור לי להגיע להבנה מעמיקה יותר של המשמעות של היותו הבן שלי, של מה הוא צריך ללמד אותי, ושל איך אני יכול לעזור לו?

המדריך

מלבד קשרים קארמתיים שקושרים אתכם יחד, יש עכשיו דינמיקה ביניכם. למעשה, יהיה זה נכון יותר לקבוע שהדינמיקה הזו קשורה לקשרים הקרמתיים הללו, שיצרו גם נסיבות חיים בגלגול הזה המעודדות ומטפחות את הדינמיקה הזו.  זה כדלקמן: יש כמות עצומה של זעם וכעס בבן שלך - שאני בטוח שאתה מודע לה היטב – שהוא לא יכול להתמודד. זה גורם לו למעשה להתפוצץ אל התנהגות הרסנית שמעוררת בו תמיהה, אולי באותה מידה כמו באחרים.  הזעם הזה, עם הביטוי החוצה ההרסני שלו, יוצר הרבה מאוד אשמה. זהו מעגל זדוני: ככל שהזעם גדול יותר, האשמה גדולה יותר; והאשמה מכעיסה את האדם ומרגיזה אותו. כעת, אתה מכיל בתוכך מעגל זדוני דומה, שהופך עבורו לשדה מגנטי, כפי שהמעגל הזדוני שלו הופך לשדה מגנטי עבורך. בדרך זו, אתם קשורים כעת יחד - קארמית ודינמית.

ההבדל היחיד הוא שאתה מסוגל יותר להכיל את הזעם הזה ולהתמודד איתו, למרות שגם לו יש תוצאות הרסניות כמו סגירת הלב שלך. אתה חושש שאם תפתח את הלב שלך, לא ניתן יהיה עוד להכיל את הזעם שלך. נכון שפתיחת הלב דורשת השלה מוחלטת של כל ההרגשות והעמדות הנסתרות. אם כך, אתה חייב ללמוד לשחרר את הזעם, להתחבר אליו במודע ולהביע אותו בצורה מועילה. זה מה שהבן שלך  צריך ללמוד. ואז שניכם יכולים לסלוח, לא רק זה לזה, אלא כל מי שאי פעם חרג או פגע בכך או בו.