תודעה קוסמית (אחדות ודואליות)

שאלה

במספר הרצאות, אתה מדבר על המושג 'להיות' כאילו שאנחנו משולבים, כאילו נהיה אחד עם אנשים אחרים. (כן). האם תוכל להבהיר זאת - באיזה אופן נהיה אחד עם אנשים אחרים?

המדריך

בספירה של דואליות שבו אתם חיים - וכשאני אומר ספירה, אני לא מתכוון למקום מגורים גיאוגרפי, אני מתכוון לתחום התודעה שלכם שבו הכל נראה כך או כך, או טוב או רע - אתם מרגישים את אחד משני הצדדים: או שזה טוב עבורכם, או שזה טוב עבור האדם האחר. אתם לא יכולים לתפוס שזה טוב לשני האנשים בהם מדובר.  

כמובן, אני לא מתכוון שזה בהכרח חל על כולם, כי ייתכן שיש לכם בנושא מסוים, בהשקעה מסוימת, אנשים שעסקו באותם תחומי עניין. אבל תמיד יהיו כאלה שיש להם את האינטרסים האחרים. האינטרס האחר שאתם מרגישים באופן אוטומטי - בין אם זה אדם אחד, אתה מול אדם אחר, או עשרה מכם מול אנשים אחרים - זה תמיד האחד מול האחר.

אתם חושבים שכל מה שנמצא במסגרת האינטרס שלכם מקדם את הקיום שלכם, את החיים שלכם, את האינדיבידואליות שלכם, את הצמיחה שלכם, את ההנאה שלכם; זה עשוי ולעתים קרובות אכן נראה כמפריע לאינטרס ההנאה, הצמיחה, החיים של האדם האחר. לכן, אתם כל הזמן מעורבים במאבק שלכם מול האחר. במציאות, זה לא כך. 

במציאות שני התחומים המנוגדים הללו פשוט לא קיימים. עכשיו, אני יודע שאלו מילים, בתור תיאוריה, כי אתם יכולים לתת לי דוגמאות לאין ספור ברמת הדואליות שבה זה נראה כך לחלוטין, שהאינטרס שלכם מנוגד לאינטרסים של האחר. אבל בכל דוגמה אינדיבידואלית, בכל אחד מכם שנמצא בנתיב הזה, כשאתם הולכים מספיק עמוק ופותרים בעיה מסוימת, אז אתם תמיד תראו שזו הייתה טעות, זו הייתה אשליה. בניתוח האחרון, האינטרסים שלכם והאינטרס של האחר – במובן האמיתי, במובן של ההוויה הפנימית האמיתית – זהים לחלוטין.

עכשיו, אם תיתן לי דוגמה כלשהי, אלך צעד אחר צעד עד הסוף שלה ואראה לך שזה לא כך. רק כשאתה מוציא את זה מההקשר, כשאתה מסתכל על המיקטע של הדבר, כשאתה ברמת הדואליות- זה נראה ככה.  

האם זה עונה על שאלתך, או האם תרצה לשאול אותי משהו ספציפי יותר כדי שאוכל לתת לך הדגמה ספציפית יותר למה אני מתכוון?

שאלה

אני מבין את זה. אבל חשבתי להיות אחד עם אדם אחר באותו מובן כמו להיות טיפת מים בים. אז זה הופך לאוקיינוס. זה כבר לא טיפת מים.

המדריך

לא. לא, בכלל לא. זו טעות גדולה. זהו, אגב, אחד הפחדים הגדולים, הגדולים, השורשיים מאוד של האדם ואחת הסיבות הבסיסיות - ברמה העמוקה ביותר - להתנגדות למימוש עצמי. מכיוון שהאדם חושש בטעות לוותר על זהותו, על תחושת היותו אינדיבידואל, שהוא חושב שהוא באמת מושמד והופך לאחד בים קוסמי גדול. זוהי תפיסה שגויה לחלוטין. לכן הוויתור הזה על יכולת האגו נראה כל כך מסוכן - זה נראה כמו השמדה. זה נראה כאילו הפרט נכחד בתהליך של תודעה קוסמית - אתה יכול לקרוא לזה כך.

עכשיו, למה זה לא כך? כאן התשובה היחידה שאני יכול לתת לך היא שהאמת הגדולה של המציאות המוחלטת והאולטימטיבית שמתעלה מעל רמת הדואליות, תמיד נראית סותרת. אי אפשר להעלות על הדעת שמשהו יכול להיות כך ויחד עם זאת גם הפוך. נכון שאתם מוותרים על האגו הקטן עם הנפרדות העטופה שלו. אבל זה נכון באותה מידה שאתם שומרים על זהות על ידי ויתור על תודעת האגו. 

אתם אכן הופכים לאחד עם התודעה הקוסמית, ובכל זאת אתם שומרים על אינדיבידואליות, למרות שנראה שאתם מוותרים על האינדיבידואליות. אני יודע שזה לא הגיוני ברמה הדואליסטית. ומי שעדיין מעורב מאוד ברמה הדואליסטית יכול רק לתפוס זאת כמילים חסרות משמעות.

אבל כל אחד מכם שחווה - מדי פעם, בתחומים מסוימים- התעלות מעל הרמה הדואליסטית והגיע לאחדות הפנימית ביותר שלכם, אז אתם יודעים ששני ההפכים נכונים. ששניהם קיימים כמכלול משלים, כפי שאני לעתים קרובות כל כך, בכל כך הרבה דוגמאות הסברתי בעבר.

דרך אגב הסברתי כבר מזמן, לדוגמה, שרצון חופשי והגדרה עצמית נראים כשני הפכים שאינם עולים בקנה אחד. הראיתי לכם איך שניהם הם אותו דבר, שניהם שני היבטים של אותה שלמות. הראיתי לכם שאקטיביות ופסיביות נראים כמו שני הפכים: איך אתם יכולים להיות אקטיבים כשאתם, באותו הזמן, פסיבים? ובכל זאת השניים קיימים כמכלול אחד משלים.

נתתי עוד הרבה מאוד דוגמאות דומות במהלך ההרצאות האלה. יש כמעט בכל הרצאה שאני נותן משהו שהוא ברמה הדואליסטית, הפוך. אנשים יוצרים אסכולות שלמות סביב אחד ההפכים - בעוד פילוסופיה אחת או דת אחת או אסכולה אחת תאמר ותדגול ב: "זו הדרך הנכונה", והשניה תגיד: "לא, אתם טועים; זה ההפך מהדרך הנכונה; לנו יש את ההיפך האחר וזו הדרך הנכונה."

הסברתי ששניהם שוגים ושניהם צודקים, כי שניהם יוצרים שלם אחד מקיף. זה בדיוק אותו הדבר עם האינדיבידואליות מול האחדות עם הכל. להיות אחד עם הכל פירושו ויתור על העצמי הקטן המצומצם. אבל בהפיכתכם לעצמי הגדול הזה, אתם הופכים לאחד ובכל זאת כל אחד הוא אינדיבידואל מובדל. ברגע שאתם יכולים להבין זאת אפילו רק בחצי הדרך ולדמות בנפשיכם את הלכאורה סתירה זו כאמת, כאפשרות שאתם יכולים לפתוח את עצמכם לקראתה, במקום להתכווץ ממנה בפחד, תתגברו על התנגדות בסיסית מאוד להגיע למימוש עצמי. שכן זו אחת הסיבות היסודיות של הדואליות: הפחד מאובדן חיים, זהות, קיום, כפי שהסברתי בהרצאה האחרונה [הרצאה מס' 142: תפקוד האגו והקשר שלו עם העצמי האמיתי], כאשר אתם משחררים את הכליאה של האגו.

שאלה

דיברת על איך אנחנו מתרחקים או נופלים מהשלמות ואז מנסים לחזור אליה [הרצאה מס' 141: חזרה לרמת השלמות המקורית]- זה לא מתאים איכשהו?

המדריך

כן. גם זה. נכון.

שאלה

כי אם נחזור למצב המושלם שעזבנו, אז נוכל למצוא שם כל אחד נוסף שגם חזר.

המדריך

כן. נכון. זה נכון מאוד. כל מושג השלמות אגב הוא בדיוק אותו הדבר, שבו שוב יש לכם שני הפכים. במישור הדואליסטי זה נתפס כהיפך, לדוגמה, שמצד אחד, נאמר שהשלמות היא המצב האולטימטיבי של המציאות; ומצד שני, שבו נאמר בהנמקה שווה, "אל תשאפו עכשיו לשלמות; קבלו את עצמכם כפי שאתם." זהו עוד אחד מאותם הפכים לכאורה שהם גם נכונים וגם שמוצאים אחדות בקטבים הנכללים במציאות המוחלטת.

שאלה

יש משהו בטבעה של התודעה הקוסמית. במילים אחרות, אני מבין שכל ביטוי הוא סידור אנרגיה בתהליך של המרה משדה אחד למשנהו. מתי אדם נהיה מודע לכך שהוא נכנס לתודעה קוסמית, לפחות התחלה של תודעה קוסמית? והאם חשיבה אינטואיטיבית, או יותר נכון חשיבה מעוררת השראה, צריכה להיות המבחן של זה או ההוכחה של זה?

המדריך

המבחן או ההוכחה יכולים להיות רק הידיעה המוחלטת שאין צורך בשום מבחן נוסף וכל הוכחה נוספת, שלא ניתן ואף לא צריך אף פעם לאשר את זה על ידי אף אחד אחר. זו תחושה. הרשו לי לתאר אותה, אולי.

שאלה

אמונה?

המדריך

לא. לא. של ידע. אין לזה שום קשר לאמונה במובן הרגיל של המילה. המילים בהן אני יכול להשתמש הן, כמובן, מוגבלות ביותר, אבל אנסה להפיק את המיטב.

כאשר זה קורה, תרגישו בו זמנית את הרוגע והשלווה הגדולים ביותר שניתן להעלות על הדעת, ועם זאת, בו-זמנית, בתנועת הרטט החלקה וההרמונית ביותר, אשר עשויה להתבטא כהַמַּרְצָה, צמיחה וגדילה, ברצון לזוז להיות בתנועה ללא הפרעה, ללא חרדה, ללא ספק, ללא כל מאמץ. זוהי התנועה הרגועה והמספקת ביותר – סטימולציה ברוגע ובשקט, ורוגע בסטימולציה - שלווה דינמית, כפי שהשתמשתי בביטוי הזה בעבר. זה יהיה היבט אחד של זה.

היבט נוסף של זה יהיה מגע עם הישות הפנימית ביותר הזו שמספקת אנרגיה, כוח ותשובות לכל השאלות שאתם צריכים לדעת על החיים שלכם, הפתרון של כל הבעיות שיכולות להיות לכם. אבל זה לעולם לא יבוא כנס. זה בא כתוצאה מהשתחררות מהשליטת האגו שלכם ההדוקה והמגובשת מראש עם דעת האגו הצמודה שלו. זה כך בגלל שהעצמי החיצוני שלכם כל כך פתוח להרהר בכל אפשרות שהיא אחרת ממה שאתם מאמינים בה כרגע. מאותה פתיחה מגיע המגע הזה עם העצמי הפנימי ביותר ולכן עם התודעה הקוסמית.

בתודעה הקוסמית הזו אין עוד הערכה של "בזה, אני צודק ואתה טועה", ו"אתה צודק ואני טועה", או משהו כזה. הכל זו הערכה רחבה ושונה לחלוטין שנותנת לכם שקט שלא הופכת אתכם למתגוננים, מה שהופך את ההסתכלות על עצמכם לאפשרות מרהיבה, כי אתם לא צריכים להגן על עצמכם. כל הווייתכם אינה עומדת או נופלת מלהיות צודקים או לא. אלו חלק מההיבטים הנובעים מלהיות בקשר עם העצמי העמוק ביותר ומשדרים לכם את המציאות של התודעה הקוסמית. 

אבל זה משהו שאף פעם לא צריך לאשר, למרות שיש הרבה חוויות מזויפות כמו אלו שמגיעות מבריחה, שמגיעות מסיפוק של צרכי האגו החיצוני, שעשויות לגרום לכם להרגיש טוב כרגע. אבל בטווח הארוך אתם תדעו, כי אתם תדעו עכשיו אחת ולתמיד שהקשר הזה נוצר ושום דבר לא יוכל לקחת אותו.

אתם עלולים לאבד את זה שוב, אבל אתם תדעו שתמיד תוכלו לתפוס את זה מחדש על ידי שחרור מה שאתם אוחזים בו כל כך חזק. מה שאתם אוחזים בו בחוזקה עשוי להיות הדעה שלכם, המושגים שלכם, הפחדים שלכם, צורת החיים הישנה שלכם. כל דבר שאתם נאחזים בו, קטן או גדול, חוסם ישירות את המימוש העצמי; ורק כאשר אתם באמת מוכנים להרפות ולהסתכל על ההפך, על האפשרות הזו, עם ראש פתוח לחלוטין, אתם יכולים באמת לעבוד לקראת המימוש העצמי השלם הסופי הזה.

אין צורך לאשר זאת. לא ניתן לאשר זאת, כי זו החוויה האולטימטיבית. אתם תדעו שאתם חופשיים ושהחיים שלכם הם בדיוק - לא יותר לא פחות - ממה שאתם רוצים שהם יהיו, ושתמיד היו כאלה. רציתם בלי משים, את הדברים מסיבות עקשניות, מטופשות ובורות, שרציתם בתחומים רבים שבהם אתם אומללים ומה שהוא לא מה שאתם באמת רוצים, ובכל זאת אתם נאחזים בזה. אני מתכוון לזה באופן כללי כמובן.

כאשר יש לכם את ההבנה הזו של הזהות האמיתית שלכם, העצמי האמיתי שלכם, העצמי הקוסמי שלכם המוסתר עמוק מאחורי האגו הקטן החיצוני, אז אתם יודעים שהחיים שלכם תמיד היו בדיוק מה שרציתם, ושזה בכוחכם לעשות אותם שונים, אם אכן אתם רוצים בזה. ולא יהיו שום מצוקה, שום קושי, כי הכל יהיה אחד - אתם והחיים שלכם והתוצאה.

שאלה

בהקשר הזה עם התודעה הקוסמית, היו לי כמה שברירי שניות של מודעות, שאני לעתים רחוקות מאוד מקבל אותם שוב. אבל אני לא יכול לחזור אליהם. אתה יכול להסביר לי את זה?

תשובה

כן. זה יהיה חשוב ביותר עבור כל אחד מחבריי שעובד על הנתיב הזה, שמנסה בכנות להגיע להוויה האמיתית, הפנימית, האמיתית - ואני לא מתכוון רק לחברים שלי שנמצאים כאן, אלא לכל אחד מהם - לעולם לא לשכוח קנה מידה אחד פשוט שבקלות כזו נשכח או מתעלמים ממנו: בכל פעם שאתם לא נמצאים בהרמוניה מהדהדת ובמודעות להוויה הפנימית שלכם, ולהרמוניה שקיימת בינכם לבין החיים, אתם לא מסתכלים ומקבלים את עצמכם בדיוק היכן שאתם נמצאים ברגע זה והיכן יכולתם להיות ברגע זה.

כי אם אי פעם תהיו היכן שאתם יכולים להיות, אתם חייבים להיות בתחושה הזו של חיוניות והרמוניה בינכם לבין החיים. לא בגלל שהרצונות שלכם השביעו את רצונכם או בגלל שמטרות האגו שלכם ניצחו וחגגו את הניצחון, אלא בגלל שראיתם את עצמכם, באותו רגע, באור האמיתי, שאולי עלה לכם תחילה במאמץ רגעי. למעשה זה לא מאמץ במובן של צורך בכוח; זה דווקא מאמץ במובן של "האם אני מוכן להסתכל על נושא זה או אחר?" או "האם המצב הנוכחי שלי בחיים באמת כן, במידה בה אני מוכן לשחרר את מה שאני מאמין שיש צורך לשחרר?"

אם זה נעשה, אתם יכולים אפילו לחזור עם אישור שמה שאתם מאמינים בו זה כך. אבל זה היה חוזר מחדש בדרך אחרת, באופן שלא יהיה עוד מאחורי החומה, אלא זה היה מתעלה מעל החומה, כך שאפילו אותו הדבר היה שונה.  או שיכול להיות שמצאתם תשובה חדשה. מאחורי הקיר, כשאחזתם, חשבתם שתשובה חדשה תהיה מפחידה ואתם חייבים להתנגד לה, בזמן שאתם מגלים עכשיו אחרי הנכונות הזו, שהיא לא מפחידה בכלל, ושהתשובה החדשה הזו תיתן לכם בדיוק את התחושה של חיוניות ואחדות בינכם לבין החיים, של כוח והרמוניה, של "הכל בסדר" ביניכם לבין החיים.

הרגעים האלה שבהם הרגשתם שמסיבה כזו או אחרת, הייתם במצב כזה באותו רגע, היכן שהייתם אמורים להיות באותו הרגע. אבל אם את הרגע הזה מנסים לתפוס מחדש מאוחר יותר, לא ניתן לעשות זאת. כי ברגע הבא משהו חדש תקף, יש להסתכל על משהו אחר, יש לשחרר משהו אחר.  

ולפיכך, בכל פעם שחוויה זו קיימת ואז האדם מנסה ללכוד אותה מחדש באותו אופן בפעם הבאה, זה לא יכול לעבוד. כי החיים הם תנועה דינמית, תנועה מתמדת. זו בעצם מהות החיים; זה טבעם של החיים. וכאשר האדם מנסה לשחזר מחדש מצב ישן יותר, זה אומר שהחיים עומדים במקום. החיים אינם יכולים לעמוד במקום.

לכן אתם רוצים לתפוס מחדש עכשיו משהו שלא נכון לעת עתה, שהתקיים באותה תקופה שבה חוויתם את החוויה הזו. הדרך היחידה שבה אתם יכולים לשחזר את זה היא על ידי שחרור עכשיו, על ידי נכונות מוחלטת לוותר על השליטה ההדוקה של האגו שלכם עם כל מה שזה כולל, עם הרגשות והדעות והמצב הנפשי שאתם ניתלים בהם ומחזיקים בהם.    כאשר אתם מוכנים לגמרי לראות את עצמכם בָּאֱמֶת, באמת אובייקטיבית, באמת טרנסצנדנטית, באמת הכוללת של העצמי האמיתי, אם יש לכם את הנכונות המוחלטת הזאת ולהביע אותה, אז תמצאו אותה, לעתים קרובות יותר ויותר. לְעִתִים קְרוֹבוֹת. זה אומר שהתודעה הקוסמית תהפוך בהדרגה לטבע האמיתי שלכם.

בכל פריצה כזו שאתם עושים, בכל פעם שאתם מצהירים, "אני רוצה להסתכל על עצמי במציאות מוחלטת. אני מוכן לשם כך לוותר על הרעיונות המוקדמים שלי - כל הרגשות והפסאודו פתרונות והפסאודו בטיחות שאני נאחז בהם - למען האמת, למען היושרה, למען הכנות. זה מה שאני רוצה. וההוויה הפנימית העמוקה ביותר שלי תספק לי את המודעות הזו לגבי האמת הזו שאני צריך ברגע המסוים הזה, שעשויה להיות שונה ממה שהיה הרגע של אתמול ומהרגע של מחר". זה קנה המידה.

אם האדם היה עושה זאת כל הזמן, אז הדרך שלו למימוש עצמי היתה קצרה מאוד יחסית. הוא היה, בדרך זו לקראת השגה זו, באנרגיה תמידית מהדהדת ושלווה. אבל למרבה הצער, המאבק של האדם במישור הדואליסטי מסנוור אותו לעתים קרובות ונראה שזה מטשטש את הנושא. גם אלה מהחברים שלי שחוו את זה אז שוכחים שוב ולא משתמשים בקנה מידה זה. יהי רצון שכל אחד מכם, בבקשה, לא רק אלה שנמצאים כאן אלא כל החברים שלי שהולכים בנתיב הזה - ואולי מישהו מכם יהיה מוכן לבצע את עבודת האהבה הזו - פשוט תעבירו לכולם רק את התשובה הזו לשאלה הזו כמשהו שאולי אתם יכולים - כל אחד מכם - לשמור ולהסתכל ולקרוא ולקרוא שוב ולהשתמש בו.

תגובת המדריך

ברצוני לדון קצת בנושא שעלה בקשר להרצאה האחרונה [הרצאה מס' 143:  אחדות ודואליות], שבה רבים מחבריי מחפשים תשובות - כל אחד בדרכו שלו - על איך אפשר להגיע לתודעה מאוחדת או לעיקרון המאוחד, כפי שאני קורא לזה, אחדות בתוך עצמם ממישור תפיסה דואלי או קונפליקטואלי.

כעת, מלכתחילה, חשוב ביותר לדעת שיש למצוא קונפליקט בתוככם כדי לדעת או להיות מסוגלים לכל חלופה או פעולה זמינה, ולקבל אותה. על מנת לעשות זאת, עליכם למצוא את המכנה המשותף של שתי האלטרנטיבות הזמינות ברגשות השליליים שלכם. 

במילים אחרות, לדוגמה, אתם מתמודדים עם המעשה הזה או המעשה האחר. שני המעשים משאירים אתכם בבלבול, ואתם לא מרגישים טוב עם אף אחת מהאפשרויות. אתם עשויים להאמין, באופן עקרוני, שכנראה אחד נכון או אמור להיות נכון, והשני אולי שגוי. אבל אתם מרגישים מוטרדים לגבי שני הפתרונות הזמינים.

הדרך היחידה שבה אתם יכולים להגיע לאחדות היא, קודם כל, להכיר בחוסר האחדות שלכם בשתי החלופות, להודות בחוסר האחדות הזה ולהודות בעובדה שאתם מרגישים מבולבלים. אתם מרגישים לא בטוחים בתפיסה הרגשית שלכם, ללא קשר למה שאתם יודעים שזה נכון באופן עקרוני.  

עכשיו, ברגע שאתם מודים בבלבול שלכם, הגעתם לאחדות שלילית, וזו האחדות שיש לכם ברגע זה. לאחר מכן תוכלו להמשיך ללכת צעד קדימה ולשאול את עצמכם מדוע אתם כל כך לא בטוחים. אתם תראו, חבריי, בניתוח האחרון, זה תמיד מסתכם בחוסר כבוד עצמי, בחוסר ודאות לגבי עצמכם.

עכשיו, לזה - וזה מאוד חשוב להבין - אין שום קשר למה שאתם חושבים על עצמכם במודע, כי במודע אתם יכולים להיות מאוד בטוחים - או נראים כבטוחים מאוד - ואפילו אמינים שאתם מאוד בטוחים. אבל באופן לא מודע זה לרוב סיפור אחר לגמרי.

בכל מקום ובכל פעם שאתם לא יכולים לקבל את עצמכם כמו שאתם, ובכל פעם שאתם לא אוהבים את עצמכם - לפעמים בצדק ולפעמים אתם דוחים את עצמכם יותר ממה שמגיע לכם, בגלל שאתם שופטים את עצמכם ברמה הלא מודעת הזו, מחוץ להקשר - אתם קולטים ברגשות שלכם מגמה מסוימת. זה באמת אולי לא מגמה נעימה, אבל אתם תופסים את זה מחוץ להקשר ולכן בעיני עצמיכם, אתם רק רעים. זה בלתי נסבל מכדי להתמודד, ואז זה מכוסה, ולעתים קרובות מכסים עם מה שהוא בדיוק ההפך.

כעת, במציאת אחדות בחיי היומיום שלכם, זה הכרחי לחלוטין שתגלו את הדחייה העצמית שלכם ואת היעדר דעה טובה שאתם מחזיקים על עצמכם. כשתעשו זאת, תוכלו למצוא את התשובות לשאלות שמטרידות אתכם. כל כך הרבה מחבריי מאז שקראו או שמעו את ההרצאה הזו, מבולבלים לגבי העיקרון המאוחד ואיך להגיע אליו.

שאלה

בדיון הזה על הדואליות, זה נראה כל כך פשוט. מדוע הפשטות לא מגיעה כאשר מתחילים לעבוד עם הדואליות? למה זה תמיד נראה בנסיגה וזה נקבר ומאוד מסובך?

המדריך

אי אפשר לתפוס את זה מסיבה מאוד פשוטה: כולכם רוצים להגיע לעקרון המאוחד עם אמות מידה פרפקציוניסטיות. במילים אחרות, אתם מחפשים מה יהיה המעשה המושלם. פרפקציוניזם תמיד מבוסס על, מספר אחת: חוסר ריאליזם. זה חוסר ריאליזם במובן שאתם לא מושלמים; אתם לא יכולים להיות מושלמים. אתם מה שאתם ברגע זה.  

אינכם יכולים למצוא אחדות כי אינכם יכולים לקבל את עצמכם על רקע מה שאתם ברגע זה. אתם נאבקים ושואפים להיות משהו שאתם לא ברגע זה. לכן, אתם מחפשים באותה רוח את התשובה: מה תהיה הפעולה המושלמת? מה תעשה אישיות מפותחת בצורה מושלמת במקרה כזה?

אתם שואפים לסוג כזה של תודעה. זה בלתי אפשרי כי אתם לא שם ואתם לא יכולים לקפוץ מהמקום שאתם עכשיו, אתם לא יכולים פשוט לעקוף את זה.  קודם כל, העכשיו - כפי שאתם נמצאים ברגע זה - צריך להתקבל. עליכם לומר, "כן, אני זה ואני זה. יש לי את הדחף האנוכי הזה ואת המגמה האופורטוניסטית, ההיפר-ביקורתית והיומרנית הזו בתוכי. ויש לי את החמדנות הזו ואת חוסר היכולת לקבל כל דבר שהוא לא לגמרי כמו שאני רוצה אותו."

כאשר ניתן לקבל את ההודאות הללו, אתם הרבה יותר באחדות מאשר כשאתם מכחישים ושואפים למשהו שאתם לא כרגע. אז אתם יכולים להמשיך לשאול את עצמכם ולומר, "עכשיו, למה אני ככה? זה כל מה שיש לי? האם אני אולי, בדרך שבה אני חווה את העובדה הזו, מגזים והופך את עצמי לגרוע ממי שאני, ומתעלם מכך שיש לי גם ערכים חיוביים מאוד, בנוסף למגמות הללו?"   "הייתי רוצה לקבל תמונה מציאותית יותר של עצמי. כן, אני מודה בזה, אבל האם אני באמת צריך להרגיש כל כך רע? וזה שאני מרגיש כל כך רע עם זה, האם זה לא אומר שאני קולט שזה כל מה שיש לי? האם זה לא שקרי באותה מידה כמו העמדת הפנים שלי להיות מה שאני לא ברגע זה?" גישה זו מובילה לאחדות.

אבל כשאתם מחפשים את העיקרון המאוחד על סטנדרטים פרפקציוניסטיים, אתם מכשילים את המטרה. אתם עוסקים בזה בדרך המדויקת שלעולם לא תוכלו להביא את זה, בדרך שרוצה להיות מיוחדת ולא להיות בן אדם כמו כל שאר בני האדם. עם סוג זה של גישה, אתם מוּעָדים למצוא את העיקרון המאוחד.

שאלה

יש עדיין חסימה. אני לא יכול לתפוס את זה. כשהחלטתי על משהו, אני חושב שזה נכון. ואז מישהו אחר אומר שנקודת המבט שלו טובה מזו. ואז אני מקשיב לשני, וכשאני מקשיב, אני כבר חסום, כי אז בראש שלי השני לא טוב. אני לא מדבר מתוך חוסר ביטחון אלא מתוך הרגשה "יכול להיות שהוא צודק".

המדריך

אתה מבין, זה נובע מהדרך הדואליסטית המאוד חזקה הזו לשפוט כל דבר במונחים של מה נכון ומה לא. אתה מתעלם כאן לחלוטין שמה ששני הצדדים אומרים עשוי להיות אמת, וכל אחד מהם רואה אותה, קולט אותה ומרגיש אותה מנקודת מבט אחרת. זה לא או/או.   אתה מאוד מְכֻוָּן ל: או/או בגלל שכל האישיות הפנימית שלך נמצאת במלחמה עם עצמה; אתה במלחמה בתוך עצמך. אתה כל הזמן נאבק בין צד אחד מול הצד השני, ולא מכיר בהם ולא מקבל את שני הצדדים. לכן אתה מעביר את היחס הזהה הזה לכל השאלות שאתה שומע, לכל הנושאים שאתה בא איתם במגע.

זה, כמובן, נובע מגורמים מסוימים שעדיין לא הכרת בתוכך, לא ממש. מצאת מדי פעם היבטים של הגורמים והכרת אותם באופן שטחי, אבל מיד אתה נלחם נגדם. ואז אתה משליך את זה על משהו אחר.

שאלה

אבל הרגע אמרתי את זה, מה שאמרת עכשיו: ששני האנשים צודקים.

המדריך

כן, אבל אתה עושה את זה ברוח מלחמה. שניהם צודקים מבלי למצוא בזה שלווה והבנה, הבנה מורחבת. אז זה הופך לבעייתי. אם זה לא היה בעייתי, לא היית שואל את השאלה הזו. לא היית מרגיש עם זה מה שאתה מרגיש. אז למרות שאתה יכול לומר, "כן, שניהם צודקים", אתה לא מרגיש ששניהם צודקים. אתה מרגיש כאילו יש קונפליקט ושהם נמצאים במלחמה אחד עם השני. כלומר, ייתכן שגם שניהם טועים. או שאולי זו אפילו לא שאלה של טועה או צודק.

כל עוד מכניסים נכון או שגוי לנושאים מסוימים, הם הופכים למבלבלים מאוד, מכיוון שמיד מתנתקים מהמציאות, כי לעתים קרובות כל כך בלתי אפשרי לתפוס את המציאות במונחים של נכון או לא נכון. זה מה שמאוד חזק בך - כנגד עצמך ולכן גם כנגד הסביבה שלך.

הרשו לי לתת לכם רמז שאולי נתתי לכם בעבר בהזדמנויות מסוימות, אבל לא הייתם ממש פתוחים. אולי יש פתיחות עכשיו. חוסר היכולת שלכם לסלוח לעצמכם לגבי עניינים מסוימים נובע מהעובדה שלא סלחתם לאדם שאתם מרגישים כך לגביו, כלפיו יש לכם אשמה זו. יש שם חוסר סליחה שסגורה עמוק בנשמה שלכם ושאינכם מודים בה בפני עצמכם.

שאלה

אני מודה שאני לא סולח. מעולם לא הכחשתי את זה. אני לא יכול לסלוח לעצמי, ואני לא יכול לסלוח למישהו. קראתי פעם, בספר על לותר, שהוא לא מסתכל ימינה או שמאלה. הוא האמין שאם אתה מקשיב לאדם האחר, באמת מקשיב, אתה כבר הולך לאיבוד עם הדעה שאתה אוחז בה, כי אתה חושב שהאדם האחר אולי צודק.

המדריך

לא, יקירי, זו טעות מוחלטת. זהו עיוות, שכן הכל יכול להיות בריא ומועיל, או יכול להיות ההיפך שלו. ללכת ישר לעבר המטרה יכול להיות דבר בריא מאוד, וזה יכול להיות דבר נוקשה וצרות מוח. הקשבה יכולה להיות דבר בריא מאוד, ואם היא בריאה, היא לעולם לא תיצור בעיה. כל דבר שיוצר בעיה, אתה יכול להיות בטוח שהוא כבר עיוות של הגרסה הבריאה. אתה יכול להיות עם ראש פתוח ולהקשיב, אבל זה לא אומר שאתה הולך לאיבוד ושאתה מאבד את תחושת המציאות ואת אחיזת הביטחון שלך. ובכל זאת זה לא אומר שאתה נוקשה או עקשן או שיש לך מיינד חד-מסלולי בגלל זה.

זו בעיה דואליסטית טיפוסית. או שזה הולך ישר קדימה במחשבה חד-מסלולית או שאתה מאבד את עצמך. יש שם שני שליליים. או שגישה אחת אמורה להיות נכונה והגישה השניה אמורה להיות שגויה. בעקרון המאוחד שניהם קיימים ומהווים מרכיבים הכרחיים בחיים בריאים ומאוזנים, שאינם סותרים זה את זה.

יש צורך לפעמים ללכת ישר ולדון, ולא למנוע הקשבה בפתיחות. זה לא מתנגד לזה, בכלל לא. ברגע שזה נתפס כאופוזיציה, שיש שני גורמים סותרים מעורבים, זה בא מגישה שגויה ומתנגשת עם עצמה.אתה לא רואה, במלוא המידה, באיזו מידה אתה עדיין מתרעם ולא סולח לאותו אדם שבעטיו אתה מאשים את עצמך בכשל אנושי.

שאלה

אני אפילו לא מתחבר לזה מחדש.

המדריך

אני מראה לך את הסיבה העמוקה לחסימה שלך. כל עוד אתה לא מזהה את זה, החסימה תהיה קיימת.

שאלה

אני מתקשה אפילו לדמיין לפעול במצב אחר מאשר דואליסטי. איזה הבדל היה אם האדם היה במימוש עצמי ובמצב אחדותי?

המדריך

התפתחות בנתיב הזה גורמת לך בהדרגה להיות מודע לעובדה שיש עצמי רצוני ויש עצמי בלתי רצוני, כביכול. כולכם מגיעים לחוויה, אולי בהתחלה רק במקרים בודדים, שהעצמי הבלתי רצוני הוא תופעה המתבטאת באופן ספונטני, בעוד שהעצמי הרצוני הוא תהליך מפרך הדורש חידוש מתמיד של המשמעת - גם אם משמעת זו הפכה לטבע שני - כך שזה כבר לא נחווה ככזה. 

המיקוד החוזר ונשנה של תשומת הלב בצורה הנכונה - בזמן שאתה עובר דרך הנתיב הזה- מאמן אותך להיות מודע לעצמי האגו הזה, שבהתחלה כל כך מושרש, שאפילו לא עולה בדעתך שיש משהו אחר.

למעשה, חוששים מהמשהו האחר הזה, שיכול להיות ספונטני. חוששים ממנו כי הוא עלול להתבטא, קודם כל, בצורה שלילית. אם אתה לא נותן לזה הזדמנות להתבטא כמו שהוא, זה לא יכול להוכיח את עצמו כמהימן מאד ומיטיב.  כשאני אומר "להוכיח את עצמו כפי שהוא", אני לא מתכוון שאתה תפעיל את הדחפים ההרסניים שקיימים בך. אבל יש להכיר באופן אובייקטיבי בדחפים ההרסניים המתבטאים באופן ספונטני. כאשר אתה עושה זאת שוב ושוב, אתה מתחיל לחוות שטבוע מתחת לדחפים ההרסניים חוזק יפהפה, גמישות, יכולת התאוששות מהירה ואמינות, וחוכמה וכוח פתוחים לרווחה.

זה חייב לבוא לידי ביטוי באופן ספונטני אם אינך רומס את זה בגלל הפחד שלך שמה שקודם כל בא לידי ביטוי עלול להיות לא כל כך מועיל. לאט לאט אתה לומד להשתמש בעצמי האגו שלך במטרה ליצור קשר עם העצמי הבלתי רצוני הזה. כל דבר גדול שהאנושות משיגה או חווה מגיע מהעצמי הבלתי רצוני. כל יצירת אמנות - של אמנות אמיתית - היא ביטוי של העצמי הבלתי רצוני המתגלה באופן ספונטני. כל תגלית מדעית אמיתית, כל הבנה אמיתית של התהליכים האוניברסליים, היא תופעה המתבטאת באופן ספונטני, הנובעת מהעצמי הבלתי רצוני.

התענוג האמיתי של החיים, ההנאה העליונה שהיא קיום קוסמי - המציאות - היא תופעה בלתי רצונית המתבטאת באופן ספונטני. זה מתחיל באופנים קטנים, לכאן או לכאן, לאחר שהוסרו הקרומים העיקריים ואחרי שהתודעה מתחילה לדמות בנפשה את קיומו של העצמי הבלתי רצוני הפנימי הזה שיכול להתבטא באופן ספונטני. ראשית זה קורה במקרים בודדים. מאוחר יותר זה קורה בהדרגה, לעתים קרובות יותר ויותר.

כאשר האגו משתלב עם העצמי הבלתי רצוני הזה בתהליך של עבודה תקפה כלשהי, זה הופך בסופו של דבר לדרך של חיים, לדרך של הוויה שבה העצמי הבלתי רצוני, העצמי המתגלה באופן ספונטאני, מעורר באדם חיים כל הזמן, מוטיבציה וחיות, אם יורשה לי להשתמש בביטוי זה. שאינו חסר שליטה כמו הפחדים והאמונות הלא מוארים.

זוהי שליטה נינוחה שאינה מגיעה מהאגו המיידי. זו תמיד, קודם כל, שאלה של התחייבות ולהפקיד את עצמינו בידי הגרעין האלוהי הזה שבתוכנו, שהוא התגלות ספונטנית. אם כל מעשה בחייו של אדם נחווה בצורה זו, זה מה שניתן לכנות גם "מימוש עצמי מוחלט". כאשר הפחד אינו קיים יותר וכאשר חוסר האמון נעלם כי אדם גילה, כעובדה מוחלטת, את הכוח הפנימי הזה, את הנוכחות הפנימית הזו, את הקיום הזה של עצמי שמתגלה באופן בלתי רצוני, אז אין עוד בריחה מהעצמי.

כל עכשיו, לא משנה מה הוא מביא, הופך לשלמות. יש לוותר תחילה על ההגשמה החיצונית שהאדם חושק בה, כדי שזה יהיה אפשרי לבוא לידי ביטוי. אם אתה חושב, "אני יכול להיות מאושר רק אם יש לי את זה ואת זה", מימוש עצמי במובן האמיתי אינו אפשרי. לא משנה באילו דרכים ערמומיות הוא נחסם, הוא עדיין חסום בגישה הזו, והגישה הזו עשויה להיות מוסתרת. את הרגשות יהיה צורך לתרגם למילים תמציתיות.  

לא משנה מה העכשיו מביא, גם אם זה תסכול, אפשר לקבל אותו. לא בהשלמה, אלא מתוך הבנה שבהתעלות מעל לעכשיו יש פוטנציאל של הגשמה מוחלטת, גם אם ההגשמה החיצונית נעדרת.

אסור לוותר על ההגשמה החיצונית בהשלמה וברוח של מות קדושים. יש להבין דווקא שההגשמה החיצונית היא משנית, אבל ההבנה הפנימית ומסגרת התודעה היא ראשונית. בכל מה שהוא עכשיו - הפוטנציאל עמוק בפנים בנקודה זו של העצמי הפנימי המיידי – טמונה  התשובה לכל השאלות. על מנת להגיע לנקודה זו בעכשיו, ייתכן שיהיה צורך לקבל- כלאחר עד- שכבות חיצוניות שאינכם מקבלים בתוך עצמכם. בתהליך הזה אתם יכולים להתעלות מעל העכשיו ולהגיע למצב בו הכל טוב. לכן ההגשמה החיצונית תתאפשר שוב כאשר היא כבר לא תנאי מוחלט לאושר.

המילים האלה אולי נשמעות מעורפלות, אבל עבור כל מי שנמצא קרוב, הן יהיו הגיוניות. העבודה הספציפית הזו שאתם עוסקים, בה תהפוך ברורה יותר, ממוקדת יותר בכיוון הזה.

שאלה

חוויתי - בערך עשר או שתים עשרה פעמים בחיי -חוויה שהיא שונה לחלוטין מכל חוויה אחרת. בילדותי קראתי לזה צמא, והדבר המוזר בזה הוא שלמרות שכמבוגר הייתי קורא לזה כמיהה, כשלעצמו, זה ממלא להפליא, מלהיב, תחושה שבאה מתוכי, ואני לא יכול להגיד שיש אחידות של מתי זה מתעורר בי. אבל אני רוצה להבין על מה מדובר.

המדריך

התפתחות בנתיב הזה גורמת לך בהדרגה להיות מודע לעובדה שיש עצמי