לכל גישה יש את ההפך, אשר יכול להיות המשלים הבריא או עיוות. לפיכך, עיוות בהיבט אחד יוצר עיוות בהיפוך של היבט זה.

כאשר במהלך העבודה העצמית שלכם , אתם מגלים את אחד הצדדים של הנדנדה ומודעים למה שקיים שם, לא תצליחו לפתור את הבעיה עליה אתם עובדים, מבלי להביא למודעות גם את הצד השני, גם אם מאד תתאמצו בעבודה קשה.

​

בהרצאה 171, הדנה בחוקים, מובאת דוגמה של אדם הלוקח אחריות רבה מדי לגבי אחרים. אדם זה בתהליך העבודה יכול להבין שאכן כך הוא מתנהל, מהן ההשלכות , מהו המקור אצלו שגורם לנטייה הזו, מהן הגישות האחרות אצלו אשר תורמות לנטייה הזו ואלו מהגישות מושפעות ממנה ועוד הקשרים שיתגלו.

ובכל זאת, עם כל ההבנות והגילויים, לא יכול אותו אדם להשאיר את האחריות של האחרים על עצמם, היכן שהיא אמורה להיות. אפשרות אחרת היא שהוא שהוא לא יכול לזהות מה הוא עושה כאשר הוא לוקח על עצמו אחריות של מישהו אחר, שייתכן וזה קורה באופן מתוכחם; או שהוא מרגיש מאוד לא נוח וחש אילוץ חזק כאשר הוא מרסן את עצמו מלקחת על עצמו את האחריות. פעולה כפוייה ומאולצת שכזו תהיה לא טבעית ולא עולה בקנה אחד עם התפתחות אורגנית. ההשפעות שלה עלולות להיות גרועות עוד יותר מאשר להיכנע להתנהגות הכפייתית, לכורח.

​

גדילה אמיתית מובילה לשינוי ספונטאני, ללא מאמץ, שמגיע באופן טבעי כל כך שייתכן ובהתחלה, אפילו לא ישימו לב לתהליך הזה. הקלילות תגיע כאשר הוא יראה את כל הנדנדה, על שני הצדדים שלה. את החלק שם אינו רוצה לקבל על עצמו אחריות עצמית ולכן משתמש באחרים כתחליף לסמכות או למצפון שלו.

​

​

הרצאה 109: "אי סדר חיצוני בחיי האדם משקף תמיד את הגישה הפנימית: הוא משקף את התחושה הפנימית של נטישה כוזבת, של משאלת לב והימנעות. הוא משקף את מצבך האשלייתי. סדר חיצוני בחייו של אדם אינו בהכרח סימן להרמוניה פנימית ולסדר. זה יכול, ולעתים קרובות אכן זה כך, להיות אינדיקציה של ההפך הגמור. ואז הסדר הוא לא ביטוי של בהירות פנימית, אלא פיצוי, ניסיון כוזב לפתור את אי הסדר הפנימי.