יש אישיות אנושית השולטת בחייה ובתגובותיה בעיקר עם ההגיון. יש את הסוג השני שעושה זאת בעיקר עם הרגשות, והשלישי שעושה זאת עם הרצון. במילים אחרות, יש לך את האישיות של ההגיון, של הרגש, ושל הרצון. בחיפוש העצמי שלכם, יהיה זה שימושי בשבילכם לגלות אלו מהם חלים עליך. לפני שאמשיך בהסבר זה, אני יכול להוסיף, שלושה סוגים אלה לא תמיד לגמרי חד צדדיים. למעשה, תמיד יש תערובת. אבל במקרים מסוימים, ברור מי השולט, באחרים התערובת  מעורבבת יותר ולכן קשה יותר להתחקות ולהבחין. באישיות האידיאלית, לכל אחד משלושת ההיבטים הללו יש את מקומו הראוי. האדם ההרמוני מתפקד עם כל אחד משלושת ההיבטים האלה בצורה מושלמת. אבל מכיוון שאין בן אדם מטוהר לחלוטין, שלוש המגמות האלה מכוונות לעתים קרובות לערוצים הלא נכונים, מלבד חוסר איזון או שליטה.

למשל, כאשר ההגיון צריך לשרור, הרגשות פועלים, או להיפך.

​

ההגיון: נתחיל באישיות של ההגיון. האדם שמנהל את חייו בעיקר על ידי תהליך ההנמקה נוטה לעתים קרובות להזניח את הרגשות. הוא פוחד מהם. הוא מסכל והודף אותם, הוא מטיל בהם מום, ולכן הוא גורם נכות באחד מהמכשירים החשובים ביותר בחיים, כלומר האינטואיציה. מי שחושש מרגשותיו אינו יכול לבטוח באינטואיציה שלו, מפני שהיא מטושטשת בגלל הפחד מפניה, מחוסר האמון שלו שהאינטואיציה היא לכאורה " לא  מוחשית/ מופשטת". לעתים קרובות האדם של ההגיון מסתכל בחשאי כלפי מטה על האדם שהוא טיפוס הרגש; הוא גאה להיות שקוע כל כך בתהליך ההגיון.

טיפוס ההגיון משתמש ברצון - זה לא בהכרח הרצון העצמי – בעיקר על ידי דדוקציות/ הפחתות שנעשים עם תהליך ההגיון ורק לעתים נדירות על ידי אלה של הטבע הרגשי או האינטואיטיבי, כפי שצריך היה להיות.

האדם של ההגיון הוא לעתים קרובות מה שמכנים אינטלקטואל; הוא לעתים קרובות מדען; הוא לעתים קרובות אגנוסטי או אפילו אתאיסט. לעתים הוא נוטה לצד החומרני של החיים. עם זאת, יהיה זה לגמרי לא נכון והכללה גסה, כמו גם פישוט יתר, לציין כי כל או רוב רובם של מי שהם טיפוס ההגיון מפותחים פחות מבחינה רוחנית או מודעים פחות מאשר למשל טיפוס הרגש. זה לא כך. מספר המפותחים מאוד והרוחניים שהתעוררו מטיפוס ההגיון הוא כמו מטיפוס הרגש.

רק שגישתו של הראשון שונה מהשני. טיפוס ההגיון יתקשה יותר לחוות את האלוהי בתוכו. טיפוס הרגש ייתקל בקשיים אחרים. יתר על כן, לטיפוס ההגיון יהיה קשה מאוד עם שיפוט אינטואיטיבי של אחרים, כמו גם של העצמי.

​

ברצון, שהוא הכרחי בחיים לכולם, ישתמשו שני הטיפוסים האחרים באופן חד צדדי. טיפוס ההגיון משתמש ברצון במידה, לעיתים בזהירות רבה מדי, בעוד שטיפוס הרגש נישא על ידי רגשותיו ומשתמש בכוח הרצון שלו ללא מודע, בלי לדעת לאיזה כיוון הוא [האדם] מושלך. האישיות ההרמונית תמצא את הדרך האמצעית הבריאה בין השניים, ותשתמש ברצון שלה לסירוגין, בהתאם למצב.

​

הרצון צריך להיות המשרת לשניהם: להגיון ולרגשות. יהיה לכם קל לראות שחייו של טיפוס ההגיון עוברים/ חולפים והוא מחמיץ הרבה ניסיון -חיים. וזה בעיקר מתוך פחד וגאווה; חשש שהרגשות יובילו אותו לחוויה שלא יוכל להתמודד איתה; הפחד מפני חוסר הוודאות והסיכון מהחיים הרגשיים, בעוד שאצל ההיגיון הכל במקומו - האדם יודע בכל עת היכן הוא נמצא, בניגוד לטיפוס הרגש שבו האדם נמצא בים.

​

​​

הרגש: הקטגוריה השנייה, טיפוס הרגש, היא חד-צדדית באותה מידה.

כמו הקטגוריה הראשונה, כך גם השניה. הם מתגאים לעתים שהם מסוגלים "להרגיש", בניגוד לאחרים. הם מסתכלים בסתר כלפי מטה על הסוג שהם מכנים באופן משפיל "אינטלקטואלים". עם זאת, גם בהיותו קיצוני, הוא אינו סוטה בקורטוב פחות מההרמוניה ומהחוק האלוהי מאשר הטיפוס הקודם. זה נכון כי טיפוס הרגש נוטה להיות בעל אינטואיציה טובה, ולפעמים הוא פחות מפחד להרגיש ואת החוויה הפנימית מאשר טיפוס האישיות של ההגיון.

כעת, מה החסרונות של הטיפוס הזה?

טיפוס הרגש, בניגוד לטיפוס ההגיון שמחזיק את מושכות החיים בחוזקה רבה מדי, מאבד לעיתים את אחיזתו בכל מושכות החיים. האדם האמוציונלי מדי מאבד לחלוטין את מראה העובדה שהגיון הוא גם נתינה של אלוהים, ללא עוררין. הוא (טיפוס הרגש), בתורו, יהיר כמו טיפוס ההגיון אשר מסתכל כלפי מטה על טיפוס הרגש.   טיפוס הרגש לעיתים נסחף כל כך על ידי הרגשות שהוא לא רוצה לשלוט במצב בו הוא רוכב על פסגה של גל שבו הוא נזרק משם לשתי הגדות.

לכן הוא לא רק מאבד שליטה על העצמי, אלא הוא הופך עיוור למה שלעתים קרובות הוא החשוב ביותר עבור חייו וההתפתחות שלו. בשל הדגשת היתר של הצד הרגשי, הוא מזניח את תפקודי ההגיון החשובים באותה מידה שאמורים לשמש אותו לצורך חשיבה, הבחנה, בחירה ושְׁקִילָה. רק אז הוא יוכל לרסן את הרגשות הפראיים הזורמים ללא מטרה או כיוון, מבלי להיות בהכרח לא מטוהרים . רק אז ניתן להשתמש ברצון כראוי. אחרת, הרגשות הבלתי נשלטים לא יכולים להיכשל בהבאת הרס לחייו של אדם זה, כמו גם לסביבתו. את הפיתוי להיכנע לרגשות ניתן לנהל תחילה, אך ככל שהאדם נכנע להם לזמן ארוך יותר, כך נהיה קשה יותר להתנגד לפיתוי הזה, עד שהאדם פשוט נסחף על ידי פרץ הרגשות הבלתי נשלטים שלו, אשר הורסים הכל בדרכו. אדם כזה לא יכול שלא להיות אנוכי והרסני ברגע שהוא נתפס בשטף שלו למרות שאנוכיות מסוג זה שונה מזו של אישיות ההגיון , כמו גם מזו של אישיות הרצון. עבור אדם מסוג זה, חשוב, מלכתחילה, להבין שמה שהוא היה כל כך גאה בו מפסיק להיות נכס בגלל הקיצוניות שהוא מוצא את עצמו בתוכה. זה הופך להיות חשוב כדי לעבד את תהליך הבחירה של מחשבה ותוכנית מכוונות.

תהליך הבחירה הזה הוא רק ההתחלה של החוכמה.

​

טיפוס הרגש כמובן שגם משתמש ברצון, כי אף אחד איננו יכול להתקיים מבלי לעשות זאת.  אבל הוא יעשה זאת ללא תכנון ועיון אחראים ומודעים; הוא ישתמש בכוח הרצון שלו באופן כאוטי וספונטאני, לא מתוכנן, בהיותו שקוע לגמרי, לא באינטואיציה בריאה ובונה, אלא באינסטינקטים בסיסיים, לא מתועלים.

כך אדם זה מאבד את שיווי המשקל שלו בחיים, כמו שטיפוס ההגיון עושה זאת בכיוון ההפוך. שני הטיפוסים הנזכרים לעיל חוששים באופן לא מודע מהקיצוניות הנגדית שלהם, ולכן הם נשארים בצד שלהם של הקיצוניות.

גם זו מסקנה שגויה. במסקנה מוטעית זו, האדם מרגיש או חושב באופן לא מודע שהקיצוניות שלו היא פתרון טוב יותר לחיים מאשר ההיפך שלה.

טיפוס ההגיון מפחד לאבד שליטה, ובכך לחתוך חלק גדול של ניסיון חיים הכרחי, כמו גם יופי ואושר.

טיפוס הרגש חושש כי על ידי ריסון ואילוף הטבע שלו, הוא עלול לפספס משהו בעל ערך בחיים.

שניהם טועים, כי רק בדרך האמצעית ההרמונית טמון הפתרון המלא.

​

הרצון: הטיפוס השלישי, טיפוס הרצון, הוא דבר אחר לגמרי. רצון אמור להיות משרת, לעולם לא אדון. במקרה האידיאלי, הרצון יחולק באופן שווה בין תהליך ההגיון של האדם לבין היכולות הרגשיות והאינטואיטיביות שלו. טיפוס הרצון חושף /מוציא את האדון מתוך המשרת. זה מוציא את האישיות מחוץ למיקוד באופן שעלול להיות מסוכן אם מגמה זו אינה מזוהה בזמן.

שוב, באופן לא מודע כמו שני הטיפוסים הקודמים, אדם כזה עשוי להסתכל כלפי מטה על שני הטיפוסים האחרים. הוא יחשוב או ירגיש, אולי לא באותן מילים, חברים, אבל התגובה הפנימית יכולה להסתכם לזה בלבד: "טיפוס ההגיון הוא רק אינטלקטואל, זה סוג של אדם שמדבר היטב, שיש לו תיאוריות נהדרות, אבל הכל במופשט. שום דבר לא בא לידי סיום,  שום דבר לא מושג, אני הוא בעל ההישגים". ובכל הנוגע לקטגוריה השנייה, זה אפילו יותר נבזי בשבילו כי הוא (הטיפוס השני ) משיג אפילו פחות.

הוא (טיפוס הרצון) צודק בשני המקרים, שכן שני האחרים צודקים בשיקול דעתם על הקיצוניות שאינה שלהם. אבל כולם טועים באמונה שהקיצוניות שלהם טובה יותר מאלה שהם מסתכלים עליהם כלפי מטה.

​

כעת, איש הרצון המשתמש במשרת כבאדון יוצא להישגים ולתוצאות, תוצאות מוחשיות. זה נוטה להפוך אותו לעתים קרובות חסר סבלנות מדי, ובכך לוותר על התוצאה שהוא מאד דולק אחריה. זה ישבור את תהליך ההגיון שלו, אשר ביחד עם הטבע הרגשי, מוביל לחוכמה שבלעדיה או שהוא לא יכול להשיג את מה שהוא עושה כדי להשיג, או אם הוא צריך להצליח, הוא אינו מסוגל לנצל את זה בצורה הנכונה. וכך הוא ייאלץ לאבד אותה (את החוכמה) שוב. הוא לא רק ייטה לאבד מלראות את הזהירות אלא גם היבטים רבים של החיים, שיקולים רבים החיוניים כדי להשיג את האמת עבור העצמי, עבור אחרים, כמו גם עבור כל מצב נתון. האדם של הרצון מזניח גם את הצד הרגשי. הוא פשוט מפחד מזה כמו טיפוס ההגיון של האישיות , רק עם מטרה אחרת בראש (לעתים קרובות לא מודעת ). הרגשות מקובלים על איש הרצון כל עוד הוא יכול להישאר האדון שלהם, כל עוד הם משרתים אותו. אחרת הם עלולים להפריע למטרה שלו. כך שגם הוא מחמיץ חלק בלתי נפרד מחוויית החיים. לעתים רחוקות הוא חווה מה זה להתמסר לרגש בלי לדעת מה התוצאה והתועלת האפשרית שלו יהיו.

​