טיפוס המרצה
The Pleaser Type
הטיפוס של האדם המרצה הוא אולי המורכב ביותר, ומי שמשלם מחיר גבוה מאד עבור היותו מרצה. קשה מאד גם לרצות וגם להיות באמת הפנימית ולהישאר נאמנים לעצמי האותנטי. המרצה חי תמיד בציפייה לתגובה של החוץ כלפיו, נמצא תמיד בהתנייה, אפשר לתאר זאת כהמתנה פאסיבית שיש עימה לחץ גדול, תוהו ובוהו פנימיים, פחד מהתוצאות וזה רחוק ממצב של חופש אמיתי ועוצמה שאינה תלוייה באישור מבחוץ.
המדריך אומר שהמרצה בוגד בעצמו ואין מחיר כבד מכך!
איך יוצאים מזה?
על ידי שיכנוע עצמי שאם לא נקבל את מה שאנחנו זקוקים או רוצים, לא ניפול לתהום. אולי לא נצליח לוותר עדיין על הדרישה או הציפייה, אבל כבר לא תתלווה לזה תחושה של טרור פנימי. ללא תחושת הטרור, ניתן יהיה להתחיל לראות את האחר כמו שהוא- בן אנוש עם המיגבלות שלו, גם אם האחר לא ייתן לנו את מה שאנחנו זקוקים לו; ללא הטרור, מתמסמס גם הסירוב להעניק אהבה. כמו גם הציפייה שכולם יאהבו אותנו כמו שהילד הקטן שבנו דורש זאת.
השלב הבא הוא קבלה של המצב בו חלק מהאנשים אוהבים אותנו פחות או אפילו מסתייגים מהדעות או מההתנהגות שלנו; שלא נחווה את זה כאקט טראגי, כמו שההרגשות חוות את זה כשאנחנו עדיין מרצים.
הרצאה 57:
"לעיתים, אתם לא יכולים גם לְרַצּוֹת את העולם וגם להיות נאמנים לעצמי הפנימי ביותר שלכם ולתכנית החיים הפנימית שלכם. כמו גם שאינכם יכולים לְרַצּוֹת את כל האנשים. אבל מכיוון שאתם תלויים כל כך באישור, בכל פעם שאתם צריכים לנקוט עמדה כזו שבלתי אפשרי שתאושר על ידי כולם, הנשמה שלכם נכנסת לסערה. קונפליקטים אלו ורבים אחרים נובעים מתוך דימוי ההמון של חשיבות עצמית."
הרצאה 70:
"אתם מגיבים באהדה לאלה שמסכימים איתכם, שמעריכים, מעריצים או אוהבים אתכם. במי שמרצה אתכם, אתם רואים את הטוב באור חזק יותר באופן לא פרופורציונלי מאשר את החסרונות שלהם. אתם יכולים להיות מודעים לפגמים שלהם, אבל מבחינה רגשית אתם ממזערים אותם. מצד שני, כאשר מישהו לא מרצה, פוגע או מאכזב אתכם - או שאתם חושבים כך - תְּפַתְּחוּ טינה וזלזול כלפי אותו אדם. ייתכן ומה שאתם רואים הוא נכון. עם זאת, אתם מוציאים דברים מפרופורציה כאשר אתם מדגישים יתר על המידה את הטוב או את הרע, בהתאם לתגובה של האדם אליכם.
זהו עיוות. בהתחלה אתם לא מודעים לכך שאתם מעוותים. אתם אפילו פחות מודעים לָמָּה. כשאתם מתחילים להיות מודעים לרגשות האלה ולמשמעות שלהם העמוקה יותר, אתם מחלישים את השפעתם. בדרך זו אתם ממשיכים לנוע לעבר הפתרון של הבעיה. תוכלו להבין יותר ויותר עד כמה סובייקטיבים הרגשות שלכם, לא משנה עד כמה אתה תתגאו באובייקטיביות שלכם באזורים אחרים וחיצוניים של החיים שלכם."
הרצאה 71:
במצב קשה זה, יש לכם תמונה לא מציאותית על אנשים אחרים, שכן אתם מתפתים להגדיל את הערך שלהם אם הם מרצים אתכם ולהקטין את הערך שלהם אם הם לא. התמונה שלכם עליהם היא לא מציאותית, כי מה שאתם מדגישים במצבי הרוח המשתנים שלכם הוא בהכרח שגוי. כאשר אתם רואים את הטוב, חלקית מסיבות סובייקטיביות, כנראה שתראו מה טוב באמת בה או בו, וכשאתם רואים את הרע, כנראה שתראו מה רע באמת. התמונה שלכם היא לא מציאותית בגלל שהמניע הבסיסי שלכם לראות את הצד הטוב או הרע של האדם האחר חזק למדי. וזה לא מציאותי, כי בכל מקרה, התפיסה שלכם את האדם כולו מוכתמת וחד צדדית."
הרצאה 79:
"קחו את הדוגמה הנוכחית של התהליך הפסיכולוגי האוניברסלי שאנו מדברים עליו לעתים כה קרובות. כאשר אתם מרגישים דחויים וחסרי ביטחון, לעתים קרובות אתם נכנסים למצב של התייחסות בה תנסו לרצות את אותם האנשים עצמם שאתם משתוקקים שיקבלו אתכם. בעשותכם כן, אתם מתעבים אחרים, שלדעתכם, מתעבים אותם אלו שאת תשומת הלב מהם אתם רוצים כל כך.
לעתים קרובות זה אכן מתוחכם, אבל בכל זאת, לכולכם יש בעיות דומות. בגידה זו לא רק שיש לה את ההשפעה המזיקה ביותר על עצמכם - מביאה לכם את ההפך הגמור ממה שרציתם במקור ולמה קיבלתם על עצמכם את התפקיד – זה כרוך בלפגוע ולדחות אחרים. ייתכן וזה לא יתגלה במעשים או במילים, אלא יהיה קיים כיחס או גישה מוסתרת ומוסווית היטב. אולי אפילו תתאמצו לעשות משהו כדי להסתיר את הגישה הזאת מאחרים ומעצמכם. עם זאת, זה קיים בכם וגורם נזק. זה, למשל, פעולה אופיינית ותכופה של 'הרג' רגשי."
הרצאה 157:
"הבה נתבונן עכשיו קצת יותר קרוב לפינה הנסתרת של הנפש שלכם, שבה כולכם נשארתם ילדים. איפה אתם מתעלמים מעובדה זו ואיפה הילד הפנימי שלכם מתעלם מהזכויות ומהכוחות של המצב הבוגר שלכם?
המעגל הזדוני שהזכרתי קודם הוא זה: כאשר אינכם יודעים שהכל ביקום כבר קיים, ושאתם יכולים ליצור מחדש את כל זה על ידי מתן ביטוי לזה בחיים שלכם, אתם מרגישים תלויים בכוח חיצוני או בסמכות לכל הרצונות והצרכים שלכם. בגלל עיוות זה של העובדות, אתם ממתינים להגשמה מהמקור הלא נכון. המתנה כזו שומרת על הצורך שלכם לא מוגשם לנצח. ככל שזה פחות מתממש, הנזקקות נואשת יותר. ככל שהנזקקות דחופה יותר, כך גדלים יותר התלות , התקווה והנסיונות הקדחתניים והתזזיתיים שלכם לרצות את האחר שאמור למלא את הצורך שלכם. לאחר מכן אתם הופכים לנואשים; ככל שתנסו יותר, כך תממשו פחות את הצורך שלכם דווקא משום שהניסיונות שלכם אינם מציאותיים.
במודע אתה לא יודעים דבר מכל זה; אתם לא יודעים איזה כוחות דוחקים ומניעים אתכם ואפילו לא לאיזה כיוון. אתם הופכים נואשים כי בדחיפות שלכם למלא את הצורך, אתם בוגדים בעצמכם, באמת שלכם, ובטוב ביותר בתוככם. החתירה המתסכלת שלכם והבגידה העצמית שלכם יוצרים זרם מאלץ."