העצמי האמיתי
וגם: הקונפליקט בתוכינו בין ההליכה אחר עצמי האגו לבין לבטוח בעצמי האמיתי
The True Self
אתחיל בשאלה:
נאמר שיש לכם בחשבון עו"ש מאות אלפים של שקלים וכשאתם זקוקים לסכומים – כאלו ואחרים- אני מייעצת לכם לפנות למלווים בשוק האפור.
אני מניחה שהתגובה הראשונה שלכם היא: "אולי חווה מבינה מושגים של הנתיב, אבל בכלכלה - ממש לא. למה לנו לקחת הלוואה בריבית קצוצה אם כל השפע שלנו זמין עבורינו, ללא מאמץ?!"
נעתיק את השאלה הזו לתחום של החיים שלנו והקשר לנתיב.
המדריך אומר שגם אלו מאיתנו שבמשך שנים רבות פיתחו והרחיבו את ההבנה לגבי החומר היצירתי שהוא העצמי האמיתי, ב95% מהקורות אותנו בחיי היומיום שוכחים שההוויה היצירתית הזו חיה ונעה בתוכנו, כמו שאנחנו חיים ונעים בתוכה ולכן אנחנו לא מצליחים להנגיש את החוכמה של החומר היצירתי אל תוך חיינו. אנחנו מהמרים על נתינת אמון ותלות בעצמי האגו החיצוני והמוגבל שלנו, מזניחים את האפשרות לפתוח את עצמנו לאמת העמוקה יותר של העצמי ולרגשות שלנו. אנחנו הולכים קדימה בקלילות כאילו לא היה שום דבר אחר מלבד התודעה שלנו, עצמי האגו שלנו עם תהליכי החשיבה הנגישים המיידים וכוח הרצון.
עם גישה שכזו, אנחנו בעצם מרמים את עצמינו.
לשכחה כזו יש בהכרח השלכות שונות. הראשונה היא שאלת ההזדהות. כאשר אנחנו מזדהים באופן בלעדי עם האגו או העצמי החיצוני המודע, כאשר תחושת העצמי שלנו קשורה בעיקר לתפקודי האגו, אנחנו הופכים לחלוטין לחסרי איזון והחיים שלנו מתרוקנים מחומר וממשמעות.
מכיוון שהאגו אינו יכול להחליף, או להתקרב בכל דרך אפשרית לתושייה של העצמי האמיתי, זה בלתי נמנע שרוב בני האדם - הופכים מפוחדים וחסרי ביטחון.
הם חייבים להרגיש בלתי מתאימים, ותחושת החיים שלהם ושל העצמי חייבת להיות שטוחה מאוד וחסרת שמחה. לעיתים קרובות, הם מחפשים - באופן קדחתני - אחר תענוגות חליפיים חלולים, אשר משאירים אותם מותשים ולא מסופקים.
האגו אינו יכול להוסיף רגשות עמוקים וטעם עמוק לחיים. הוא גם לא יכול לייצר חוכמה עמוקה ויצירתית. האגו יכול רק לשנן, ללמוד, לאסוף את הידע מאנשים יצירתיים אחרים, לחזור ולהעתיק.
כל הפעולות האלו של האגו הן מאומצות ביסודן, בעוד שהעצמי האמיתי הוא ללא מאמץ.
המדריך מציין שלעצמי האמיתי יש תמיד תשובות ויש תמיד פתרונות, לא משנה מהי הבעיה; עצמי זה יתנסה תמיד, גם אם ההתנסות או החוויה עשויים להיראות בהתחלה מיותרים וחסרי תועלת. אבל ההתנסות הזו משמשת אבן דרך משמעותית לקראת התרחבות נוספת. היא מגבירה את מימוש הפוטנציאל הגלום של האדם. לכן יש לה את היכולת להפוך את אנשים לחיים יותר וחזקים יותר ויותר.
אם אתם שואבים את תחושת העצמי שלכם רק מיכולות האגו, האפשרות לוותר על כישורי האגו ניראית מפחידה מפחידה להחריד. וכאן - אומר המדריך- אתם תקועים בקונפליקט בלתי פתיר, כל עוד אתם לא מתחילים להתיר את הקונפליקט:
היפתחות והנאה, שמחה וחיים יצירתיים, הגשמה ואושר; כל אלה יכולים להתקיים רק כאשר העצמי האמיתי מופעל, כאשר אינכם מזוהים באופן בלעדי עם האגו, אלא מחוברים ומזוהים עם העצמי האמיתי, עם החומר הנצחי והיצירתי של ישותכם. והנה מה שחשוב: זה מחייב לשחרר את השליטה של האגו הישיר.
זה דורש אמון ואומץ להיכנע לתנועה פנימית שאינה מגיבה לחשיבה החיצונית ולכוחות הרצוניים החיצוניים.
זה מובן מאליו שהאגו לא יכול לשלוט ברגשות. אלה המנסים זאת רק מרמים את עצמם. הם הורגים את הספונטניות והחופש של העצמי האמיתי. זו הסיבה שהרגשות לעולם אינם מגיבים לחובה או הכרח כלשהו, שנובעים מאנשים אחרים או מהעצמי. הם באים בעקיפין ונראה שיש להם חיים עצמאיים משלהם, חוקים, היגיון וחוכמה משלהם.
העצמי האמיתי פולט ומעביר זרימה חיונית של אנרגיה, המורכבת מזרמים רבים וברורים. לזה קורה המדריך: כוח החיים. כוח זה הוא לא רק אדיר: הוא התודעה. הוא מכיל חוכמה עמוקה וחוקיות בלתי נמנעת, נצחית ובלתי משתנה.
האגו חייב לדעת את המגבלה שלו לגבי הנגישות לחוכמה העמוקה, לקצב האינדיווידואלי של הנתיב, לעיתוי, לכוח להתמיד בזמנים קשים, ולקרוא למשאבים הבלתי מוגבלים של העצמי האמיתי. הוא חייב לפתח עידון כדי לחוש את יחסי הגומלין העדינים בין האגו המתעצם יותר ויותר לבין העצמי האמיתי המתבטא יותר ויותר; כדי שהוא יוכל ללמוד מתי להיות חזק ואסרטיבי בהתגברות על התנגדות ובחשיפת תירוצים והצדקות, ומתי לזוז הצידה בגישה פסיאבית יותר, בהקשבה ובלמידה.
העצמי האמיתי:
במהותו הוא כוח החיים
מחובר לחוכמה עמוקה
מחובר ליצירתיות
מאפשר הנאה ואושר
אנרגיה ללא מאמץ
האגו:
מפעיל את כוח הרצון
פועל דרך תהליכי חשיבה
משנן
לומד ואוסף ידע
פועל במאמץ
על העצמי האמיתי:
The School of Life
על העצמי האמיתי:
אחד ההיבטים של היות המוסיקה אמנות אבסטרקטית הוא שכל מאזין "לוקח" את מה שהוא שומע למחוזותיו האישיים.
בחרתי בפרק האיטי מתוך הסונטה מספר 30 של בטהובן כי על פי תפיסתי, חושף בפנינו בטהובן את הגרעין הפנימי, העצמי האמיתי המאחד בתוכו כל כך הרבה זרמים. דרך המוסיקה הזו, מוביל אותנו בטהובן למסע פתוח להכרת הפנימיות על שכבותיה השזורות זו בזו.
אחד מהמאזינים התבקש לתאר מה מעוררת יצירה זו אצלו ואלו הם דבריו: "הפרק הזה הוא מסר של בטהובן האומר: אכן היו חלקים קשים בחיי, אבל אני מחבק גם אותם בחום."
ולזה אוסיף: אני שומעת תקשורת אינטימית של אחד על אחד בין בטהובן לבין משהו כמעט מקודש בתוכו. נדמה שהמוסיקה הובילה את המלחין אל מחוזות חדשים והכרות פנימית עמוקה. זה בעיני דיאלוג של אהבה שבא מחיבור לאמת.
דיאלוג שמתחיל לאט, בהיסוס (שלבים ראשונים בגילוי של העצמי האמיתי), וכשהאמון גדל, יש התרחבות . במוסיקה זה מתבטא בשינוי של מקצבים, בשמחה מתפרצת, וההתרחבות הולכת וגדלה.