בושה
SHAME
בושה היא רגש שנגרם על ידי תחושה חזקה של אשמה, ויוצרת רגשות של מבוכה וחוסר ערך, שהם בתורם מובילים לשיפוט עצמי שיש עימו חוסר כבוד,ביזוי וגינוי עצמיים.
בושה מופיעה כתוצאה מאכזבה גדולה, מתפיסה שגוייה שלא סיפקנו את התקווה למשהו, כמיהה וציפייה כלשהם או רצון וציפייה למשהו; לבושה נילווה תיסכול של משהו שמנענו או שנמנע מאיתנו.
המדריך מבדיל בין שני סוגים של בושה: הסוג הנכון והסוג הלא נכון.
הסוג הלא-נכון של בושה
הרצאה 31:
”מהו הסוג הלא נכון של בושה? אנו יכולים לקרוא לזה תסביך אשמה אשר, כמובן, הוא הרסני לחלוטין ושלילי. כי מה שהרגשות שלכם אומרים – גם אם ברור שאתם לא חושבים כך במודע- זה: "אני רע ללא תקנה, ואין שום דבר שאפשר לעשות בקשר לזה".
עם גישה זו אתם לא רק מתפלשים ברחמים עצמיים, אלא מביעים נירפות ופועלים בעֲצַלְתַּיִם; מה שמונע מכם לעבוד לחיסול מה ששגוי בתוככם.
יתר על כן, גישה זו נעשית יותר ויותר בלתי סבירה ולא צודקת, כי אתם דורשים ומצפים לכבוד ולאהבה מאחרים, אף על פי שאתם לא מכבדים ולא אוהבים את עצמכם. וזה לא בגלל החסרונות, החולשות, הליקויים והחטאים שלכם.
באזורים העמוקים ביותר של הישות שלכם, אתם לא יכולים לכבד את עצמכם בגלל הגישה והבושה הלא נכונות שגורמות לכם להיות פאסיבים במקום אקטיבים.
עם סוג הבושה הלא נכון, אתם בורחים מהמציאות, כי מה שהרגשות שלכם מביעים זה שאתם לא מקבלים את עצמכם כמו שאתם באמת. אולי לא עלה בדעתכם שהבושה הלא נכונה באה מן הגאווה שלכם והיא מקדמת את הגאווה שלכם עוד יותר: ""אני צריך להיות יותר טוב ממה שאני עכשיו". היא מקדמת פחד: "אסור שאף אחד אחר יידע את האמת במלואה".
הבושה היא גם מניפולציה של הרצון העצמי, כשהיא גורמת להבכה של מישהו אחר, גורמת לו להתבייש או כופה עליו להתבייש.
הבושה הלא נכונה פירושה גאווה, עצלות, עוול. זה מה שגורם לכם להרגיש אשמים, ולא הפגמים שייתכן ויש לכם בפועל."
כל עוד יש לכם את סוג הבושה הלא נכון, אתם לא יכולים להתקדם בנתיב הזה;
סוג זה יצור מצב נפשי שלא רק לא בריא באופן קיצוני, אלא גם יגרום לכם להרגיש יותר ויותר לבד. ועל כן, יש הפרה של חוק האחווה. יהיה לכם קל לראות שהמרפא היחיד למצב מתמיד זה של בדידות, של חוסר ביטחון ושל בוז ותיעוב עצמי, הוא הצעד שנראה לכם הכי קשה, כלומר, לפרק את הבושה ולהתייצב אל מול מה שאתם באמת.
הרצאה 32:
שאלה: "בהרצאה האחרונה דיברת על תחושת הבושה המתבטאת ברגשות אשמה, וכן הלאה. יש לזה לעתים קרובות השפעה על אחרים. מה צריך להיות היחס הנכון במקרה כזה כלפי אדם מהסוג הזה?"
תשובה: "זו כבר עזרה עצומה להבין שלאדם שאתה קרוב יש את החיסרון הזה. תפיסה זו תיתן לך הבנה וחמלה, שגם אם אינך מזכיר במילה, הם חייבים לעזור. הבנה זו תמנע ממך להיפגע שלא לצורך, כי אנשים שנמצאים בכל חריגה שהיא מחוק רוחני - ולכן הם סובלים- לעתים קרובות פוגעים באחרים, כי הם חושבים שפגיעה היא אמצעי של הגנה.
האדם השני פוגע בחזרה וכך נכנס לפעולה מעגל זדוני. אבל כאשר אתה מבין מה אתה עושה, זה לא יכול לקרות.
יתר על כן, יש עובדה שאין להכחישה שהלא מודע של האחד משפיע על הלא מודע של האדם האחר. במקרה כזה, בושה ואשמה לא מודעים נקלטים באופן לא מודע על ידי הסובבים אותך. מכיוון שכל זה קורה באופן לא מודע ולכן הוא לא מובן כראוי ברמה הרגשית העמוקה, מרגישים משהו חולה ושלילי ומגיעה תגובה מאוד שלילית וביקורתית, בניגוד לרצונו של האדם שיש לו את הבושה ואת רגשות האשם."
מתוך הרצאה 39:
"אני רוצה להביא לידיעתכם נקודה נוספת בעלת חשיבות שווה והיא, שלמרבה הפלא, כל מה שקשור לדימויים הפנימיים המעוותים שלכם גורם לכם בושה חריפה, גם כאשר מדובר במשהו שאינו מביש, באופן אובייקטיבי. ייתכן שאין כל הצדקה לבושה; אתם לא תרגישו כי התנהגות כזו ראויה לבושה אם הייתם נתקלים בה אצל אחרים. ברגע שיש לכם את האומץ להוציא את הרגשות שלכם באופן פתוח החוצה, תראו בעצמכם איך תחושות הבושה והמבוכה נעלמות לחלוטין. אבל לפני שזה ייצא, בזמן שאתם עדיין נאבקים עם זה, תרגישו את הבושה מאוד חזק.
ייתכן ויש לכם פגם שלאין שיעור גרוע יותר ממה שאתם מתביישים לגביו , אך מכיוון שגיליתם את זה לפני זמן רב, כבר היסכנתם עם הפגם; לכן, אתם לא מתביישים בזה יותר. אתם מסוגלים אפילו לדבר על זה בגלוי עם אחרים.
אבל מספר פגמים או נטיות פחותים יותר, שאין להם כל קשר לכאורה עם משגה או חטא גורמים לכם לבושה חריפה, כל עוד אתם לא משלימים עם זה."
מתוך הרצאה 41: בהרצאה הבאה, מדבר המדריך על הנזקים שגורמים הדימויים בקשר לבושה.
" ... אתם מתביישים שההורים שלכם לא היו מה שחשבתם שהם צריכים להיות.
במוח של הילד שהייתם, הנחתם שהמקרה שלכם הוא יחיד. לכל אחד אחר היו הורים מושלמים, תנאי בית מושלמים, ורק אתם לבד חוויתם את הייחודיות המזעזעת הזאת שהיתה חייבת להיות מוסתרת מכל אחד, אפילו מעצמכם, וכמובן, מההורים או מאחרים הקרובים אליכם.
הבושה התעוררה מהרעיון המוטעה שהמקרה שלכם היה ייחודי, ושכל המחשבה והתהליך הרגשי היו צריכים להיות מוסתרים בגלל הבושה.
אשר תהליכים האלה נשארים מוסתרים, חלק מהאישיות שלכם לא יכולה לגדול עם שאר הישות שלכם. כי רק מה שבאור יכול לגדול."
הסוג הנכון של בושה
מתוך הרצאה 31:
"ברגע שאתם מחליפים את הבושה הלא נכונה בזו הנכונה, עליכם לפתח כבוד עצמי אמיתי ומוצדק הרבה לפני שהחסרונות שבכם ייעלמו. אתם לא צריכים להיות מושלמים כדי לכבד את עצמכם. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לאמץ גישה ריאליסטית, תומכת וחיובית כלפי הפגמים שלכם.
כדי להתאים את הרגשות שלכם מהסוג הלא נכון לסוג הנכון, כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לרדת לשורשם של הרגשות שלכם, כפי שאני אומר לעתים קרובות כל כך, לתרגם אותם למחשבות תמציתיות ברורות. לאחר מכן, כאשר אתם רואים את חוסר הסבירות של הצד הלא בוגר של הנשמה שלכם, אתם יכול להתאים אותם מחדש.
הסוג הנכון של בושה הוא חרטה אמיתית. ללא הבושה הזאת, לעולם לא יכול להיות תמריץ להתפתחות עצמית. בלי זה, אף אחד לא היה עובר את המאבק האצילי, ידידי, נגד העצמי הנמוך. אף אחד לא ייבחר בנתיב הטיהור אם הבושה הזאת לא תהיה קיימת בפנים. לכן, חרטה אמיתית היא בונה וחיובית מאוד.
העזרה שאתם זקוקים לה היא החסד של אלוהים. בלי זה אתם לא יכולים להגיע אל הבושות הניסתרות, העיקשות והלא מודעות שחוסמות את הדרך.
אבל אם אתם מחכים לחסדו של אלוהים בהתרסה ובכעס, אזי אתם הודפים הלאה מכם את הזמן עבור החסד, כי הגישה שלכם לא באה מענווה.
מתוך הרצאה 60:
"יש סוג בריא של בושה כי הוא בונה ומחזק. אתם יכולים גם לקרוא לזה חרטה. אם אתם מזהים שפגעתם שלא מרצון באחרים על ידי אחת מהנטיות השגויות שלכם ואתם באמת מצטערים על זה וזה נותן לכם תמריץ להשתנות, זה טוב. אם הבושה לא מחלישה אתכם, אלא היא מחזקת אתכם, זה לא מכיל אשמה. אם זה נקי מרחמים עצמיים, מהטעם של "כמה אני מסכן, מה יכולתי לעשות? צריך היה לעזור לי. אנשים לא הוגנים כלפי",
וכן הלאה, אז זה סוג של חרטה בריאה, שאין לה דבר עם אשמה. זה אפשרי שבושה יכולה להתקיים ללא אשמה, וזה אפשרי גם להיפך, כלומר, שלאדם יש תחושת אשם חריפה והוא לא בהכרח מתבייש."
מתוך הרצאות של שאלות ותשובות:
שאלה: "אני מרגיש חוסר איזון גדול. מצד אחד, אני מרגיש חסר ערך. מצד שני, לפעמים יש לי אגו מנופח. ואז, בגלל חוסר הערך הזה, אני כל הזמן נפגע ונדחה, ואני מרגיש שאני חייב לעורר או להתגרות (באחר), באופן עדין, כדי להוכיח שאני חסר ערך. ואז אני נסוג, כי אני נפגע. אני נצמד לפגיעה כדי להגן עליי כי אז אני לא צריך להיפגע שוב. לכן אני נסוג לבידוד, והנה אני שם. אני לא יכול לשחרר את הפגיעה; אני לא יכול להמשיך הלאה. אני לא יודע. אני פשוט מסתובב בתוך קרוסלה.
תשובה: ... אתה אולי זוכר הרצאה שנתתי לפני כמה זמן [ הרצאה 117: בושה- מורשת של חוויות ילדות, אפילו חוויות חיוביות]. אם תקרא את ההרצאה הזאת שוב ותחשוב על מה אתה מתבייש, ובמה אתה נבוך, אז יש לך רמז מיידי למה אתה מחזיק בעקביות בדימוי הכפול בשני הקצוות - שבו אתה או שום דבר או שאתה צריך להיות הכל.
אם אתה לא הכל, אז אתה מחמיץ פנים , כביכול לא בכוונה. זאת לא מסיבה אחרת אלא מאותן הבושות, שהן קנה המידה שלך. אם אתה חוזר עכשיו להרצאה הזאת ולעבודה הפרטית שלך, בהבחנות העצמיות שלך, הסתכל על הדברים האלה שאתה מתבייש בהם, יש לך קישור מיידי למה אתה לא יכול להרפות - או לא רוצה להרפות – מהדימוי הכפול. זה באמת, ידידי היקרים, פשוטו כמשמעו."
מתוך הרצאות של שאלות ותשובות:
שאלה: הגעתי למסקנה, לאחר מדיטציה, שחוש הבושה שלי, שעליו דיברת, חייב להיות קשור באיזשהו אופן לחוויות המיניות של ילדותי. איכשהו זה הורס ומערער את התפיסה שיש לי על עצמי, זו של האישיות החזקה של העצמי האחר, שחשבתי שהיא בריאה, בעיקר.
אתה יכול לעזור לי בזה?
תשובה: כן. אתה רואה, כמו ברוב המקרים, תמיד יש שילוב. כשלעצמו, החוזק החיצוני שהזכרת היא גורם בריא. אין ספק בכך. אבל הוא משמש גם בצורה מפצה. ברמה זו לא היית מודע לכך. לא היית מודע לעובדה שהשתמשת בחוזק ובתוקפנות המוּלָדים האלה - תוקפנות בריאה - כדי לכסות ולהכחיש תחושה של בושה וחולשה.
עכשיו, כשגילית זאת, אתה צריך להיזהר מהפיתוי לזרוק את כל העניין ולחשוב שכל החוזק הוא לא טוב והוא נוירוטי או לא במקומו או מלאכותי. זה בכלל לא נכון. אתה צריך לגשת לזה במובן שזה שלעצמו הוא טוב, זה בסדר, ולראות רק באיזה היקף , בדרכים מסויימות, תיעלת את זה לא נכון והשתמשת בחוזק בשביל המטרה הסודית של לכסות את מה שאתה מתבייש בו ואת איפה שאתה חלש.
במילים אחרות, אתה מרגיש מבוייש בגלל חולשה. החולשה והבושה ניתנים להשוואה. וזה מה שאתה מסתיר תחת "כוח טבעי בתוך עצמו". ורק כאשר אתה מתחיל להפריד את זה ולומר, "כן, יש את החוזק הבריא שבו אשתמש עכשיו כדי להתמודד עם החולשה שלי, עם הבושה שלי על זה, עם תחושה הסודיות של חוסר אונים", אשר, כמובן, לילדים תמיד יש בדרך כלשהי את חוסר האונים הזה.
במיוחד כאשר הם גדלים וחוסר האונים לא הובן והוטמע במלואו, אז זה הופך להיות סוד מביש, וככזה, הוא הופך להיות מזיק - רק ככזה. זה לא מזיק כשפוגשים בו פנים אל פנים. שום דבר שניצבים מולו באופן מלא לא מזיק באמת, כי ברגע זה הוא כבר מתפוגג במידה מסוימת.
אם אתה יכול לקבל את החולשה ואת הבושה, אתה משתמש בחוזק שלך בצורה אינטליגנטית ומשמעותית. ואתה תביא את החוזק לשאת את החולשה, והחולשה תתפוגג.
על בושה:
בושה, כשילד קטן נשכב על ריצפה
ובא בדרישה
ואת נכנעת להמון שהציץ ונפגע
בושה,כשאת פורצת את הדלתות של הבית שלך
לזרים והם לא מרחמים הם לא מרחמים
אוי לה לאותה בושה
מה נגיד אז
מה
כשנעמוד סוף סוף
לבד בשקט
בושה, כשאת מהנהנת שקרים
רק לא להפריע את סיבוב הגלגלים
בושה, כשכבר לא מתביישים
שנוח מדיי לגלות את הפנים
כשאלוהים נושף מעלינו את כל האבק הזה
מתוך: שמונה שורות, 10 בינואר 2016
מילים ולחן : נעמי חשמונאי
על בושה:
