שלב ראשון: אדם שנמצא ברמת התפתחות הנמוכה ביותר ועדיין הכי עטוף בפחד ובתפיסות שגויות, מסוגל להתרחב מעט מאוד.

ה"עמל" של פתרון המחלוקות הפנימיות הוא בדרך כלל מוזנח והרעיונות הילדיים גוברים. מנוכר מהאמת שבפנים, נשלל כל סוג של התרחבות  ולכן, כל הדדיות שהיא. עם זאת, הכמיהה איננה מתבטלת. היא תמיד שם.  

​

שלב שני:

כשההתפתחות והצמיחה העצמית מתקדמים עוד קצת, הכמיהה נעשית חזקה יותר ומודעת יותר. הדרך היחידה בה ניתן לחוות אושר עילאי והנאה של התרחבות ואיחוד היא:

• במצב של פנטזיה.

• בתקופות לסירוגין של לְבַדִּיּוּת, הגשמות זמניות למיניהן, אך חסימות חיצוניות או פנימיות מונעות הדדיות מלאה.

​

שלב שני ממשיך כי:

• אכזבות חוזרות יכולות לספק הצדקה לפחד לא מודע והתוצאה היא נחישות להישאר סגורים ולא להיפתח.

• מתן אמון בזרם החיים שיישא אתכם, נתפס כלא בטוח.

• כאב ובלבול אצל אנשים הלכודים בשלב השני עמוקים מאוד.

​

שלב שלישי:

אדם המסוגל לקיים הדדיות ממשית - לא בפנטזיה, לא בכמיהה, לא במצב של 'כאילו'. בנקודה זו, כל אינדיבידואל חייב להגיע, בדרך האבולוציה שלו, באופן מלא להכרה בכך שתנודות כואבות מובילות לאחר מכן למחויבות של הדדיות פתוחה ולהגשמה, למשחק גומלין ולהתרחבות, לשיתוף פעולה והנאה חיובית. זה תמיד מחייב ויתור על ההנאה השלילית ועל הביטחון הכוזב.​​