עונג וטראומה
PLEASURE AND TRAUMA
(סיכומים מהרצאות 13, 26, 36, 40, 41, 50, 52, 63, 81, 82, 86)
הסְפֶרָה הראשונה 100/100:
הצעד הראשון לקראת חווית העונג הוא למצוא את הדימוי שלא מאפשר לנו לחוות הנאה.
תינוק או ילד צעיר מאוד מכיר רק את הרגשות הפרימיטיביים ביותר. הוא יודע מה מרגיש לו טוב או רע. כשמה שהוא רוצה אכן נעשה, הוא מכיר שאלו אהבה והנאה. אבל כשהרצון שלו לא מתממש, הוא חווה שנאה, טינה וכאב.
רק בשלב הרבה יותר מאוחר בחיים, לומדים להעריך באופן אובייקטיבי יותר ולא לפי הכאב או ההנאה האישיים. כשהדימוי שלכם חי, אתם ממשיכים את ההליך הילדותי, כי מבחינה זו המוח שלכם נשאר ילדותי, לא משנה עד כמה שאר האישיות שלכם השתפרה ולמדה. האישיות המפותחת שלכם מסוגלת לשפוט באופן בוגר ברמה האינטלקטואלית, ובמקרים מסוימים שבהם שום זרמים של דימוי לא מעכבים את התפיסה שלכם , אפילו מבחינה רגשית. אבל בַּמָּקוֹם שבו רושם מהלם שהתפתח לאט או הלם פתאומי השפיע על הנשמה, האדם אינו מטמיע את החוויה במודע, ולכן המוח נשאר ילדותי.
איך נוצר הדימוי שאסור לנו לחוות הנאה ועונג?
באופן מעשי, כמעט כל מה שהילד בגיל צעיר נהנה ממנו ביותר, נאסר עליו. בדרך כלל זה נעשה לטובת הילד עצמו; את זה הילד לא יכול להבין. ובמצבים אחרים, הורים יכולים לאסור הנאה גם מתוך בורות ופחד.
לכן הרושם שנטבע במיינד של הילד הוא שהוא צפוי לקבל עונש מאלוהים , על כל דבר מהנה ביותר בעולם שלו; אלוהים – שהוא הסמכות הגבוהה והחזקה ביותר.
קונפליקטים בעולם הדואליות בין הכמיהה לעונג לבין האיסור של הגשמת הכמיהה
הפסיכולוגיה המודרנית הכירה באותה בעיה יסודית, וקראה לה אינסטינקט החיים מול אינסטינקט המוות, או עקרון העונג מול עקרון המציאות. אולם, בקשר לעקרון המציאות יש גם בלבול. לעתים קרובות, לאנשים לא ברור איזה עקרון מייצג את אלוהים ואיזה מייצג את השטן/ הרוע. האם עקרון ההנאה הוא אנוכי ולכן הרסני? האם אתם יכולים להתפנק מבלי לפגוע באחרים? האם עקרון המציאות מייצג חובה, אחריות, עבודה, הישג ולכן הוא מועיל ותומך?
מצד שני, אומרים לכם שאלוהים הוא אושר, אושר עילאי, אור, ועיקרון העונג גורם לכם להשתוקק לכך. בין אם אתם יודעים את זה או לא, ממש בשלב זה אתם נבלעים באחד מהבלבולים הגדולים של האנושות.
הכמיהה המקורית היא לאושר נעלה, אבל החיים עלי אדמות אוסרים על הגשמה שכזו. איסור זה יוצר את עולם הדואליות, ולכן את הקונפליקט שלכם. נכון באותה מידה, לומר, שעולם הדואליות יצר את האיסור. הוא יצר תנאי חיים על פני האדמה, אשר הפכו את "המציאות" למשהו שמתנגד לעקרון העונג, אם מדברים במונחים פסיכולוגיים;
במונחים רוחניים, ה"מציאות" על פני כדור הארץ מתנגדת לעיקרון האלוהי של אושר עילאי.
קונפליקטים בעולם הדואליות בין הכמיהה לעונג לבין האיסור של הגשמת הכמיהה
כשהמדריך משתמש במילה "מוות", הוא לא מתכוון רק למוות פיזי. הוא מתייחס לכל ההיבטים השליליים של החיים, כל מה שמתנגד למניע ההנאה שלכם. במובן זה המוות פירושו גם אובדן, שינוי, ואת הלא ידוע שלמעשה יכול להכיל משהו יותר טוב מאשר המצב בו אתם נמצאים, אבל בעצם העובדה שזה לא ידוע, זה הופך להיות מפחיד. אין אדם שלא מת מיתות קטנות בכל יום.
היחס שלכם למוות על כל היבטיו קובע את יכולתיכם לחיות ולחוות הנאה. ככל שהיחס שלכם בריא יותר, כך כוח החיים יכול לזרום דרככם, ולכן הסיפוק של מניע העונג יהיה בריא יותר ומתמשך יותר.
הצעד הראשון שלכם הוא לגלות עד כמה אתם נאבקים נגד המוות. הֱיוּ מודעים לכך באופן מלא, בדיוק כפי שאתם צריכים להיות מודעים לחלוטין לכמיהה המתמדת להנאה נעלה. שניהם עשויים להיות מוסתרים מאד. מיצאו באיזו מבין שתי הדרכים בחרתם להתמודד עם המוות: להתחמק ממנו, או למהר אליו. שניהם נמצאים בכל אדם, אבל האחד או השני עשוי להיות הדרך השולטת.
מתוך ידיעה וקבלת אי הוודאות של מוות בדרכים קטנות, כל יום, אז באמת אתם יכולים להיות חזקים. כוח זה לא בא מתוך התחמקות, או ממשהו שלילי. אתם תדעו שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. בה במידה שתגדלו בכיוון זה, כוח החיים יזרום דרככם וייתן לכם טעימה מוקדמת של מהם אושר אמיתי, הנאה עילאית וביטחון אמיתי, אפילו כאשר אתם עדיין בגוף.
היבטים רבים של חיים מתורבתים עומדים בדרכו של האושר הנעלה שיכול היה להיות במידה מסוימת אפילו על פני כדור הארץ. הם תוצאה ישירה של הדואליות הפנימית, שמקורה בחוסר היכולת למות. חיים מתורבתים מטילים עליכם תמיד את החלופות של הנאה וחוסר הנאה.
בואו נניח, למשל, עבודה שאינה תמיד בהתאם ליכולות היצירתיות והנטיות שלכם, ולכן לא בהתאם לטעמכם או הנאתכם. יתר על כן, תנאי העבודה, על כל "צרכיהם" הנובעים מגורמים פוליטיים, כלכליים וסוציולוגיים, אשר –שוב- הם עצמם תוצאה של הדואליות הפנימית, מחייבים מאבק כדי לחיות.
קונפליקטים בעולם הדואליות בין הכמיהה לעונג לבין האיסור של הגשמת הכמיהה
ההבדל בין התשוקה הבלתי בוגרת והכמיהה מחד גיסא, והמשאלה הבוגרת לאהבה ולעונג נעלה מאידך גיסא, אינו נקבע על ידי עוצמת הרגש, אלא על ידי אלמנט הזמן, והאשליה השוררת של העצמי מול האחר.
לעתים קרובות, שביעות הרצון והסיפוק של החוש הטבעי והיצר הבסיסי או הגשמת משאלה עשויים ליצור קונפליקט, שכן זה עלול לגרום בו זמנית נזק לאדם אחר.
זה עלול להפוך אתכם לאנוכיים. לפיכך, אתם מרגישים שאתם צריכים להחליט בין הנאה לבין חוסר אנוכיות, שניהם חלק של המטרה האלוהית.
המנוסה מהמוות ומהסבל גורמת למנוסה מהחיים ומהעונג, לעתים קרובות בשוגג. לא משנה כמה אדם יכול לשאוף להשתתפות מתוך שמחה בחיים ולהנאה; כאשר -במודע או שלא במודע- נמנעים מלפגוש ומלעמוד אל מול מוות וסבל, הבריחה תהיה גם מנוסה מהחיים ומההנאה. האמת היא כי שני הסוגים האלו של בריחה תמיד הולכים יד ביד, ולזה באופן טבעי יש השפעה מזיקה מאוד על הנשמה.
בשום פנים ואופן אין זה אומר שאתם צריכים לבחור- באופן מכוון- בסבל ולדחות את האושר מתוך אמונת שווא שהנאה ושמחה מנוגדים לרצון של אלוהים.
דתות רבות מלמדות את השגיאה הזאת. הדרך הבריאה לפגוש את הסבל היא אולי המפתח החשוב ביותר בחיים. אם אתם פוגשים את זה בגלוי ובלב שלם , מוכנים ללמוד מזה, שומרים על השכל הישר והיכולות ללא פגע - למרות שרגשית אתם עלולים לצלול אל תוך חושך, מרד, פחדנות ורחמים עצמיים - התוצאה תהיה אושר, במידה בה גדלתם מהסבל שעברתם דרכו.
בואו נניח, למשל, עבודה שאינה תמיד בהתאם ליכולות היצירתיות והנטיות שלכם, ולכן לא בהתאם לטעמכם או הנאתכם. יתר על כן, תנאי העבודה, על כל "צרכיהם" הנובעים מגורמים פוליטיים, כלכליים וסוציולוגיים, אשר –שוב- הם עצמם תוצאה של הדואליות הפנימית, מחייבים מאבק כדי לחיות.
קונפליקטים בעולם הדואליות בין הכמיהה לעונג לבין האיסור של הגשמת הכמיהה
אתם לא יכולים באמת לפתור את המסתורין לכאורה של הסבל בחיים אם לא תפתרו את הבעיות שלכם שהובאו על ידי יחס לקוי לחיים ולמוות, להנאה ולכאב. איך אתם יכולים לפגוש את תנאי החיים, אלא אם אתם פוגשים את עצמכם פנים אל פנים בקונפליקטים החבויים, בעמדות ובאמונות העמוקים והפנימיים ביותר שלכם, ומבינים את המשמעות האמיתית של התגובות שלכם?
הגוף הוא חלק מהרוח, והרוח היא חלק של הגוף. שניהם יוצרים שלם. לכן ישו המשיח הופיע כגוף אנושי, כדי להראות שאין לדחות או להכחיש את הגוף. אם תקבלו את המוות, תקומו לתחייה בחיים - בגוף - על ידי כוח החיים הזורם, אשר באמת יגרום לכם לחוות הנאה ושמחה, בכל רמות הישות שלכם, כולל ברמה הפיזית.
מכיוון שכוח החיים המשוחרר חייב לזרום דרך הגוף, הוא הופך את האדם כולו פתוח יותר לקבלה ולקליטה ומסוגל ליהנות בכל הרמות, כולל הגוף הפיסי. עם זאת, הנאה מלאה זו יכולה להיחוות רק אם הנשמה היא בריאה. נשמה לא בריאה אינה מסוגלת לחוות הנאה.
יחד עם זאת, אם אדם מרפא את ההיבטים והעמדות הלא-בריאים של האישיות, אותו אדם לא רק הופך למסוגל לחוות הנאה רבה יותר, אלא גם חי חיים מלאים יותר. כמעט כמו תוצר לוואי, יש גם הרחבה והגדלה של היצירתיות. אנשים כאלה מתחילים לחוות את המציאות של החוקים הרוחניים והאמת. אין זה מקרה שאנשים שעוברים טיפול מוצלח של אנליזה (פסיכולוגית) בַּמָּקוֹם מאמינים במציאות של חוקים רוחניים והאמת. זה מציין את הנוכחות של המימוש הפרטי שלהם, הניסיון, הוכחה פנימית וידע.
כל אלה הם תוצרי לוואי של ריפוי הנשמה מהתפיסות המוטעות, העיוותים והסטייות. החוויה האמיתית של הנאה בכל הרמות, ההתפתחות של היכולות היצירתיות, והידיעה הפנימית של האמת הרוחנית הם תוצאה של בריאות פנימית.
הפסיכולוגיה טוענת: "המציאות כה עגומה, כה חסרת תקווה, כל כך נואשת ועומדת בסתירה כזאת לדחפים של ההנאות שלי, שאין לי ברירה אלא להתעלות מעל זה. אני בוחר את זה מתוך פשרה, כמו משהו שהוא פחות רע. מצד אחד, אצטרך לחיות על פי האינסטינקטים הבלתי מתועלים והפרימיטיביים ביותר, אם ארצה להבין את המניעים להנאה שלי. אבל מצד שני, זה יביא אותי לקונפליקט עם הסביבה שלי ולכן ממילא היו מפסיקים אותי- מראש- לחוות הנאה. אז המצב הוא חסר תקווה".
ומהו האינסטינקט המעוות של ההולדה?
האינסטינקט המעוות של ההולדה מכיל את מניע העונג, את הכמיהה להנאה עילאית בכל רמות ההוויה. כאשר, בשל נסיבות החיים מחד גיסא, ומגבלות אישיות והפרעות באישיות מצד שני, הנאה זו אינה ממשמשת ובאה, העיוות של אינסטינקט ההולדה הופך לתורם לפתרון המדומה של כניעה, ציות ופייסנות.
כדי להשיג אושר, הגשמה, אושר עילאי, הנאה, יש להניח שדרוש אומץ מסוים, רוח של הרפתקה, כמו שאומרים. העונג מניח מראש שיש נכונות להסתכן.
אלה שהפתרון המדומה השולט שלהם הוא החיפוש אחר אהבה כדי להשיג הנאה, יתפשרו על ידי ניסיון לשלב את מניע העונג עם הצורך בביטחון. לעתים קרובות הם אפילו משוכנעים במודע שאין קונפליקט. אם הם יצייתו ויעשו כל מה שמצופה מהם, הם יקבלו לא רק אהבה והנאה, אלא גם הגנה מפני סכנה. הם אינם מכירים בכך שטקטיקות כאלה יוצרות תגובות פנימיות שחייבות להרוס את מטרתם הממשית.
המעבר לסְפֶרָה השנייה: 50/50
ככל שאתם נמצאים גבוה יותר בנתיב, כך אתם הופכים לחיים יותר. איכפת לכם ואתם אוהבים, אבל אחרת; ללא החבטות של האגו, ללא הצד של הצללים הנילווים למה שטוב במישור של הקיום.
אתם תחיו יותר ויותר במצב של שמחה והנאה. ואל תחשבו ששמחות קטנות יעניקו לכם פחות הנאה. נהפוך הוא, בעוד שכעת ההנאה שלכם נפגעת על ידי הנשמה המעורערת שלכם, על ידי כל הרצונות והמשאלות שלכם, שחלקם אינם מסוגלים להתממש, במצב החדש תיהנו באמת.
רק מי שמחבק את החיים בלב שלם, ללא פחד, ללא רחמים עצמיים, מבלי לפחד להיפגע- מקבל הנאה רבה יותר מהחיים. תוצאות אלו מובטחות למי שעובד עבודה רוחנית באופן שהמדריך מנחה ומדבר עליו. ואז לכל מה שתעשו בחיים יהיה יותר טעם, יותר מודעות, יותר ניצוץ של חיים.
באותה מידה, תקבלו כל כך הרבה יותר מכל הדברים הטובים בחיים - אושר, שמחה, הנאה - אם הנשמה שלכם תחזור להיות שוב בריאה, אם התגובות הפנימיות שלכם יכולים להתאים את עצמם לחוק הרוחני. רק אז תהיו מסוגלים לחוות אושר.
המעבר לסְפֶרָה השנייה: 50/50
כאשר אתם מקבלים לחלוטין את הכאב, אתם עוברים דרכו; ורק על ידי שתעברו דרך משהו, אתם יכולים להגיע אל מעבר לזה. כל הפילוסופים הגדולים של העולם הזה מלמדים אתכם שכאב והנאה הופכים להיות אחד באופן מוחלט; אני מראה לכם את הדרך להגיע למצב הזה.
אתם לא יכולים להשיג הנאה על ידי הימנעות מכאב, אבל אתם בהחלט יכולים על ידי מעבר דרך הכאב, בהבנה מלאה של איך אתם עצמכם הפקתם את זה.
אני מדגיש שוב שקבלת הכאב אינה שוללת את כוחכם בדרך לטיהור. להיפך.
אבל לא ניתן לטפל בכאב באופן שטחי; זה קורא לעבודה קשה וסבלנית, להיכנס לעומק נשמתכם. עבודה זו דורשת את הטוב ביותר, כי זו הדרך היחידה שאתם יכולים לקבל את הטוב ביותר מהחיים.
רהתפללו ליכולת לאמץ את הכאב, כמו את האושר. התפללו שלא תאהבו את האגו שלכם עד כדי כך שתמצאו דרך להתחמק מהסוכן המרפא של כאבים מזדמנים. התפללו שיהיה בכם אומץ להתייחס לכאב בצורה הנכונה. ואז, במובן האולטימטיבי, הכאב חייב להיות אחד עם אושר. תגיעו לנקודה מסוימת- בדרך לאלוהים- שבה לא תדעו את ההבדל בין כאב והנאה. כאב יהיה אושר ואושר יהיה כאב במובן של אושר עילאי. לבסוף, הכל יהיה אחד.
המעבר לסְפֶרָה השלישית , 100 :
כאב והנאה שאחד הם אחד בצורה הבריאה והמפותחת של ההתפתחות שלנו
האישיות שהגיעה למצב התפתחותי זה, לא מושפעת מאירועים שליליים ולכן היא באמת עצמאית. לכאב, או מה שיגרום לכאב למי שעדיין לא הגיע למצב ההתפתחות הזה, יהיה השפעה יצירתית, מרוממת, גורמת לצמיחה פנימית ולתוספת של חוזק וחופש.
בעוד שהכאב ידוע כבלתי נמנע, לא משחרים אחריו: הוא נלקח "בפסיעה ארוכה" (=לאט, במתינות) והוא מאפשר לשרת מטרה בונה. כאשר מטרה זו מתגשמת, הכאב חדל. אפשר לראות את זה – במידה מסויימת- אצל מי שבאמת מתקדם בנתיב הזה:
אירוע מכאיב מגיע אליך. תחילה, אתה תסבול. אבל במקום להאריך את תקופת הסבל על ידי התפלשות בתחושה כי הסבל הוא חסר טעם או לא להבין מה ניתן ללמוד ממנו, תגיע די מהר לנקודה שבה האירוע הכואב נותן לך הכרה חדשה וחשובה על הנשמה שלכם , משחרר אותך לעד מכמה שרשראות של בורות וחושך. ברגע שהכרה זו מגיעה, הכאב חדל, אף על פי שהחלק החיצוני שגרם כאב עדיין שורר. לכן, עצם האירוע שגרם לך כאב חריף לפני ההכרה, עכשיו הופך להיות מקור של שמחה. וזו הכוונה לשמחה בריאה וקונסטרוקטיבית, בלי להשאיר טעם לוואי מריר.
ככל שהישות מפותחת ברמה גבוהה יותר, כך מתקצר משך הזמן של הסבך ומגיע מהר יותר הרגע בו האירוע השלילי מפסיק להיות מכאיב, עד שלבסוף הרגע של ההכרה והשמחה באים באותו זמן כשההתנסות "המכאיבה" קורית. כשמגיעים לרמה זו, כאב והנאה באמת הופכים לאחד.
אל תצפו בחיים האלו שלכם להגיע לנקודה בה הכאב הופך באופן מיידי להנאה. למעשה, זוהי ציפייה מסוכנת, כי היא קרובה מאד לגישה הלא בריאה של לחפש אחר כאב. זה יוביל לאי קבלה של החיים כפי שהם במציאות שלכם, דהיינו ערבוב של שניהם: כאב והנאה.
רק כשתקבלו באופן מלא את שניהם, תוכלו לצאת מהמקום בו אתם מזמנים את הכאב באופן לא בריא. אז, באופן איטי ורציף תגיעו לנקודה שהכאב יחדל.
סייפא:
כעת אתם מסוגלים להשתמש בכושר השיפוט שלכם ובשכל הישר כדי למצוא את האיזון הנכון בין העבודה, ההתפתחות הרוחנית, המנוחה והעונג /ההנאה. כולכם צריכים להיות מסוגלים לארגן את האיזון הזה באופן אישי ואינדיבידואלי ולא לדבוק בכללים ובתקנות - ללא קשיחות בכל כיוון, אלא להשתמש בתבונה בבחירה חופשית.